הבלוג של אמא של שירה

חונכנו "לאהוב, להקריב ולהתחבר" לתינוקות שלנו מהרגע שהם נולדים. שמענו סיפורים מאותן הנשים שאנחנו כל כך מעריצות ומכירות (אמהות שלנו, אחיות, דודות, חברות קרובות וכו') "שברגע שהיא יצאה התחברתי לאמהות ומאז החיים שלי ורודים".

אף אחת לא סיפרה, לי לפחות, עד כמה זה יכול להיות שוחק ותובעני. כי לא מדברים על זה. ועכשיו אני אמא. אמא לילדה הכי מקסימה, מדליקה, מדהימה שבעולם. ילדה שמאוד "נוח לגדל". כמעט ואף פעם לא בוכה או מקטרת. וקשה לי.

אבל לפעמים, כמו היום, קשה לי. קשה לי כל כך כשאת בוכה אליי ורוצה אליי, אפילו בוכה אצל אבא. אז ברחתי לאמבטיה ובכיתי. נשברתי לרגע. רציתי את אמא – את סבתא, שתבוא ותעזור, שתחבק, שתאהב, שתנשק ותנחם אותי – כי גם לי קשה. ואז חשבתי שאולי לא חוויתי דיכאון לפני או אחרי לידה אולי אני חווה אותו עכשיו?