הבלוג של אפרת דבוש נאור
-
כמה אהבה
מתי זה בדיוק קרה, מתי התאהבתי? אני לא יודעת להגיד, אבל זה בטח לא קרה ברגע הלידה... כשפגשתי אותו לראשונה, כמה שעות ספורות לאחר הלידה שהרגישו כמו חיים שלמים, הרגשתי הרבה דברים, התרגשות, גאווה, פחד, אשמה, בלבול, כאב, כמעט הכל, רק לא אהבה.
-
זוגיות בחדר הלידה
באופן אישי, אני מרגישה כי נוכחות גברית בחדר לידה היא חיבור לא טבעי, מורכב ומועד לפורענות. יחד עם זאת, ימי השבט הנשי ותמיכתו המופלא מאחורינו ובמסגרת מבנה התא המשפחתי החדש, חשיבותו של בן הזוג כתומך ומלווה את אירוע הלידה מתבקשת וחשובה. כמו כן, לרוב מונע בן הזוג מרצון כנה להיות שותף מלא, להיות עבור האישה ולהוות לה עוגן וביטחון. אני מאמינה כי בעבודת הכנה מודעת, רגישה ומכבדת ניתן להימנע מקשיים…
אולי יעניין אותך לקרוא גם
הריון שלישי. נקודה?
פרחי באך להריון
אני מתחילה הריון שני, ומרגישה ריקנות. ממש מכריחה את עצמי להתרגש.
-
מחשבות על אבל לגיטימי
כשאני מדברת על מוות, אני לא מדברת רק על מוות גשמי של אדם יקר שאובד, אלא על המוות שאנו פוגשות במעגלי החיים, על הצער שנולד ממוות שאין לו קבר ואין לו שיבה, על הריק של נשים רבות שחודש אחרי חודש מגלות ששוב אינן נושאות חיים ברחמן, על אמהות לעוברים שלא יזכו לסיים את מסעם לעולמנו ועל לידות שקטות. על הכאב של חלום הלידה שהתנפץ, על החלל הגדול שנפער בנו ובגופנו
אולי יעניין אותך לקרוא גם
הכנה ללידה- יש באמת חיה כזאת?
האם האמהות מביאה לנו את האושר המיוחל?
סיפור לידה של תמה
-
אמא הכי טובה… שאני יכולה
כשבני הבכור נולד לפני 3 וחצי שנים, נולד יחד אתו (או התעורר ממרבצו) שֶד האשמה הנוראי, שד שהאגדה מספרת אוהב לרדוף אמהות, צעירות וותיקות כאחד, שד שבהיותי אם ירוקה ותמימה חשבתי שניצחתי ולא הבנתי שהוא רק נח, ממלא כוחות לקראת מתקפה נוספת. שד שהולך להיות בן לוויתי למשך מן רב והחלטתי לנסות להפכו מאויב לידיד.
-
תרפיה בודהיסטית- גישה ייחודית לתמיכה אחרי לידה
הרצון לקבל תמיכה וליווי בתקופה זו של שינוי היא מתבקשת, טבעית ולגיטימית ויחד עם זאת, נשים רבות מרגישות ששיטות הטיפול המערביות המקבלות מותירות אותן ללא מענה שמדויק להן מספיק. בתקופה הכל כך משמעותית הזו, התרפיה הבודהיסטית מציעה לנו דרך וגישה ייחודית לקבלת עזרה ותמיכה אחרי לידה, בכך שהיא רואה את האישה כשלם ומעניקה מקום של כבוד לכל מימדיה.
-
לידה, דיכאון ולידה מחדש . חלק ב'
אני אוחזת בו, מביטה בו ארוכות, זה באמת הבן שלי? פתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. כל מה שקרה עד עכשיו הוביל לרגע השיא הזה ופתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. ריקנות? לא נותרתי עם התחושה הריקה לשנייה נוספת. מיד שטף אותי רגש עצום של אשמה, צורך לגונן ולפצות. דאגה.
