עמוד הבית
קטגוריות נוספות בנושא אחרי לידה:
- אני אמא מספיק טובה?,
- הנקה,
- זוגיות אחרי לידה,
- חברות ובדידות,
- חוזרות לעבודה,
- מה עם הצרכים שלי?,
- מחלקת יולדות,
- מתמודדות עם נורמות וציפיות,
- ספרים לאמהות,
- עזרה ודאגה לעצמנו,
- פחדים וחרדות אחרי לידה,
- קושי אחרי לידה,
- רגשות אשם אחרי לידה,
- רוצות לישון!,
- רק אהבה,
- שיהיו בריאים,
- תחושות מגוונות אחרי לידה,
הסל-קל הזה כבד.
הוא אמור להיות קל.
המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ.
אז איך זה שהוא כל כך כבד?
איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?
כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה.
ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין.
הגוף כבר מכיר וחווה, כבר הרים משקולת זהה, אומנם לפני 4.5 שנים אבל זה בדיוק כמו לרכוב על אופניים לא?
אמהות מגיעות לקליטה כשהן גמורות מהחופש, עם מעט מאוד כוח. הן רצות לעבודה עם עיניים דומעות, טרוטות, כואבות אחרי הקליטה בגן, ואני שואלת- איפה עכשיו כל הסרטונים והתמונות על איזה כיף שהחופש נגמר? איפה ההומור והשמחה? אני לא רואה שום כוסות יין ובדיחות על דלת נטרקת. בכל מקום אני רואה אמהות שבורות.
מה שמבאס אותי הוא שהקול שאני מביאה, נתפס כקול פריבילגי. גם אני צריכה לעבוד, גם אני צריכה לספק את מרחב העבודה שחיכה בזמן החופשה. אבל מה לעשות, הילד עוד לא נקלט על החיים שלו. הרי עד לפני יום קמנו ביחד, היינו בסנכרון מדהים אחד עם השני, חווינו הרמוניה משותפת, הילד היה עם אמא בחוויית התעלות. מבחינתו לוקחים את אמא מההרמוניה שהוא היה בה ומעבירים אותו למרחב לא מוכר.
לטובת האמהות המדהימות שמכניסות בהתרגשות וחששות את הילדים והילדות שלהן למסגרות חדשות ביום ראשון- הכנתי סרטון חדש שיכול לעזור לכן להתמודד עם המעבר וההתחלה החדשה.בסרטון אני מביאה נקודת מבט חדשה שלוקחת בחשבון אתכן, האמהות. כן, אתכן. אני בטוחה שכבר שמעתן וקראתן ולמדתן מה יעשה הכי טוב לילדים בתהליך להסתגלות, אבל מה לגביכן ומה שאתן עוברות ותעברו בימים […]
זה התחיל לפני שבועיים בערך, כשהבנו שיום ההולדת של נוגה מתקרב ואין לי/לנו מושג מה לעשות בו. אם אתן קוראות אותי מספיק זמן, אתן כבר יכולות להבין שאני לא מהמתקתקות/זורמות/מעבירות, ומבחינתי יום הולדת הוא יום כזה שבא לי שיהיה בו מלא טוב ולא עוד אירוע שצריך להעביר ולעשות עליו וי. אני יודעת שאצל המון הורים כשיש הולדת אז זה אומר להזמין חברות מהכיתה או להזמין את המשפחה, לדאוג להפעלה או מפעיל, להכין אוכל וזהו, נגמר. אז, אצלי זה קצת אחרת.
בשבוע שעבר הרגשתי איך הכול מתחיל לנזול ממני. הרגשתי שחם לי כל הזמן, גם כשהייתי במזגן מקרר, ובעיקר הרגשתי עצבנית, חסרת סבלנות, קצרה. כמו מישהי שרוצה לשאוג אל מי שמתקרב אליה, כמו מישהי שבקושי מחזיקה מעמד ומספיק להוסיף מטלה אחת קטנה, אפילו להזיז את הכוס מצד אחד לצד שני, כדי לאבד את זה סופית. זו התחושה שאני כבר על הקצה, שאני הולכת לאבד את זה. ומסכנים הילדים.
הקיץ מביא איתו דביקות מיוזעת,
המוח הופך לעיסה.
החום הכבד מכביד גם על הנשימה וכולם מבקשים מפלט במרחבים ממוזגים.
גם כשבחדר הממוזג נעים, הגוף כמו ממשיך לפלוט מתוכו אדים, משחרר עוד ועוד מן הבעירה.
זה מזכיר לי את התחושות של לאחר לידה.
