אמא ספורטיבית !! בנגיי, וולטרן, כרית חימום וחיוך גדול

מאת : ליטל אוהב ציון

27 בינואר 2011 | 8 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

זוכרים לפני שבועיים את הפוסט "היום קמתי עייפה"? אז זהו, שהיום קמתי עייפה, ועם מחוייבות גדולה להתנצלות.

התנצלותי מופנית אליכם, קוראיי היקרים, והנה אני כבר מסבירה, תנו רק לסיים את הפיהוק בשקט…….אההההה.

לפני שבועיים כתבתי איך אני וספורט לא ממש חברים טובים, תיעדתי את רשימת מנויי לחדרי הכושר בסביבה ויכולתם אפילו להציץ אל ארון הבגדים שלי למדף בגדי הספורט שלרובם עדיין מחובר טיקט….. על הטור הזה קיבלתי הרבה מיילים ושיחות טלפון מחברים, בעיקר חברות, שצחקו ובעיקר הזדהו…וכאילו קיבלו ממני אישור להתבטל….

הבטחתי התנצלות, כן אני יודעת, רגע פשוט ריח הבנגיי קצת ממסטל אותי….

קצת היסטוריה: בערך בגיל עשר נקלעתי, לגמרי במקרה, לקייטנה של השכן שלי, להורים שלי לא ממש היה מה לעשות איתי בחופש הגדול והם חשבו שקייטנת ספורט לא תזיק לי, מה עוד שיש טרמפ הלוך חזור עם השכן החדש…. וכך מצאתי את עצמי אי שם באוגוסט אלף תשע מאות ומשהו….נוסעת לכיוון בית ברל עם ערן השכן….

בקייטנה היה דווקא כיף, בריכה, שירים, לחמניות עם שוקולד וחוגי ספורט, וגם שם לגמרי בטעות נכנסתי לחדר הלא נכון ומצאתי את עצמי בחוג ג'ודו, המורה עשה מין קרב קטן כזה ואני הצלחתי לעשות "פיסלה" לאיזה ילד וניצחתי…..לא ממש הבנתי על מה המהומה….

אבל ערן השכן, התברר מאוחר יותר, הוא לא אחר מערן ורדי מאמן ג'ודו בכיר בישראל, הוא מייד ראה את הפוטנציאל והזמין אותי להשתתף בחוג שלו בהפועל פתח תקווה….. מהר מאד התאהבתי, ומצאתי את עצמי פעמיים בשבוע בחליפת ג'ודו, מחכה לרגע שהאימון יתחיל.

מיותר לציין שהתאמנתי עם בנים, התחרתי מול בנים ובעיקר כיסחתי אותם על ימין ועל שמאל…. וכך, עם השנים, התאמנתי וגיליתי כישרון חבוי ואהבה גדולה, זכיתי במספר אליפויות ישראל במקום הראשון, זכיתי במכביה ה-15 במקום הראשון, הייתי חברת נבחרת ישראל וגרפתי די הרבה תארים… בסביבות גיל 24 עברתי ניתוח בברך והפסקתי להתאמן, למדתי באוניברסיטה, הכרתי את בעלי היקר והמשכתי בחיי….

מדי שנה ובאופן קבוע הגעתי לתחרויות אליפות ישראל וצפיתי בהנאה צרופה, תמיד היה בי איזה משהו שם עמוק בפנים שדיגדג לי וגרם לי לרצות לחזור להתאמן.

עם הזמן נולדו שחר ותומר, ובתוך כל טיפולי הפוריות מי בכלל חלם על ג'ודו, זה מה שהיה חסר לביציות שלי…..

לפני כשנתיים תומר ביקש ללכת לחוג, אני כמובן קפצתי על הרעיון והצעתי ג'ודו, הילד התלהב והוא כבר שנתיים מתאמן פעמיים בשבוע, אני מגיעה לכל תחרות ולכל טורניר, יושבת בקהל ובוכה מהתרגשות, לראות את הקטנטן שלי עושה ג'ודו, וואוו איך שאני מתמוגגת.

לא שכחתי, ההתנצלות בדרך, ממש כאן ליד כדורי הוולטרן….. איפה היינו, כן….

לפני כשבוע בערך, חבריי היקרים מהפועל פתח תקווה התחילו לטפטף לי על חזרה לאימונים…

עופר הציע שאתאמן אצלו, נחשון הבטיח חליפת גודו וחגורת ג'ודו חדשה ואותי, כפי שבטח כבר הבנתם, בענייני ג'ודו לא צריך ממש לשכנע.

