בקצב החיים- לימור לוי אוסמי
אמהות מגיעות לקליטה כשהן גמורות מהחופש, עם מעט מאוד כוח. הן רצות לעבודה עם עיניים דומעות, טרוטות, כואבות אחרי הקליטה בגן, ואני שואלת- איפה עכשיו כל הסרטונים והתמונות על איזה כיף שהחופש נגמר? איפה ההומור והשמחה? אני לא רואה שום כוסות יין ובדיחות על דלת נטרקת. בכל מקום אני רואה אמהות שבורות.
מה שמבאס אותי הוא שהקול שאני מביאה, נתפס כקול פריבילגי. גם אני צריכה לעבוד, גם אני צריכה לספק את מרחב העבודה שחיכה בזמן החופשה. אבל מה לעשות, הילד עוד לא נקלט על החיים שלו. הרי עד לפני יום קמנו ביחד, היינו בסנכרון מדהים אחד עם השני, חווינו הרמוניה משותפת, הילד היה עם אמא בחוויית התעלות. מבחינתו לוקחים את אמא מההרמוניה שהוא היה בה ומעבירים אותו למרחב לא מוכר.
אנחנו בהסתגלות לגן חדש. בעצם, לא ממש חדש, רק קבוצה אחרת באותו אשכול, אבל הגננות אחרות, המבנה אחר. באמת שהם דאגו שההסתגלות תהיה כמה שיותר קלה. ועדיין, הקטנה בהסתגלות. אני בהסתגלות.
אני מסיימת את הפרידה הבוקר, נכנסת לאוטו וחושבת 'ואוו, כמה כוחות ואנרגיה אני צריכה כדי להיות איתה בנוכחות ברגעים האלה, כדי שאוכל להגיד לה ולעצמי: "זאת רק ההתחלה. גם בגן הקודם היה ככה. את עדיין לא מכירה את הגן והצוות. לאט לאט את תכירי. זה לוקח זמן".
לטובת האמהות המדהימות שמכניסות בהתרגשות וחששות את הילדים והילדות שלהן למסגרות חדשות ביום ראשון- הכנתי סרטון חדש שיכול לעזור לכן להתמודד עם המעבר וההתחלה החדשה.בסרטון אני מביאה נקודת מבט חדשה שלוקחת בחשבון אתכן, האמהות. כן, אתכן. אני בטוחה שכבר שמעתן וקראתן ולמדתן מה יעשה הכי טוב לילדים בתהליך להסתגלות, אבל מה לגביכן ומה שאתן עוברות ותעברו בימים […]
זה התחיל לפני שבועיים בערך, כשהבנו שיום ההולדת של נוגה מתקרב ואין לי/לנו מושג מה לעשות בו. אם אתן קוראות אותי מספיק זמן, אתן כבר יכולות להבין שאני לא מהמתקתקות/זורמות/מעבירות, ומבחינתי יום הולדת הוא יום כזה שבא לי שיהיה בו מלא טוב ולא עוד אירוע שצריך להעביר ולעשות עליו וי. אני יודעת שאצל המון הורים כשיש הולדת אז זה אומר להזמין חברות מהכיתה או להזמין את המשפחה, לדאוג להפעלה או מפעיל, להכין אוכל וזהו, נגמר. אז, אצלי זה קצת אחרת.
בשבוע שעבר הרגשתי איך הכול מתחיל לנזול ממני. הרגשתי שחם לי כל הזמן, גם כשהייתי במזגן מקרר, ובעיקר הרגשתי עצבנית, חסרת סבלנות, קצרה. כמו מישהי שרוצה לשאוג אל מי שמתקרב אליה, כמו מישהי שבקושי מחזיקה מעמד ומספיק להוסיף מטלה אחת קטנה, אפילו להזיז את הכוס מצד אחד לצד שני, כדי לאבד את זה סופית. זו התחושה שאני כבר על הקצה, שאני הולכת לאבד את זה. ומסכנים הילדים.
בפעמים האחרונות שמתי לב שכאב הראש לא סטטי או קשיח כמו שחשבתי, ויש לי מקום להתערב בו.
