כשאתם שומעים את מילת הקסם 'ריפלוקס', תשנו את הגישה
שמעתן פעם על המושג ריפלוקס? אני אדבר בעיקר על הריפלוקס, כי זה הסבל הפרטי שלנו. ריפלוקס זה מצב שבו התינוק לא מצליח לעכל את האוכל שלו וסובל מצרבות נוראיות ומפליטה מוגברת (ובמקרה שלנו הקאה של 98% מהאוכל). אני לא באה הפעם לספר על הסבל של התינוק אלא על ההתמודדות של אמא שילדה והתינוק שלה סובל, ובוכה ובוכה ושוב בוכה והיא, שרק עברה חוויה של לידה, צריכה להתמודד עם הייצור הקטן…
אולי יעניין אותך לקרוא גם
האמא הזו היא אדם. היא אשה.
משכב לידה יקר שלי
מתאהבת לאט לאט, כמו צעדים קטנים
להצליח במדדים
לפני כמה ימים התחלתי לכתוב את דף ההסבר על ההרצאה הדיגיטלית שאני עובדת עליה (עכשיו כבר יכולה לספר, היא תהיה בנושא 'אני אמא לתינוק, האם זה נורמלי מה שאני מרגישה?') והרגשתי איך האוטומט שלי הולך לשיווק, לבהירות, למכירה. אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר את זה, כי זה מין תדר פנימי שאני יכולה להרגיש, אבל זה התבטא, למשל, בכותרות גדולות ושאחריהן הסבר ברור ותמציתי. עצרתי לשים לב מה קורה…
הצרכים שלי כאמא חשובים
אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק או הילד קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה. התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק הזה שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא…
אולי יעניין אותך לקרוא גם
עייפתי לשמוע אג'נדות על מה הכי טוב לילדים
האמא הזו היא אדם. היא אשה.
לפני שנהייתי אמא (משהו שכל אמא חייבת לקרוא)
בהיריון הזה יש גם מן ההיעדר
הגוף שלנו זוכר ואיתו אנחנו. היריון זו תקופה של חגיגה הורמונאלית, אנרגטית, פיזיולוגית ורגשית. מן בלנדר שכזה בתוכו מעורבב הכול. לרוב בסביבה שלנו יש מקום לתחושות השמחות, לפלא הבריאה. כל השאר נדחק לעיתים החוצה. ומה עם היריון שמגיע לאחר אובדן היריון קודם? בין "האיזה יופי" ל"ברוך השם" ו"כמה זה משמח" יש עוד תחושות שאם עולה צורך, כדאי מאוד לתת להם מקום, במרחב המתאים , בזמן המתאים. משתפת בטקסט קצר שכתבתי…
אולי יעניין אותך לקרוא גם
אמרו לי: "יש לך מזל שההפלה היתה טבעית"
לא מסוגלת לשתף במחשבות על הפלה
סיפור לידה של תמה
ארץ הצל (מתוך ספרה של הדס גלעד: "ימי מעשה")
מעבר לשדות הסבלנות הלבנים, שם נושבת הרוח באורך רוח, מיתמר צוק. אחריו תהום. ואי אפשר לדעת בדיוק איפה נקודת ההתחלפות של האור והחושך. אולי אני טועה? אפשר להרגיש בפריחה הלבנה שמידלדלת. יש תמרורים. אבל שדות הסבלנות צומחים במדרון שסופו תלול, וזה תמיד פתאום שהשדה נגמר והצעד הבא נופל לתוך החושך.
המסע שלי עם הבטן
אני חושבת על הבטן במראה החדש שלה, ניצבת במרכז הגוף, במקום הכי פגיע, ומרגישה שהיא כמו אומרת: זו אני עכשיו. זו האני שאת עכשיו. מה את רוצה לעשות איתי? איך את מרגישה כלפיי? האם את מתביישת בי? בשנים האחרונות יש גל שאני מאוד אוהבת שחותר לקבלה ואהבה עצמית של הגוף בכל צורה ומשקל, אבל בימים האחרונים עלתה בי מחשבה: האם ההזמנה לקבל את השינוי של הגוף ולאהוב אותו לא הופך…
אולי יעניין אותך לקרוא גם
מתאהבת לאט לאט, כמו צעדים קטנים
"נפטרתי מהילד"!
יש לי דיכאון אחרי לידה: "הרגש כבר לא שם". חלק א'.