בפעמים האחרונות שמתי לב שכאב הראש לא סטטי או קשיח כמו שחשבתי, ויש לי מקום להתערב בו.
שיש מרכיב רגשי לכאב והוא לא רק פיסי, מכיוון שהצלחתי לזהות שברגע שהכאב מתחיל,
מתעורר בי גם חשש מאוד גדול שכאב הראש יתגבר, חשש שמין הסתם מעצים ומגביר אותו.
לאחר שניסיתי לשמוע הקלטות ביוטיוב להרגעת כאבי ראש, ולאחר ששמתי לב שיש משהו בהן שעוזר
עד מידה מסוימת, רציתי ליצור דרך משלי להתמודד, התואמת לאופן שבו אני מתבוננת ומתמודדת
עם כאבים פיסיים ורגשיים.
אולי האתגר הנוכחי שלי הוא להתמודד עם הבושה, שמביאה אליי ים של אשמה. ברור לי שלא מספר הנשים הוא העניין, אלא הבושה. עצם זה שאני מרגישה שצריך להיות אחרת, שלא נעים לי שזה המצב. אני רואה איך הבושה מבקשת אותי לשתוק אותה, לא לספר, לא לחשוף, להשאיר אותה אצלי. היא מאיימת שיהיה לי רע, שאפגע, שזה לא צעד טוב עבורי. ואני, רק רוצה שיהיה לי טוב.
אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.
לפני כמה ימים התחלתי לכתוב את דף ההסבר על ההרצאה הדיגיטלית שאני עובדת עליה (עכשיו כבר יכולה לספר, היא תהיה בנושא 'אני אמא לתינוק, האם זה נורמלי מה שאני מרגישה?') והרגשתי איך האוטומט שלי הולך לשיווק, לבהירות, למכירה. אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר את זה, כי זה מין תדר פנימי שאני יכולה להרגיש, אבל זה התבטא, למשל, בכותרות גדולות ושאחריהן הסבר ברור ותמציתי.
עצרתי לשים לב מה קורה לי והרגשתי שאני משכפלת. משכפלת את מה שלימדו אותי בקורס שיווק, משכפלת דפי נחיתה שאהבתי, משכפלת שפה וגישה שאני מאמינה שעושה את העבודה ו-מוכרת. אני לא רוצה להצניע את זה, המטרה שלי היא למכור כדי שההרצאה תגיע לנשים שמחפשות אותה ותרחיב להן את הלב, אבל מה קורה לי בדרך למטרה? איך זה שבדרך אליה אני מאבדת את עצמי?
אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק או הילד קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה. התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק הזה שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא ההיפך. התעורר בי קול שאמר: "רצית להיות אמא? אז ככה זה. תסבלי בשקט ותתמודדי".
אני רוצה לשתף אתכן קצת במה שקורה לי מאחורי הקלעים של הכנת ההרצאה הדיגיטלית הראשונה שלי. אני עושה את זה בעיקר בשבילי, כי אני ממש צריכה לאוורר את זה קצת ולא להיות לבד, אבל יכול להיות שזה יעזור לעוד נשים שמתמודדות עם התחלות חדשות (רמז: הורות היא התחלה חדשה 😊 ) ויוכלו לעשות את ההתאמה לעולם שלהן.
הגוף שלנו זוכר ואיתו אנחנו. היריון זו תקופה של חגיגה הורמונאלית, אנרגטית, פיזיולוגית ורגשית. מן בלנדר שכזה בתוכו מעורבב הכול.
לרוב בסביבה שלנו יש מקום לתחושות השמחות, לפלא הבריאה. כל השאר נדחק לעיתים החוצה.
ומה עם היריון שמגיע לאחר אובדן היריון קודם?
בין "האיזה יופי" ל"ברוך השם" ו"כמה זה משמח" יש עוד תחושות שאם עולה צורך, כדאי מאוד לתת להם מקום, במרחב המתאים , בזמן המתאים.
משתפת בטקסט קצר שכתבתי בעיצומו של היש, ההיריון הנוכחי, יחד עם התנועה שלא הספיקה לקרות בהיריון הקודם.
משלימה את התנועה בתוכי.
ההכרה בהצלחות היומיום היא ממש חשובה בעיניי, ואני לא מדברת דווקא על הדברים הדרמטיים אלא על הקטנטנים. הצלחתי לקום אליהם בבוקר או בלילה, הצלחתי להכין להם אוכל, הצלחתי להלביש, הצלחתי להרגיע, הצלחתי להסיע או להחזיר מהחוג, הצלחתי להתקשר למורה או לגננת, הצלחתי להתמודד עם מריבה, הצלחתי לדאוג לעצמי, הצלחתי לעמוד מולם על מה שחשוב לי ועוד כאלה שאנחנו עושות בשגרה.
