בואי אמא- מיטל גזלה רופא

כמה שיותר חזקאתה אוחז ביואני מבקשת להפריד במרחק של גופים וזמן,את השלם מחלקיו.דבר תלוי בדבר,מחזיק בדבר,כמו שאיפה בנשיפה.כמו פעימה בפעימה,רק להחזיק. הכתיבה במרחב הרגיש של לימור ב"נשים מדברות אמהות "

לפעמים נוטות לחשוב שהמעבר לילד שני הוא קל יותר, זורם יותר, אפשרי יותר, נוח יותר. לפעמים זה באמת ככה, אבל לפעמים זה מרגיש אחרת. מיטל גזלה רופא, אמא חודשיים לילד

הקיץ מביא איתו דביקות מיוזעת,
המוח הופך לעיסה.
החום הכבד מכביד גם על הנשימה וכולם מבקשים מפלט במרחבים ממוזגים.
גם כשבחדר הממוזג נעים, הגוף כמו ממשיך לפלוט מתוכו אדים, משחרר עוד ועוד מן הבעירה.
זה מזכיר לי את התחושות של לאחר לידה.

אני מקשיבה לגוף,

ידיים מושטות קדימה.

עיניים מדברות, חיוך שמתרחב,

תחושה לא ידועה מתחילה לתפוס מקום בלב.

לא בבת אחת,

בחלקים קטנים.

מתאהבת לאט לאט,

כמו צעדים קטנים, 

שפוסעים מתוך הלב פנימה והחוצה.

מביטה בו ישן בעריסה,

ופוגשת את עצמי.

אנחנו חיות בסביבה שקשה לה להכיל רגשות טעונים וקושי בתוך בראשית ההורות, אז במקום לתת הכרה לחוויה הפנימית, יש כאלה שמעדיפים לזרוק משפטים כמו "ילדים זה שמחה", "לא נורא, זה יעבור ", ומצפים לשמוע ש"הכול בסדר" כששואלים "מה שלומך?"
והאישה שהפכה לאם? היא עוטה מסיכה של חיוך שהכינה מבעוד מועד במאמץ רב ומשיבה "הכול טוב, הרי אני אמא עכשיו."