שיש מרכיב רגשי לכאב והוא לא רק פיסי, מכיוון שהצלחתי לזהות שברגע שהכאב מתחיל,
מתעורר בי גם חשש מאוד גדול שכאב הראש יתגבר, חשש שמין הסתם מעצים ומגביר אותו.
לאחר שניסיתי לשמוע הקלטות ביוטיוב להרגעת כאבי ראש, ולאחר ששמתי לב שיש משהו בהן שעוזר
עד מידה מסוימת, רציתי ליצור דרך משלי להתמודד, התואמת לאופן שבו אני מתבוננת ומתמודדת
עם כאבים פיסיים ורגשיים.
אולי האתגר הנוכחי שלי הוא להתמודד עם הבושה, שמביאה אליי ים של אשמה. ברור לי שלא מספר הנשים הוא העניין, אלא הבושה. עצם זה שאני מרגישה שצריך להיות אחרת, שלא נעים לי שזה המצב. אני רואה איך הבושה מבקשת אותי לשתוק אותה, לא לספר, לא לחשוף, להשאיר אותה אצלי. היא מאיימת שיהיה לי רע, שאפגע, שזה לא צעד טוב עבורי. ואני, רק רוצה שיהיה לי טוב.
אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.
לפני כמה ימים התחלתי לכתוב את דף ההסבר על ההרצאה הדיגיטלית שאני עובדת עליה (עכשיו כבר יכולה לספר, היא תהיה בנושא 'אני אמא לתינוק, האם זה נורמלי מה שאני מרגישה?') והרגשתי איך האוטומט שלי הולך לשיווק, לבהירות, למכירה. אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר את זה, כי זה מין תדר פנימי שאני יכולה להרגיש, אבל זה התבטא, למשל, בכותרות גדולות ושאחריהן הסבר ברור ותמציתי.
עצרתי לשים לב מה קורה לי והרגשתי שאני משכפלת. משכפלת את מה שלימדו אותי בקורס שיווק, משכפלת דפי נחיתה שאהבתי, משכפלת שפה וגישה שאני מאמינה שעושה את העבודה ו-מוכרת. אני לא רוצה להצניע את זה, המטרה שלי היא למכור כדי שההרצאה תגיע לנשים שמחפשות אותה ותרחיב להן את הלב, אבל מה קורה לי בדרך למטרה? איך זה שבדרך אליה אני מאבדת את עצמי?
אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק או הילד קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה. התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק הזה שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא ההיפך. התעורר בי קול שאמר: "רצית להיות אמא? אז ככה זה. תסבלי בשקט ותתמודדי".
אני רוצה לשתף אתכן קצת במה שקורה לי מאחורי הקלעים של הכנת ההרצאה הדיגיטלית הראשונה שלי. אני עושה את זה בעיקר בשבילי, כי אני ממש צריכה לאוורר את זה קצת ולא להיות לבד, אבל יכול להיות שזה יעזור לעוד נשים שמתמודדות עם התחלות חדשות (רמז: הורות היא התחלה חדשה 😊 ) ויוכלו לעשות את ההתאמה לעולם שלהן.
ההכרה בהצלחות היומיום היא ממש חשובה בעיניי, ואני לא מדברת דווקא על הדברים הדרמטיים אלא על הקטנטנים. הצלחתי לקום אליהם בבוקר או בלילה, הצלחתי להכין להם אוכל, הצלחתי להלביש, הצלחתי להרגיע, הצלחתי להסיע או להחזיר מהחוג, הצלחתי להתקשר למורה או לגננת, הצלחתי להתמודד עם מריבה, הצלחתי לדאוג לעצמי, הצלחתי לעמוד מולם על מה שחשוב לי ועוד כאלה שאנחנו עושות בשגרה.
אני חושבת שאחד התפקידים שלנו כבוגרות זה להנכיח באופן אקטיבי את ההצלחות שלנו. לעשות פעולות יזומות שהמטרה שלהן היא לתת נראות להצלחות- לעצור, לשים לב שהצלחנו, להגיד לעצמנו מילה טובה, ולזכור את זה ליותר מכמה שניות, כי את הכישלונות אנחנו זוכרות תמיד. זה נותן מלא כוח, זה נותן מלא אנרגיית חיים, זה מעניק תמונה הרבה יותר מאוזנת וקרובה למציאות של האמהוּת שלנו.