אני חושבת שאחד התפקידים שלנו כבוגרות זה להנכיח באופן אקטיבי את ההצלחות שלנו. לעשות פעולות יזומות שהמטרה שלהן היא לתת נראות להצלחות- לעצור, לשים לב שהצלחנו, להגיד לעצמנו מילה טובה, ולזכור את זה ליותר מכמה שניות, כי את הכישלונות אנחנו זוכרות תמיד. זה נותן מלא כוח, זה נותן מלא אנרגיית חיים, זה מעניק תמונה הרבה יותר מאוזנת וקרובה למציאות של האמהוּת שלנו.
עצמאות? פחות בשלב הזה, וזאת חתיכת התמודדות!! לא רק בהיבט הפרקטי של המעבר בין יציאה מהבית עם מפתח בחמש דקות אל יציאה מהבית עם חצי מהבית במשך שעה וחצי, אלא גם בהיבט הנפשי. את קבורה מהבית, את מתההה לצאת כדי לראות עולם ואנשים, אבל מסתבר שהיציאה מהבית היא אופרציה ענקית, שלפעמים את מוותרת עליה.
היום ערב יום הזיכרון לשואה ואני רואה שאני מתחילה להיערך ולחוות דברים לקראתו, אז רציתי לדבר על זה ולהזמין גם אתכן למודעות ולהתבוננות על מה שהיום הזה עושה לכן כאמהות וכנשים רגישות (אני מניחה שרוב הנשים פה הן נשים רגישות). איך אתן מתחילות להרגיש עם התכנים שמתחילים לצוף בפוסטים בפייסבוק, בעיתונים, באינטרנט? מחר גם תהיה צפירה וטקסים בבתי הספר ובקהילות ויהיו יותר תכנים מסביב- איך זה יהיה עבורכן?
אני זקוקה למלא רשות פנימית כדי לקחת לעצמי רגע ולבדוק- מה אני מרגישה לקראת ערב פסח שמתקרב? אני צריכה המון רשות כי ארוחת החג נתפסת בעיניי כמשהו לדלג עליו, לתקתק אותו, להעביר אותו, לשמוח ממה שיש (ויש!). להתעכב כדי לקחת רגע ולהבין מה קורה לי מול ערב החג נתפס כמו שטות, כמו משהו שאף אחת לא עושה. לבחור 'לעשות סיפור' ממה שנראה שכולן לוקחות בקלות, זה כמו להיות מואשמת בלהיות 'כבדה', 'לא זורמת', וכל מיני מילים שמושמעות כלפי נשים שנותנות לעצמן אישור שלא לזרום עם העדר.
בטח, ברור שאני יכולה לספוג בשקט, אבל אני לא רוצה, אני לא חייבת, לא בא לי. אני רוצה להכיר עוד משהו בעצמי כדי שאוכל לבוא אל המשהו הקטן הזה רחבה יותר, ולא רק משחזרת דפוסי עבר. אז בחרתי לקחת את הזמן, טיילתי בשדות ובדקתי עם עצמי- מה את מרגישה לקראת ערב פסח? מה מטריד אותך? והאמת, זה היה מרתק. עלו תחושות ותובנות שלא דמיינתי שקיימות בי ואפילו עלה פיתרון יצירתי למה שהטריד.
אני זוכרת שהיו לי המון הנחות על מה הדרך הנכונה שתוביל אותי להתפתחות ורווחה נפשית. אני זוכרת שהייתי בטוחה שזה חייב להיות עם מישהי, והכי פסיכולוגית שאפשר. הייתי בטוחה שזה חייב להיות פעם בשבוע, באותו יום ושעה, ושהתהליך חייב לפתוח את כל הפצעים של העבר. הייתי בטוחה שבלי בכי והתפרקות זה לא יכול לעבוד.
אני חושבת שגם היה בי חלק שהניח שאותה מישהי צריכה לאתר את מה שדפוק בי ולתקן אותו, שהיא חייבת להבין יותר ממני עליי. ראיתי את אותה דמות כמו מישהי כל יודעת, שהתפקיד שלה הוא לתקן אותי, השבורה, ולהוביל אותי לדרך שנראית לה הכי נכונה עבורי.
