תדע שהיו בקרים שבכיתי ללא הפסקה, כי הבנתי ששוב נחתתי על אי בודד, ואני? מה לי ולתכנית הישרדות, או לריאליטי בכלל.
תדע שהיו ימים שהייתי כותבת לעצמי פרטים מזהים רק ליתר ביטחון, כדי שאם אשכח אדע לשנן מחדש
תדע שאני לא מושלמת, למרות שנשארתי שלמה.
תדע שעבדתי מאוד קשה על עצמי כדי להכין לך פסטה בשמנת ופטריות, לשתות איתך כוס יין, לחייך, ולענוד את סיכת ההצטיינות שהכנת לי. כי ידעתי כמה זה מרגיע אותך לחוות את ההצטיינות הזאת.
היא אף פעם לא הייתה שם באמת.
גם לא הניקה אותי.. תמיד הייתה מספרת שהייתי תינוקת עצבנית, שלא רציתי לינוק..
חבל שלא ידעתי לדבר כבר אז, אני אומרת לה שאני בכלל לא בעייתית כמו שהיא תייגה אותי, זה פשוט תחושת הבטן שלי, שמזהה כמה היא חסרת בטחון, וקצרת סבלנות למולי.
נולדתי בניתוח קיסרי, "לא רצית לצאת", "הרגת אותי".. וואו כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה כמה כוח יש באמירות כאלה כאמא לתינוק, כמה הן מעצבות את מערכת היחסים של אמא ובת כשאין אף אחד שיתווך. אם היה מי שיתווך אז הוא היה אומר לה: 'תנוחי, בכל בסדר.. קחי את הזמן ותלמדי לאהוב אותה בקצב שלך'.
ראיון אישי עם לי-את דנקר, מאמנת ומעצבת דפוסי חשיבה יצירתיים ופורצי דרך, זמרת, פזמונאית, בת למשפחת אמנים, יוצרת ואמא ל-4. מחיפה.
לי-את היא גם יוצרת ערכת קלפי אימון עצמי "להקיף את עולמך באופניים" ומעבירה הרצאות חווייתיות ""כשמחשבות נוסעות רחוק- כלים להצלחה מעולם היצירה".
זה לא ההיריון הראשון שלי, זה ה-7.. באמתחתי 3 לידות ורביעית בדרך טפו טפו טפו, מלח שום שמיר.
אני גם לא בת 16 אבל מאוד יפה!
אני אישה!
המון זמן חלמתי את הרגע הזה, בית ספר שלם העביר אותי היקום עד שהיהירות הנשית שלי, זו שהרתה מבלי לעפעף עד גיל 33 התחלפה בחסד של גיל 41. מילה רעה לא תשמעי אותי אומרת על אלוהימה. כולי בהכנעה אל מול גודל המעמד.
זוכרת שבאתי בכל הכוח, נחושה לא לעצור בסיבובים, להמשיך בשגרת החיים והמקצוע תוך כדי שאני מאפשרת להיריון להתרגל לקצב שלי ולא להיפך.
למה בעצם להתחיל את התהליך אחרי הלידה כשאפשר להתחיל אותו הרבה לפני, כשלאח או לאחות יש עוד כמה חודשי חסד יקרי ערך איתך, או אם זו לך הלידה שלישית אז כמה חודשים לפני שיופר האיזון מחדש וכולם יהיו עסוקים ב"להתרגל" ו"לתרגל" סטטוס חדש.
כילדים, הדילמה לא עסקה ב"מתי" אלא ב"איך". הדילמה נשארה במבנה הבסיסי שלה עם לוח זמנים מצומצם של מ"עכשיו לעוד רגע". ואז גדלנו ואיתנו גדל גם המבנה של הדילמה. ולדילמה הזו נולדו ילדים שקוראים להם 'התלבטות' ו'שוקלת'. הדילמה הפכה לגדולת מימדים, עד ששכחנו מי מנהל את מי, מי בא קודם למי או איך לעזאזל הגענו למצב שאנחנו אספני דילמות, שהולכים לפותרי דילמות, שהם בעצמם למדו את רזי הדילמה בכל מיני מקומות בעולם, מנהלים פורומים שלמים וקבוצות תמיכה בשם הדילמה.
רגעעע. זו כולה דילמה, ממתי היא הפכה לעיר?
הפעם אני פונה אליך איש, זה שסיפרו לו בילדות שגבר זה לא דבר שביר, זה שאמרו לו תבכה אבל כמו גבר, שביקשו ממנו לתקן את הכל רק כי יש לו ביצים ולא כי יש לו את כל הכלים. שאמרו לו, שהוא זה "לאט" והיא זה "מהר", שציפו ממנו להתקדם הלאה גם כשהאופק נראה מתרחק, שלימדו אותו לאכול בפה פתוח את כל העוגה בידיעה שהיא לא נשארת שלמה.
כן.. אני יודעת, זה נשמע קצת אגרסיבי, אבל בנינו מי לא אומרת לעצמה אחת לכמה ימים, או פחות, "ססס.. בא לי לעוף מפה" או "דיי בא לי לעוף", או רק "אעע". אם גדלת בבית מאופק בלשון המעטה יתכן ותסתפקי בפנים אדומות, כיווץ שפתיים ובמקרים קיצוניים "שתיקה מכאיבה".
אני רוצה לדבר איתכן על דברים שנופלים נופלים מהגוף, נופלים במדרגות, נופלים מבושה נופלים מחולשה נופלים מבלי שהספיקו לסגור מעגל או סוגרים מעגל תוך כדי נפילה
40 שנה לחצות מדבר זה הגיוני!
עוד קצת, ממש עוד טיפה ואני מתהדרת בכתר החוכמה והתבונה, מרחק יריקה מלספר לעצמי שאני סוף סוף בשלה.. חלילה לא קדירה, אבל בשלה להבין כמה קטנות.
"שינוי", "שונה" איך שלא נקרא לשד הזה או "שינויים" כשמדובר בצמד שדים תאומים, הם יצורים המבליחים לחיינו מיום היוולדנו כאילו שגופנו או נשמתנו הם מסעדת גורמה משובחת, המכילה כל שדרוש לשד שרק הרגע יצא מן הבקבוק.
ומה הוא כבר יודע אם רק הרגע יצא? חוץ מאוכל הוא לא זקוק לדבר. כמו תינוק. רגע, אז מה חסר לנו בעצם כדי להתמודד עם שינוי, שהרי עם תינוק אנו יודעות בוודאות איך להתמודד ואם לא אז במי להיעזר כדי לדעת יותר. ומה ההבדל בניהם בכלל?
זאת רק אני או שכמעט כל אישה המתקרבת לגיל שאפשר להתחיל שלא, היא חושבת על אולי עוד כן אחד אחרון ודיי?
משהו מבפנים עוד לא רוצה להזדכות על החיבוק הפנימי עם הרחם. בטח לא כאשר מרגישים שזו עומדת להיות חוויה מסוג אחר.
מאת : לי-את דנקר
25 בינואר 201618 תגובות