עצמאות? פחות בשלב הזה, וזאת חתיכת התמודדות!! לא רק בהיבט הפרקטי של המעבר בין יציאה מהבית עם מפתח בחמש דקות אל יציאה מהבית עם חצי מהבית במשך שעה וחצי, אלא גם בהיבט הנפשי. את קבורה מהבית, את מתההה לצאת כדי לראות עולם ואנשים, אבל מסתבר שהיציאה מהבית היא אופרציה ענקית, שלפעמים את מוותרת עליה.
היום ערב יום הזיכרון לשואה ואני רואה שאני מתחילה להיערך ולחוות דברים לקראתו, אז רציתי לדבר על זה ולהזמין גם אתכן למודעות ולהתבוננות על מה שהיום הזה עושה לכן כאמהות וכנשים רגישות (אני מניחה שרוב הנשים פה הן נשים רגישות). איך אתן מתחילות להרגיש עם התכנים שמתחילים לצוף בפוסטים בפייסבוק, בעיתונים, באינטרנט? מחר גם תהיה צפירה וטקסים בבתי הספר ובקהילות ויהיו יותר תכנים מסביב- איך זה יהיה עבורכן?
אני זקוקה למלא רשות פנימית כדי לקחת לעצמי רגע ולבדוק- מה אני מרגישה לקראת ערב פסח שמתקרב? אני צריכה המון רשות כי ארוחת החג נתפסת בעיניי כמשהו לדלג עליו, לתקתק אותו, להעביר אותו, לשמוח ממה שיש (ויש!). להתעכב כדי לקחת רגע ולהבין מה קורה לי מול ערב החג נתפס כמו שטות, כמו משהו שאף אחת לא עושה. לבחור 'לעשות סיפור' ממה שנראה שכולן לוקחות בקלות, זה כמו להיות מואשמת בלהיות 'כבדה', 'לא זורמת', וכל מיני מילים שמושמעות כלפי נשים שנותנות לעצמן אישור שלא לזרום עם העדר.
בטח, ברור שאני יכולה לספוג בשקט, אבל אני לא רוצה, אני לא חייבת, לא בא לי. אני רוצה להכיר עוד משהו בעצמי כדי שאוכל לבוא אל המשהו הקטן הזה רחבה יותר, ולא רק משחזרת דפוסי עבר. אז בחרתי לקחת את הזמן, טיילתי בשדות ובדקתי עם עצמי- מה את מרגישה לקראת ערב פסח? מה מטריד אותך? והאמת, זה היה מרתק. עלו תחושות ותובנות שלא דמיינתי שקיימות בי ואפילו עלה פיתרון יצירתי למה שהטריד.
לפני שנה צילמתי את התמונה הלא כ"כ מחמיאה הזאת של עצמי. צילמתי אותה בגלל שידעתי שבשלב מסוים אתגבר על התקופה הזאת ולא רציתי לשכוח איך זה הרגיש באמת. התינוקת שלי הייתה אז בת חמישה וחודשים ועדיין לא ישנה בלילות. לא היה לי רגע לעצמי מאז שהיא נולדה. הייתי עייפה. כל כך כל כך יפה. היה נראה לי שהיא כל הזמן רעבה והנקתי אותה בלי הפסקה. התחלתי להרגיש חסרת אונים.
אני זוכרת שהיו לי המון הנחות על מה הדרך הנכונה שתוביל אותי להתפתחות ורווחה נפשית. אני זוכרת שהייתי בטוחה שזה חייב להיות עם מישהי, והכי פסיכולוגית שאפשר. הייתי בטוחה שזה חייב להיות פעם בשבוע, באותו יום ושעה, ושהתהליך חייב לפתוח את כל הפצעים של העבר. הייתי בטוחה שבלי בכי והתפרקות זה לא יכול לעבוד.
אני חושבת שגם היה בי חלק שהניח שאותה מישהי צריכה לאתר את מה שדפוק בי ולתקן אותו, שהיא חייבת להבין יותר ממני עליי. ראיתי את אותה דמות כמו מישהי כל יודעת, שהתפקיד שלה הוא לתקן אותי, השבורה, ולהוביל אותי לדרך שנראית לה הכי נכונה עבורי.