מעבר לשדות הסבלנות הלבנים, שם נושבת הרוח באורך רוח, מיתמר צוק. אחריו תהום. ואי אפשר לדעת בדיוק איפה נקודת ההתחלפות של האור והחושך. אולי אני טועה? אפשר להרגיש בפריחה הלבנה שמידלדלת. יש תמרורים. אבל שדות הסבלנות צומחים במדרון שסופו תלול, וזה תמיד פתאום שהשדה נגמר והצעד הבא נופל לתוך החושך.
אני חושבת על הבטן במראה החדש שלה, ניצבת במרכז הגוף, במקום הכי פגיע, ומרגישה שהיא כמו אומרת: זו אני עכשיו. זו האני שאת עכשיו. מה את רוצה לעשות איתי? איך את מרגישה כלפיי? האם את מתביישת בי?
בשנים האחרונות יש גל שאני מאוד אוהבת שחותר לקבלה ואהבה עצמית של הגוף בכל צורה ומשקל, אבל בימים האחרונים עלתה בי מחשבה: האם ההזמנה לקבל את השינוי של הגוף ולאהוב אותו לא הופך לעוד שוט של הלקאה עצמית עבור נשים? האם ה׳תאהבי את עצמך כמו שאת׳ לא מזמין חוסר שביעות עצמית נוספת בגלל שעכשיו יש מטרה אידיאלית ושוב לא מצליחות בה?
למה העמדתי פנים?
למה לא אמרתי את מה שהרגשתי באמת?
את הסרטון הזה הקלטתי עבור הנשים המהממות שעד היום לא מבינות למה אחרי הלידה הראשונה הן לא סיפרו לאף אחד מה הן הרגישו באמת, שלא מבינות למה הן העמידו פנים שהכול ממש בסדר, למה הן שיחקו את המשחק של האמא הנפלאה והמאושרת כשבפנים היה לגמרי אחרת.
תנו לי רגע לעצור,
להתבונן במה שיש בי.
להתאבל על מה שהייתי ואינני.
להתעצב, להיבנות מחדש.
פתחו לי שער לקבל את השינוי, לפגוש בעיניים גלויות את עולמי היפה, המרגש, המפחיד, המסעיר והמשעמם שיצרתי לי.
תנו לי רגע לנקות את הקן מרסיסי העבר והשברים שהיו כאן כשהתפרקתי ואיבדתי חלק מעצמי.
הייתי אחת והתפצלנו לשניים ואז לשלוש וארבע.
נוצרו בי חיים חדשים והחיים האלה הם כל עולמי כאן ועכשיו,
לנצח נצחים.
זה מוזר ובלתי נתפס שברגע אחד אני יכולה להרגיש שאני אמא מהממת, הכי טובה בעולם ואיזה אלופה אני שהצלחתי ( להרגיע/ להניק/ להיכנס לאוטו/ לצאת מהבית/ להיות סבלנית/ לקום בלילה/השלימי את החסר), וברגע אחר, לפעמים אחרי כמה דקות, להרגיש הכי רע בעולם, כישלון אישי, חרא של אמא ולהיות מוצפת באשמה/ייאוש/תסכול/עצבים/ השלימי את החסר.
עד שהפכתי לאמא לא חשבתי שיש אופציה בכלל לנוע ממצב רגשי אחד למצב רגשי הפוך בכזאת מהירות, ובטח שלא חשבתי שזה יכול להיות אפשרי בלי להיחשד באי שפיות. אין ספק שההורות הביאה את זה, בגדול. אפשר להתבאס על זה, אפשר לצחוק על זה, אפשר לתעד את זה, אפשר לדבר על זה, אבל בשורה התחתונה אני חושבת שהרכבת הרים הרגשית הזאת היא אחד המאפיינים הכי חזקים של תקופת המעבר להורות.
אני מסתכלת על הזקיפות של החיטה, ויכולה לשים לב שזה שונה מהשפיפות שלפעמים עולה עם תחושת הבדידות אחרי הלידה. הרי לפעמים תחושת הלבד מעלה התכנסות, התכרבלות, הנמכה, נרפות. מין רצון להיכנס לתוך המיטה ולהתכסות עד שהתחושה תעבור. אולי הזקיפות של החיטה מבטאת איזו קבלה רדיקלית, מין תחושה שלא משנה אם אני היחידה שמרגישה את זה, אין בי בושה או חשש לגבי מה האחרים יגידו. אולי זאת התחושה שגם אם אף אחד בסביבה הקרובה שלי לא מבין או אמפתי, אני יודעת שמותר לי להרגיש.