תנו לי רגע (לנשים שהופכות להיות אמהות)
תנו לי רגע לעצור, להתבונן במה שיש בי. להתאבל על מה שהייתי ואינני. להתעצב, להיבנות מחדש. פתחו לי שער לקבל את השינוי, לפגוש בעיניים גלויות את עולמי היפה, המרגש, המפחיד, המסעיר והמשעמם שיצרתי לי. תנו לי רגע לנקות את הקן מרסיסי העבר והשברים שהיו כאן כשהתפרקתי ואיבדתי חלק מעצמי. הייתי אחת והתפצלנו לשניים ואז לשלוש וארבע. נוצרו בי חיים חדשים והחיים האלה הם כל עולמי כאן ועכשיו, לנצח נצחים.
להרגיש לבד אחרי הלידה
אני מסתכלת על הזקיפות של החיטה, ויכולה לשים לב שזה שונה מהשפיפות שלפעמים עולה עם תחושת הבדידות אחרי הלידה. הרי לפעמים תחושת הלבד מעלה התכנסות, התכרבלות, הנמכה, נרפות. מין רצון להיכנס לתוך המיטה ולהתכסות עד שהתחושה תעבור. אולי הזקיפות של החיטה מבטאת איזו קבלה רדיקלית, מין תחושה שלא משנה אם אני היחידה שמרגישה את זה, אין בי בושה או חשש לגבי מה האחרים יגידו. אולי זאת התחושה שגם אם אף…
זמן המתנה
זמן המתנה. מה הוא מעורר בי? מה הוא מביא איתו? עד כמה אני יכולה להיות בשמחה, ברוגע, בשלווה, כשדברים לא מתקדמים בקצב שלי? עד כמה אני יכולה להניח לאמביציה לרצות שדברים יקרו, ועכשיו, ולא להלקות את עצמי או להילחץ על זה שאני לא עושה מספיק? אני עובדת על זה, אני מתבוננת על זה, אני מתרחבת מתוך זה. אני יודעת שזמן המתנה הוא זמן מאתגר, לכל אחת, ובוחרת לשאוב השראה מהטבע.…
הגופים שלי נפגשים
נוגה עם חום ונדמה כי העולם מסתנכרן אל תוך הקצב שלה, או שרק אני. שְעון חול סבלנותי מגיע אל גרגיריו האחרונים. הלוואי ותירדם, כדי שאוכל לקחת כמה נשימות קטנות של 'עצמי'.
חוסר שינה אחרי לידה – לא כולן סובלות אותו דבר
חוסר שינה הוא הדבר שהכי קשה לי בתקופת המעבר להורות. הכי. הוא משפיע על המצב הרגשי שלי בצורה ממש לא טובה ולוקח אותי למחוזות הדכדוך, העצבות, הייאוש, הפסימיות. הוא לוקח אותי לעצבנות, לכעס, לחוסר מיקוד מחשבתי. הוא לוקח אותי להיות פחות נעימה אל עצמי, פחות חומלת, פחות יכולה להכיל את התינוק או התינוקת שלי.
גבולות- האם זה מה שאנחנו צריכות מול הילדים?
כשאנחנו עוצרות להתבונן ומתחילות לשים לב מה קורה לנו לנו באותו אתגר או סיטואציה שמפעילה אותנו רגשית, אנחנו לאט לאט נוטשות מושגים כמו 'גבולות', 'זה מה שצריך' או 'זה מה ששמעתי שעוזר' ומתחילות להוסיף בהדרגה מושגים אחרים כמו- מה זה עושה לי? מה קורה לי שם? איך זה מפעיל אותי? מה נוח ונעים לי? מה ממש לא נעים לי?
קשה לך? תדלגי
"קשה לך? תדלגי..." תדלגי מעל הקושי, מעל הבור, בקלילות, בלי עומק, בלי לחשוב, בלי לתהות. לדלג לשלב הבא, לדבר הבא שעומד לבוא, לדבר הבא שכבר פה. אני לא מהמדלגות. אני מקופצות הראש ישר למעמקים, בהילוך איטי, כזה שמאפשר לשהות בכל רגע. לעצור, להרגיש את מגע המים בעור, להרגיש את הרגעים של בין לבין, טרום התמקמות במים או בקרקע. כשהגוף עדיין לא החליט היכן הוא מבכר להיות.