אני חושבת על הבטן במראה החדש שלה, ניצבת במרכז הגוף, במקום הכי פגיע, ומרגישה שהיא כמו אומרת: זו אני עכשיו. זו האני שאת עכשיו. מה את רוצה לעשות איתי? איך את מרגישה כלפיי? האם את מתביישת בי?
בשנים האחרונות יש גל שאני מאוד אוהבת שחותר לקבלה ואהבה עצמית של הגוף בכל צורה ומשקל, אבל בימים האחרונים עלתה בי מחשבה: האם ההזמנה לקבל את השינוי של הגוף ולאהוב אותו לא הופך לעוד שוט של הלקאה עצמית עבור נשים? האם ה׳תאהבי את עצמך כמו שאת׳ לא מזמין חוסר שביעות עצמית נוספת בגלל שעכשיו יש מטרה אידיאלית ושוב לא מצליחות בה?
אחד הדברים שעוזרים לי להתמודד עם תחושות כישלון- בהורות, בחיים המקצועיים, בחיים בכלל, היא להזכיר לעצמי שאני בתהליך למידה. אז כתבתי על זה כמה מילים:
אני לא מצליחה. נכשלת בגדול.
אני מרגישה כמו איזה כישלון.
אני מסתכלת על הזקיפות של החיטה, ויכולה לשים לב שזה שונה מהשפיפות שלפעמים עולה עם תחושת הבדידות אחרי הלידה. הרי לפעמים תחושת הלבד מעלה התכנסות, התכרבלות, הנמכה, נרפות. מין רצון להיכנס לתוך המיטה ולהתכסות עד שהתחושה תעבור. אולי הזקיפות של החיטה מבטאת איזו קבלה רדיקלית, מין תחושה שלא משנה אם אני היחידה שמרגישה את זה, אין בי בושה או חשש לגבי מה האחרים יגידו. אולי זאת התחושה שגם אם אף אחד בסביבה הקרובה שלי לא מבין או אמפתי, אני יודעת שמותר לי להרגיש.
יש המון סיבות לזה שאת לא מרגישה שקט ואיזון רגשי כשאת אמא לתינוק/ת, סיבות לזה שכלים שעזרו לך פעם כבר לא עוזרים היום. הרי עכשיו אין לך זמן לעצמך, את עייפה ותשושה מחוסר שינה, יש תינוק או תינוקות שאת מטפלת בהם כמעט לבד ובלי עזרה, אין לך ניסיון עם מצבים פיסיים ורגשיים שקרובים לאלה שאת מרגישה עכשיו, וסביר להניח שמעולם לא התמודדת עם אינטנסיביות כזאת של חיים.
"מה הסיפור שלך? מה את עושה מזה עניין? את כבר שנים אחרי הלידה, למה את רוצה לדבר על זה?"
במשך שנים אלו היו הקולות המרכזיים שעלו בי כשרציתי לתת עוד תשומת לב למה שהרגשתי אחרי הלידה הראשונה. לא הבנתי למה אני מתעכבת על זה, לא הבנתי למה אני רוצה לדבר על זה, לא הבנתי למה הגוף שלי מבקש לחזור למקום הזה, לא הבנתי למה הנושא הזה עדיין מלא חיוּת ועניין בשבילי.
הרי כולן הופכות להיות אמהות, לכולן קשה, כולן לא ישנות בלילה, אז מה הסיפור שלי? למה אני מתעקשת לספר אותו? למה אני מתעקשת להתנגד למילים 'דיכאון אחרי לידה'? אולי משהו לא בסדר איתי? למה אני לא יכולה לעזוב את זה?
רגשות אשם בהורות כל כך נפוצים, עד שלפעמים אנחנו מרגישות שהם ברירת מחדל ואין מה לעשות איתם. אנחנו נוטות להאמין שרגשום האשם מגיעים עם ההורות וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להשלים עם קיומם.