יש המון סיבות לזה שמה שעבד פעם כבר לא כל כך עובד עכשיו, החל מזה שאין לנו מספיק זמן לעצמנו, אנחנו עייפות, שיש תינוק שצריך לטפל ועד לזה שמעולם לא התמודדנו עם מצבים רגשיים דומים או עם עוצמה כזאת של תחושות, ולפעמים גם השינוי הרוחני והרגשי שחל בנו עצום ואנחנו צריכות דברים שונים שיעזרו.
לוקח זמן להבין שמה שבעבר עבד עבורנו מעולה, כבר לא מתאים היום, אם זה בגלל המציאות שהשתנה, מצבים רגשיים שהשתנו או אנחנו שהשתנינו. לפעמים, יהיה מפח נפש לגלות ש'כלום לא עובד', אבל זה לא שכלום לא עובד, אלא שכנראה זה הזמן לבדוק מה הדבר או הדברים החדשים שיכולים לעזור.
זמן המתנה. מה הוא מעורר בי? מה הוא מביא איתו? עד כמה אני יכולה להיות בשמחה, ברוגע, בשלווה, כשדברים לא מתקדמים בקצב שלי? עד כמה אני יכולה להניח לאמביציה לרצות שדברים יקרו, ועכשיו, ולא להלקות את עצמי או להילחץ על זה שאני לא עושה מספיק?
אני עובדת על זה, אני מתבוננת על זה, אני מתרחבת מתוך זה. אני יודעת שזמן המתנה הוא זמן מאתגר, לכל אחת, ובוחרת לשאוב השראה מהטבע. אני מאפשרת לעצמי להרגיש את מה שעולה בי, לתת לזה מקום, ונזכרת עד כמה קשה לעשות את זה אחרי הלידה, כשההמתנה היא לא לפריחת השדה או לגדילה של מספר הנשים שאני מלווה, אלא לזה שהתקופה ההזויה הזאת תעבור, ומדובר בתחושות לא פשוטות שעולות מול התינוק שלי.
נוגה עם חום
ונדמה כי העולם מסתנכרן
אל תוך הקצב שלה,
או שרק אני.
שְעון חול סבלנותי
מגיע אל גרגיריו האחרונים.
הלוואי ותירדם,
כדי שאוכל לקחת
כמה נשימות קטנות של 'עצמי'.
התחלתי לצלם נשים אחרי לידה (עד שנתיים אחרי הלידה) במרחב הטבעי שלהן, כדי לתעד את פעולות היומיום ואת הדינמיקה הייחודית שנרקמת בינן לבין התינוק, התינוקת או הפעוטות שלהן.
אלו מפגשי קסם, הזדמנות לפגוש ולהכיר, הזדמנות לתת הכרה ונראות למה שלפעמים אנחנו לא שמות אליו לב, הזדמנות לראות את עצמכן בעיניים טובות מבחוץ, הזדמנות לתת הכרה לתקופה קשה או נפלאה, בהתאם למה שהתקופה הזאת עבורכן.
חוסר שינה הוא הדבר שהכי קשה לי בתקופת המעבר להורות. הכי. הוא משפיע על המצב הרגשי שלי בצורה ממש לא טובה ולוקח אותי למחוזות הדכדוך, העצבות, הייאוש, הפסימיות. הוא לוקח אותי לעצבנות, לכעס, לחוסר מיקוד מחשבתי. הוא לוקח אותי להיות פחות נעימה אל עצמי, פחות חומלת, פחות יכולה להכיל את התינוק או התינוקת שלי.
כשאנחנו עוצרות להתבונן ומתחילות לשים לב מה קורה לנו לנו באותו אתגר או סיטואציה שמפעילה אותנו רגשית, אנחנו לאט לאט נוטשות מושגים כמו 'גבולות', 'זה מה שצריך' או 'זה מה ששמעתי שעוזר' ומתחילות להוסיף בהדרגה מושגים אחרים כמו- מה זה עושה לי? מה קורה לי שם? איך זה מפעיל אותי? מה נוח ונעים לי? מה ממש לא נעים לי?
היום אחה"צ הרגשתי מין תחושה לא נעימה בגוף. קראתי לה 'עצב', למרות שאני לא בטוחה שהייתה זו עצבות.
לא הייתה לה סיבה נראית לעין להיות, אבל היא הייתה והרגשתי איך הגוף שלי מרגיש בחוסר שמבקש להתמלא.
בשלב מסוים זיהיתי שאני מנסה למלא את החוסר באכילה, אז בחרתי לקחת את המצלמה ולצאת לשדות. להיות עם העצב, עם החוסר, עם מה שזה לא יהיה ורק לתת לזה להיות.
"קשה לך? תדלגי…"
תדלגי מעל הקושי, מעל הבור, בקלילות, בלי עומק, בלי לחשוב, בלי לתהות. לדלג לשלב הבא, לדבר הבא שעומד לבוא, לדבר הבא שכבר פה.