אני חושבת אחרת, אני רואה ברגשות האשם הזדמנות לצמיחה, הזדמנות להכרות עמוקה עם עצמנו, הזדמנות להרחיב את המנעד הרגשי שלנו ולבחור בדרך שתוביל אותנו האמהות שאנחנו רוצות להיות. לא האמהות המושלמות, אלא אנחנו.
זמן המתנה. מה הוא מעורר בי? מה הוא מביא איתו? עד כמה אני יכולה להיות בשמחה, ברוגע, בשלווה, כשדברים לא מתקדמים בקצב שלי? עד כמה אני יכולה להניח לאמביציה לרצות שדברים יקרו, ועכשיו, ולא להלקות את עצמי או להילחץ על זה שאני לא עושה מספיק?
אני עובדת על זה, אני מתבוננת על זה, אני מתרחבת מתוך זה. אני יודעת שזמן המתנה הוא זמן מאתגר, לכל אחת, ובוחרת לשאוב השראה מהטבע. אני מאפשרת לעצמי להרגיש את מה שעולה בי, לתת לזה מקום, ונזכרת עד כמה קשה לעשות את זה אחרי הלידה, כשההמתנה היא לא לפריחת השדה או לגדילה של מספר הנשים שאני מלווה, אלא לזה שהתקופה ההזויה הזאת תעבור, ומדובר בתחושות לא פשוטות שעולות מול התינוק שלי.
נוגה עם חום
ונדמה כי העולם מסתנכרן
אל תוך הקצב שלה,
או שרק אני.
שְעון חול סבלנותי
מגיע אל גרגיריו האחרונים.
הלוואי ותירדם,
כדי שאוכל לקחת
כמה נשימות קטנות של 'עצמי'.
לאחרונה נפגשתי עם מספר אמהות שהיה להן ידע עצום על מה נשים מרגישות אחרי הלידה ובכל זאת הרגישו תחושות מאוד לא פשוטות בתקופת המעבר להורות. הבנתי שהייתה להן ציפייה להרגיש אחרת, מתוך הנחה שהידע הרב שיש להן יקנה להן מעין חסינות והן יחוו דברים באופן שונה מכולן.
המפגש איתן עורר בי שוב את השאלות:
*האם יש טעם להתכונן מבחינה רגשית לתקופה שאחרי הלידה?
*האם יש צורך לשמוע ולדעת מה נשים מרגישות בתקופה שאחרי הלידה?
*במה הכנה רגשית יכולה לסייע?
בימים האחרונים יצא שנעזרתי בכלי מאוד פשוט ונגיש, שאני נעזרת בו לא מעט, ורציתי להזכיר לכן לגביו. הכלי הוא~ הנשימה שלנו.
אני בטוחה שבשלב כזה או אחר בחיים לכולכן יצא ללמוד כיצד להסב את תשומת הלב לנשימה וכיצד לנשום, ואני כותבת רק כדי להזכיר לכן שהכלי הזה הוא זמין, פשוט ויעיל שעושה עבודה מעולה בעיניי כשאנחנו רוצות לקחת הפסקה מלופ של מחשבות חוזרות ומטרידות שנכנסנו אליו.
התחלתי לצלם נשים אחרי לידה (עד שנתיים אחרי הלידה) במרחב הטבעי שלהן, כדי לתעד את פעולות היומיום ואת הדינמיקה הייחודית שנרקמת בינן לבין התינוק, התינוקת או הפעוטות שלהן.
אלו מפגשי קסם, הזדמנות לפגוש ולהכיר, הזדמנות לתת הכרה ונראות למה שלפעמים אנחנו לא שמות אליו לב, הזדמנות לראות את עצמכן בעיניים טובות מבחוץ, הזדמנות לתת הכרה לתקופה קשה או נפלאה, בהתאם למה שהתקופה הזאת עבורכן.
כשאנחנו עוצרות להתבונן ומתחילות לשים לב מה קורה לנו לנו באותו אתגר או סיטואציה שמפעילה אותנו רגשית, אנחנו לאט לאט נוטשות מושגים כמו 'גבולות', 'זה מה שצריך' או 'זה מה ששמעתי שעוזר' ומתחילות להוסיף בהדרגה מושגים אחרים כמו- מה זה עושה לי? מה קורה לי שם? איך זה מפעיל אותי? מה נוח ונעים לי? מה ממש לא נעים לי?
היום אחה"צ הרגשתי מין תחושה לא נעימה בגוף. קראתי לה 'עצב', למרות שאני לא בטוחה שהייתה זו עצבות.
לא הייתה לה סיבה נראית לעין להיות, אבל היא הייתה והרגשתי איך הגוף שלי מרגיש בחוסר שמבקש להתמלא.
בשלב מסוים זיהיתי שאני מנסה למלא את החוסר באכילה, אז בחרתי לקחת את המצלמה ולצאת לשדות. להיות עם העצב, עם החוסר, עם מה שזה לא יהיה ורק לתת לזה להיות.
כמו אמא קרצייה אני שמה לב למין תחושה שנמצאת אצלי ומבקשת ממני לשאול: נו, איך היה לכן בגן? איך עבר? איך אתן? הכול בסדר? אני שמה לב שאני מחכה לשמוע מכן חוויות, תחושות, מחשבות, פיסות של מידע, אבל מקבלת בעיקר הרבה שקטטטט.
אני לוקחת כמה דקות כדי לשים לב לצורך הזה שלי ומייד יכולה לראות איך הוא חלק ממרחב משותף רחב יותר, מרחב של קליטה והסתגלות של הורים וילדים למסגרות חדשות. מרחב בו הילדים עוברים דברים שאנחנו לא באמת יודעות עליהם, ומהצד השני יש אותנו, שמחכות מהם לניצוץ של חוויה, לתחושה, מחכות לדעת שהכול בסדר, מקוות להצליח לקחת נשימה בזכות העדכונים הקטנטנים האלה.
כשאנחנו שומעות חברה שמבטאת קושי גדול, עצבות, כשהיא לא מרגישה אהבה כלפי התינוק, או מרגישה חרטה, כעס, חוסר אונים, תשישות או חוסר הנאה – כמעט מיד נדלקת לנו נורה אדומה. יכול להיות שהיא בדיכאון אחרי לידה? איך אפשר לעזור לה? ואכן, הנורה הזאת נפלאה ומגייסת אותנו לעטוף ולהתגייס למען נשים אחרי לידה, אבל אולי לפעמים אנחנו נזכרות ונזכרים מאוחר מדי?
אני רוצה להתייחס למחקר שפורסם היום ב'ידיעות אחרונות' המציג קשר בין קבלת אפידורל לבין התמודדות עם דיכאון אחרי לידה.
דרך ממצאי המחקר, שנעשה בבית חולים בילינסון וממצאיו התפרסמו היום (ב') בעיתון, אפשר להבין את מה שלא נכתב שם אבל ידוע- יש קשר בין הפער שנשים חוות בין הפנטזיה למציאות לבין קושי רגשי ודיכאון אחרי לידה.
אני חושבת שבבסיס הקיום של רובנו, אלו שהופכות להיות אמהות, נמצא החיפוש אחר אהבה. חיפוש אחר אהבה עצומה וגורפת, חיפוש אחר אהבה שתגיע מייד, חיפוש אחר אהבה שתסחוף ובזכותה נוכל להתמודד עם כל קושי, חיפוש אחר אהבה שתעניק משמעות לחיים שלפעמים ה'אין' בהם גדול על ה'יש'.
ביום ראשון הייתי במפגש מסכם הנוגע לאסטרטגיה החדשה של משרד הבריאות בנוגע לעתיד הגיל הרך בישראל. חשוב לי לשתף אתכן בחלקים מהמהלך שמתרחש שם, כדי שתקבלו מידע על שמבקש להיות כמו מהפכה.
אל הרצון ליצור שינוי בתחום הגיל הרך במשרד הבריאות נחשפתי לפני יותר מחצי שנה. משרד הבריאות הוציא 'קול קורא' לפעילות חברתיות, ארגונים, נשות אקדמיה ונשים שעובדות בשטח עם אוכלוסיית הגיל הרך, וביקש לשמוע איך הן רואות את תמונת העתיד שלהן בנוגע לגיל הרך.
להיות אמא, להתנהג כמו אמא, אבל עדיין לא להרגיש כמו אמא.