אני לא מהמדלגות.
אני מקופצות הראש ישר למעמקים, בהילוך איטי, כזה שמאפשר לשהות בכל רגע. לעצור, להרגיש את מגע המים בעור, להרגיש את הרגעים של בין לבין, טרום התמקמות במים או בקרקע.
כשהגוף עדיין לא החליט היכן הוא מבכר להיות.
ימים ראשונים של הסתגלות. הלב והראש מקפצים בין מחשבה עליה ועליו או כיווץ, דמעה וגעגוע.
שלום כיתה א׳. איך את מרגישה? את שמחה, גאה בעצמך? מצאת חברה? ילדה גדולה שלי, ספרי לי קצת מה עבר עלייך היום. אני צמאה לרסיס קטן של מידע, שאדע, שאשמע שטוב לך, שאת יכולה. את אומרת שהיה הרבה ושאת לא זוכרת, את נחה קצת ואז לאט לאט מספרת מעט. אני צוללת לתוך עינייך, מחזיקה את שתי ידייך המתוקות, את רואה את הדמעה שמתגלגלת אליך ואומרת לי בקול סמכותי:״אמא, אל תדאגי! הכל בסדר איתי…״ כמה שאני אוהבת אותך ומאמינה בך, יפה שלי. את אדם נפלא, קטנה בוגרת, נבונה שלי, אני בטוחה שתתמודדי נפלא שלב, שלב. בהצלחה.
כמו אמא קרצייה אני שמה לב למין תחושה שנמצאת אצלי ומבקשת ממני לשאול: נו, איך היה לכן בגן? איך עבר? איך אתן? הכול בסדר? אני שמה לב שאני מחכה לשמוע מכן חוויות, תחושות, מחשבות, פיסות של מידע, אבל מקבלת בעיקר הרבה שקטטטט.
אני לוקחת כמה דקות כדי לשים לב לצורך הזה שלי ומייד יכולה לראות איך הוא חלק ממרחב משותף רחב יותר, מרחב של קליטה והסתגלות של הורים וילדים למסגרות חדשות. מרחב בו הילדים עוברים דברים שאנחנו לא באמת יודעות עליהם, ומהצד השני יש אותנו, שמחכות מהם לניצוץ של חוויה, לתחושה, מחכות לדעת שהכול בסדר, מקוות להצליח לקחת נשימה בזכות העדכונים הקטנטנים האלה.
טיפת חלב. 11:30 בבוקר. אם יש רגע גורלי בחיי, כאישה מניקה, זהו רגע השקילה. מבחינתנו, חשופות הפטמה, זה האוסקר של הפטמות, טקס "פטמת הזהב", הרגע בו אני מניחה את אוצרי נטול הטיטול כמו סצנה מעקדת יצחק של ימינו.
שקט בקהל, המצלמה עוקבת אחר תגובותיי. האחות הנחמדה, "אם כל הפטמות", מעצבת פטמת הקהל, מחכה לראות שפטמתי אכן נותנת תפוקה כמו שציפו ממנה, וזה לא מעניין שעד לא מזמן היא הייתה רק ליופי. היא קיבלה פה את תפקיד חייה, כמו קיבלה הזדמנות לשחק בסרט של טרנטינו בעודה רק בת 15.
בהריון הראשון סיפרו לי שהנקה זה טבעי, שתינוק יודע להגיע אל השד, שאישה נולדה עם היכולת להניק והנקה זה הדבר הכי מופלא בעולם.
לא סיפרו לי שבנוסף לחיבור ולאוקסיטוצין המתפזר באוויר, לפעמים זה קשה וחם, במיוחד בחודשי הקיץ, עם סינר הנקה חונק. לפעמים ההנקה פשוט מעיקה וממש לא כיף ומחברת.
לא סיפרו לי שלכולם יש מה להגיד על זה, למשל:
"זה חשוב שתניקי, למה את נותנת בקבוק?",
"איך את יודעת כמה הוא אכל כשאת רק מניקה?",
"שימי סינר, זה לא צנוע בציבור",
"למה את מתביישת? תניקי! כולנו נשים פה".
אני קוראת את מה שכתבו אמהות בשבוע האחרון על ההנקה, וקשה לי. אני מתכווצת, מבינה שזה פוגש אותי במקומות עמוקים, לא מעובדים, לא שלמים. אני מנסה לתת לאצבעות להקליד, לא לשפוט, ועולה בי קול ששואל – למה התעקשתי? למה לא הצבתי גבול?