זאת התחושה הזאת שכאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה על זה מלא מחמאות, אבל בלב שלה עמוק פנימה היא עוד לא מרגישה כמו אמא. היא יותר מרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה איזו תחפושת שנקראת 'אמא' ופועלת מתוכה.
זה מאתגר יותר להיות אמא לתינוק ביום חורף גשום.
היציאה מהבית הופכת להיות כמו איזה פרק ב'משימה בלתי אפשרית',
אנחנו לבד ולא פוגשות חברות או מטיילות סתם בחוץ.
הבית מחומם יותר ודחוס יותר, ואין את האוויר, הרוח והשמש שמכניסים נשימה.
אנחנו חזקות ועוצמתיות, ולכן בכוחות אדירים אנחנו מוצאות את העוצמה להתמודד גם עם תנאי מציאות לא טובים, אבל לפעמים מתוך הרצון להסתדר, אנחנו קצת שוכחות את עצמנו ואת הזכות להיות בטוב. במקום להתמרמר אנחנו מתבייתות, במקום לשאוג אנחנו מכילות, במקום לצעוק אנחנו מסתדרות. ובאמת, למי יש כוח למלחמה בתקופה שבקושי יש זמן ללכת לשירותים?
מי שהייתה אחרי לידה יודעת עד כמה הבידוד החברתי בתקופה הזאת הוא קשה, בלתי נסבל ולא אנושי, כיצד בבת אחת אנחנו נזרקות מחיים חברתיים מלאים אל ארבע קירות. היא יודעת עד כמה אנחנו מרגישות הרבה יותר טוב ברגע שאנחנו פוגשות עוד אמהות להעביר איתן את הבוקר.
המענה לבידוד הזה הוא פשוט – יצירת מקומות מסובסדים לאמהות אחרי לידה, המעניקים מענים לצרכים שלהן. וזה, התפקיד של המדינה.
יש היום פחד. וחרדה.
לחלקנו.
והאמת, זה די הגיוני.
אבל מה אם הפחד משתלט?
מה אם החרדה משתקת?
זה לא נעים,
זה מפחיד,
זה מאיים.
זה לא נורמלי.
אבל.. גם המצב לא נורמלי.
נשות מקצוע מתחומים טיפוליים שונים מביאות את נקודת מבטן הייחודיות על התמודדות אחרי לידה בתגובה למקרה אופייני של אישה לאחר לידה רביעית, מעל גיל 35 שחווה קושי רגשי לאחר לידה:
בתקופה האינטנסיבית של חודש אחרי לידה, כאשר החלק האימהי מפותח במיוחד ודוחק הצידה את שאחר החלקים (המפותחים) שבתוכה, היא מגלה אי נוחות, בלבול וחוסר וודאות לגבי מתי האינטנסיביות הזאת תיגמר והיא תוכל לחזור לעצמה, לממש את עצמה, לחזור לעבוד, וליהנות מדברים שקשורים רק אליה. עלו בה השאלות 'האם זה היה שווה את זה?', למה הייתי צריכה את זה בכלל?', יחד עם בהירות שביתה רצויה ואהובה עד מאוד.
אתמול הייתי בהרצאה של ד"ר אורנה דונת על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם ועל חרטה באמהות. במשך ההרצאה, אחריה וגם עכשיו אני נשארת עם תהיות, מחשבות שמסתובבות לי בראש, אז מנסה לפנות להן מקום דרך הכתיבה.
אורנה היא חוקרת מתחום המגדר שבחרה שלא להביא לעולם ילדים. את עבודת התזה שלה היא עשתה על נשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם ואת הדוקטורט על החרטה באמהות
עבורי, שנת 2014 היתה שנת ה'לא לוותר'.
התחלתי את שנת 2014 אחרי שפלטתי משהו מתוכי שמסתבר והעיק במשך שנים ולא ידעתי עד כמה. חוויית אחרי הלידה של הבכור שלי. חודשיים הקדשתי לכתיבה אינטנסיבית תרפויטית המבטאת את כל החלקים בתוכי שלא קיבלו מספיק התייחסות וכתבתי, הקאתי, ביררתי, נשמתי, בכיתי, הייתי, למדתי, גדלתי, התרחבתי.