התחלנו אני ואתה בדרך לא פשוטה, ואפילו עכשיו שאני מקלידה את המילה מתבלבלות לי האותיות פעם אחר פעם ויוצאת לי המילה 'שפוטה'. זאת תחושה שמלווה אותי מאז. היום פחות, בעבר יותר.
התקשרתי לשירות הטרטולוגי של משרד הבריאות בכדי לשאול אותם כיצד עליי לנהוג בזמן ההנקה העתידית היות ואני נוטלת תרופות פסיכיאטריות. הרופאה שמעבר לקו הבהירה לי במשך מספר דקות את ההשלכות החמורות שיש לכל תרופה שאני לוקחת.
"אנחנו ממליצים מאוד שלא להניק".
הודיתי לה, ולאחר מכן בכיתי חרישית במשך דקות ארוכות, והלכתי הביתה מהעבודה באמצע היום.
אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי, והנה מאז הנישואין חשתי כי אני נראית יפה יותר. בעלי היקר מכל עזר לי לאהוב את המראה שלי. בתקופת ההריון החזה גדל. עד אז, זה היה חלום שמעולם לא התגשם עבורי. והנה- נהיה היתרון לחסר תועלת. החזה הוא רק פריט ראווה שאין לו שום משמעות מעשית.
החלק הזה שבתוכי שמתנגד, שצועק בקול רם 'הנקה זה נהדר אבל לא בשבילי' מבקש לספר את הסיפור מנקודת מבטו.
הוא מביט בעיניים עייפות, מתיישב בגוף לאה על כיסא, אוחז בתינוק בחיוך רפה.
מסביבו ערימות של כביסה, כלים נערמים בכיור, שאריות ופליטות היום מצטברות בדפנותיו כמו מבקשות לההאחז במשהו יציב.
החלק הזה בתוכי כמו מבקש לנוע אל האימהות בחלקים ולא בבת אחת, להתמסר מתוך חיבור שייבנה במקצב תופים איטי.
ההנקה עבורו היא בבת אחת, היא שיטפון גדול.
האסימון נפל.
הבנתי שאמנם התזונה של הקטנה שלי חשובה,
אבל חשוב לה יותר אמא רגועה, שמחה. מחבקת ולא מתוסכלת.
שחררתי.
את הלחץ, המצפון, רגשות האשם.
ורק אז הצלחתי להתאהב בקטנה שלי, לשמוח בה.
'חלב אם'
הפסקתי לתת לקטנה שלי חלב,
אבל בזכות זה היא קיבלה אם."
לא תמיד אני מניקה אותה לפי דרישה. לפעמים אני מניקה כי הציצי שלי מרגיש גדוש. לפעמים אני מניקה כי אני ממש זקוקה לרגע של שקט (אולי הפעם תירדמי?). לפעמים אני מניקה כי בא לי לעצור רגע את כל הטירוף ולהירגע, לתת להורמונים הנעימים להתפשט. לפעמים אני מניקה וכל כך מקווה שהיא תתחבר בקלות ותרצה לינוק, כי אני זקוקה לזה כרגע.
אני מבינה יותר ויותר עם השנים כמה ההנקה היא גם בשבילי כמו שהיא בשבילה. איזה מדהים הדיאלוג הזה בין הגופים. ההנקה, שיש בה כוח להזין ולרפא אותה וגם אותי.
אחד השקרים הכי גדולים של ההנקה הוא שזה קל למשתמשת. זה לא! זה עוצר את החיים, זה דורש אותך כל הזמן, זה שואב לך את החיים. לצד כל היופי והקסם, צריך תמיכה פיסית, רוחנית ונפשית.
ההנקה מבקשת טבע, אמונה, ושקט כדי להיות מחוברת למקום מרוקן כל כך. היא דורשת תמיכה פיזית- עזרה של עוד ידיים, כי השתיים שלנו מנוטרלות בהנקה. נשים צריכות כוס מים מושתת, יד שעוזרת עם הכלים והכביסות.
אני חושבת שבבסיס הקיום של רובנו, אלו שהופכות להיות אמהות, נמצא החיפוש אחר אהבה. חיפוש אחר אהבה עצומה וגורפת, חיפוש אחר אהבה שתגיע מייד, חיפוש אחר אהבה שתסחוף ובזכותה נוכל להתמודד עם כל קושי, חיפוש אחר אהבה שתעניק משמעות לחיים שלפעמים ה'אין' בהם גדול על ה'יש'.
אני מתבוננת בתמונה שמנציחה רסיס של רגע מתוך אלפי רגעים, שחולפים במהירות כמעוף נוצה ברוח עזה שמפזרת חלקיקים של תחושות לכל עבר.