ללכת לאיבוד אחר הקול הפנימי
שמוביל
ואומר בבטחה
'לכי, ילדתי, זו הדרך'.
לחפש את השביל,
להיכנס ולצאת
להרשים ולהישאר אותנטית
לצמוח ולהתחבר לשורשים
לפעול מתוך מקום שבפנים.
להיות בקשר
עם אחרות,
עם עצמי.
להגיד הרבה גם בלי מילים.
אתמול ביקרתי חברה טובה שממש לקראת לידה ויצאתי עם חיוך גדול ועם מחשבה של 'איך לא עשיתי את זה קודם?'
היא, חודש תשיעי, עייפה, מותשת ומתה ללדת כבר.
אני, אוהבת אותה, רואה את סבלה ולא בטוחה אם אני ממש יכולה לעזור, כי הדבר המרכזי שהיא רוצה זה… ללדת.
אני בכרכור, היא מחיפה. כרגע בקושי נפגשות, בעיקר בטלפון. לא שלא היו ניסיונות מפגש לאחרונה, אבל הן לא צלחו.
התינוקת שלי כבר בת חצי שנה. הדיכאון שיש לי אחרי הלידה רק מעמיק … לא סובלת את עצמי. לא סובלת את בן זוגי והצרחות של התינוקת שלי האין סופיות גורמים לי לשנוא גם אותה לפעמים, מה שגורם לי לרגשות אשם מטורפים כשאני מרגישה קצת יותר טוב.
יש לי עבר ארוך עם דיכאון, ציפרלקס וחוסר רצון לחיות. כרגע אני חייה באפלה. חרדות קשות על התינוקת שלי
הולדת תינוק היא מאורע משמח- אבל היא גם לא.
גם כאשר התינוק נולד באופן רצוי עם המון ציפיות ותכנונים, לידתו לא מביאה רק שמחה ואושר, אלא גם עצב, קושי יומיומי, חוסר הנאה, עייפות בלתי נגמרת, התנפצות פנטזיית האמהוּת, אובדן הזהות הקודמת, רצון לא ממומש להיות לבד, העדר הנאה מהתפקיד האימהי, העדר אהבה כלפי התינוק, הבנת חוסר השוויון בין המינים, כעס וקנאה כלפי בן הזוג ועוד המון חלקיקי חוויות ותחושות שמפתיעים בהגיעם, כי לא ידענו שהם אמורים להופיע, הרי למדנו שאמהות היא הגשמת הייעוד הנשי, מלאה באושר ושמחה.
כיוון שהזמנתי נשים ויידעתי אותן שאני משתדלת להעניק מגע קשוב, היתה להן יותר לגיטימציה להגיד את מה שהן הרגישו בזמן העיסוי. הן סיפרו לי זאת רק אחרי שהעיסוי נגמר ושאלתי אותן איך היה. כל כך הפתיע אותי לשמוע את דבריהן!
שמתי לב שרבות מהן מוטרדות מאיך אני מרגישה בזמן העיסוי. הן עסוקות בהאם נעים לי, האם טוב לי, מה אני חושבת עליהן ומוטרדות האם הן משתפות פעולה בצורה מספק טובה. או בקיצור, רבות היו עסוקות ב'האם הן מעוסות מספיק טובות', כאילו רצו להיות קליינטיות מאוד טובות עבורי. זה הפתיע אותי. הייתי עסוקה בלתת להן את המגע הטוב יותר, הקשוב ביותר, ולא הייתי עסוקה כלל בהאם הן 'טובות' או לא (ומה הקריטריון לזה בכלל?), מבחינתי כל אחת היא עולם ומלואו ורציתי להעניק את הכי טוב לכל אחת. לא הייתי עסוקה בכלל בשאלה שהן היו עסוקות בה.
דרך הכתיבה אין טעות.
אני כותבת את עצמי.
עצמי יכולה להיות טעות?
דרך הכתיבה אני יכולה להיות האני שלא נעים לי לחשוף,
מרושלת,
איטית,
ביקורתית,
מסורבלת.
4 בספטמבר 20192 תגובות