עיניי נחות על מבט העיניים, מהן משתקפים אוחזים זה בזה גם עצב ושמחה, געגוע והוקרת תודה.
ממרחק של זמן ומקום, נשכחים לעיתים הדי התמונה ומה שנשאר זה רגע מתוק לנצור, רגע של חסד ואהבה.
ההדים מספרים על הולדתה של אמא וילדון.
על זרות שניכרת לפתע בכל מקום.
מגופי, מליבי שמתפקע וזורם כנחל שוטף, שוטף איתו הכול.
אני לא יודעת למה, אבל לאהבה שלי אליך לקח זמן להגיע. אולי זה בגלל שלא הגעת בדיוק בזמן המתוכנן. אולי זה בגלל שאחותך מילאה לי את הלב ולא הבנתי שגדל אצלי עוד אחד בשבילך. אולי זה בגלל שבכית הרבה ואני לא הבנתי אותך. אולי זה בגלל רגשות האשם על הזמן שאני לוקחת מאחותך והקנאה שראיתי בעיניים שלה. אולי.
אני מקשיבה לגוף,
ידיים מושטות קדימה.
עיניים מדברות, חיוך שמתרחב,
תחושה לא ידועה מתחילה לתפוס מקום בלב.
לא בבת אחת,
בחלקים קטנים.
מתאהבת לאט לאט,
כמו צעדים קטנים,
שפוסעים מתוך הלב פנימה והחוצה.
מביטה בו ישן בעריסה,
ופוגשת את עצמי.
ביום ראשון הייתי במפגש מסכם הנוגע לאסטרטגיה החדשה של משרד הבריאות בנוגע לעתיד הגיל הרך בישראל. חשוב לי לשתף אתכן בחלקים מהמהלך שמתרחש שם, כדי שתקבלו מידע על שמבקש להיות כמו מהפכה.
אל הרצון ליצור שינוי בתחום הגיל הרך במשרד הבריאות נחשפתי לפני יותר מחצי שנה. משרד הבריאות הוציא 'קול קורא' לפעילות חברתיות, ארגונים, נשות אקדמיה ונשים שעובדות בשטח עם אוכלוסיית הגיל הרך, וביקש לשמוע איך הן רואות את תמונת העתיד שלהן בנוגע לגיל הרך.
נולדה לי בת. וכולם, וגם אני, מאוד עסוקים ב"למי היא דומה". כשיש לה שלוש אחיות גדולות, אז יש הרבה איפה לחפש. היא לא ממש דומה לאף אחת, גם לא לי או לבעלי, גם לא לאיזה סבא או סבתא. היא נראית לי די מכוערת לפעמים.
החיפוש הזה, של איזה עיניים מוכרות, או אף דומה, או חיוך או הבעת פנים, אפילו הקפל של הסנטר, הוא כמו רצון גדול למצוא משהו שאני מכירה.
כי מה שאני מכירה – אני כבר מכירה, אני כבר אוהבת, אני כבר יודעת איך להתמודד איתו, וזה נותן לי ביטחון. זה מרגיש בטוח ויודע יותר מאשר – "היא לא דומה לאף אחד."
מצד אחד, אני מרגישה חופש.
ההיפך מתלות, ההיפך מנטל גדול המונח על כתפיי.
אני מרגישה שיש כאן שותף אמיתי. אבא מדהים שמסוגל לנהל את המפעל הזה גם כשאני מנוטרלת
(דאגה שתמיד מרחפת אצלי מאז שאני אמא – מה יקרה אם חס וחלילה לא אוכל יותר לתפקד? איך ייראו החיים בבית?)
הוא עושה זאת בצורה שונה, אבל טובה!
ומצד שני, מה? לא צריכים אותי כבר בבית הזה?
הכל כל כך נפלא בלעדיי, אפילו נדמה שטוב יותר.
אנחנו חיות בסביבה שקשה לה להכיל רגשות טעונים וקושי בתוך בראשית ההורות, אז במקום לתת הכרה לחוויה הפנימית, יש כאלה שמעדיפים לזרוק משפטים כמו "ילדים זה שמחה", "לא נורא, זה יעבור ", ומצפים לשמוע ש"הכול בסדר" כששואלים "מה שלומך?"
והאישה שהפכה לאם? היא עוטה מסיכה של חיוך שהכינה מבעוד מועד במאמץ רב ומשיבה "הכול טוב, הרי אני אמא עכשיו."
מאת : מיטל גזלה רופא
10 בספטמבר 20190 תגובות