וכך, מצאתי את עצמי אתמול בשעה שבע וחצי בערב רועדת מהתרגשות אחרי אחת עשרה שנים, לובשת חליפת ג'ודו ומתאמנת. כן, כן, פדלעה שכמותי, עשיתי את כל החימום ואת כל הקרבות וגם הצלחתי בגדול….כמובן שרציתי להוכיח שאני בכושר ושהאיכות לא נפגמה עם השנים והשקעתי את כל כוחותיי בכל קרב…

האמת, נהנתי. היה לי כל כך כיף שלא רציתי שהאימון ייגמר. הזעתי בטירוף והוקרתי כל טיפת זיעה, יצאתי משם אחרי שעה וחצי והרגשתי צעירה בעשר שנים, הייתי מלאת אנרגיות והחיוך לא ירד משפתיי.

וממש עכשיו מגיעה ההתנצלות….

אני, ליטל אוהב ציון, שסלדה בעשור האחרון מכל סוג של ספורט, מתנצלת בפני כל אחד מקוראיי שהבין, הקיש, הסכים, הפנים, או חשב שספורט זה סוג של סבל, או שיעמום אחד גדול, שספורט כל מטרתו היא ירידה במשקל ותו לא….

אני גיליתי ממש אתמול שברגע שמוצאים את הספורט שממש אוהבים – זו חוויה אדירה! אז אפילו שקמתי הבוקר תפוסה בכל שריר ושריר בגופי ואפילו שכואב לי במקומות שלא ממש ידעתי שקיימים בגוף האדם ואפילו שיש לי כבר(!) סימנים כחולים בכל הגוף (תודה נחשון) אני קוראת לכולכם :"צאו, צאו מהבועה, צאו מאזור הנוחות ומיצאו את הספורט שאתם אוהבים, ג'ודו, ריצה, כדורסל, ריקודי בטן, זומבה או כל המצאה אחרת, ליבשו את בגדי הספורט ותתחליו להזיע!!"

*התמונה בערך מגיל 10, כלומר לפני 24 שנים…..שנת 86' בהפועל פתח תקווה. השופט הינו המאמן ערן ורדי באחד הקרבות שלי בזמנו מול בן כי לא היו מספיק בנות…
באהבה ממני.

תמונות ותיעוד להתרגשות אפשר לראות בקיר הפייס-בוק שלי.

* לכל הפוסטים של ליטל אוהב ציון MAMA -ליגה

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

שיעור ספורט- טור אקטיבי במיוחד!/ ליטל אוהב ציון

הגוף שלי ואני נפגשים ומדברים/ שירה דרוקר

פצפונת / ג'ני גיטלבנד, פסיכותרפיסטית גופנית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

 

נושאים קשורים :

8 תגובות ל- “אמא ספורטיבית !! בנגיי, וולטרן, כרית חימום וחיוך גדול”

  1. אורן הגיב:

    אהבתי מאוד!
    בעיקר כשאני מכיר את הסיפור מאלף תשע מאות ומשהו…

    תמשיכי עם הכתיבה הזורמת.. ומתי הספר???

  2. Bonnie Aviani הגיב:

    I am still Looking………..

  3. ליטל, זה ממש מדבק !
    איזה כיף שמצאת משהו שעושה לך טוב.
    נשמע כאילו היית צריכה לבטא את המקום הזה של "אני לא הולכת לחדרי כושר, לא מתמידה, לא רוצה לעשות התעמלות", כדי ליצור תנועה חדשה. איזה יופי זה.

  4. כרמית ויינר רטהאוז הגיב:

    וואוו, ממש יפה.
    סחטיקה עלייך.
    אתמול בערב הגעתי מהספורט שאני אוהבת – ריקוד.
    והיה כייף שחבל על הזמן..

  5. אסתר הגיב:

    שמחה שחזרת לגודו זה תפור בשבילך זה בא בדיוק בזמן שיהיה לך בכייף ותתמלאי באנרגיות טובות.

  6. גיסתך המעריצה הגיב:

    אלופה היית ונשארת.
    שיהיה בהצלחה!
    ולא להזניח את הפדלעות מהעבר…..
    נשיקות ממני

  7. ליטל את הגעת לספורט שבמיקרה זה הוא הגודו באקראי ונישבית בקיסמו אני לעומתך תמיד אהבתי כל ספורט מילדותי הייתי בחוגים שונים ומגוונים אבל אם היתבגרותי זנחתי זאת מפני שאת מקומו של העיסוק בספורט ביצעתי ספורט אחר אומנם באהבה רבה הבאתי את ילדיי לעולם והיית עסוקה בטיםולם מעל ומעבר ואז ביום בהיר ורעם לביתי הקטנה היתגלתה מחלת הסרטן לאחר היתמודדות של 9 שנים קשות לצערי ובכאב גדול הלכה לעולמה ופשוט מרוב כאב וצער לא מצאתי את עצמי בעולם הזה ישבתי וחשבתי מה יכול יהיה לעזור לי ולו לכמה רגעים של רוגע ואז החלטתי לחזור לאהבת ילדותי אבל לא יכולתי ממרום גילי 49 לעסוק בכל אז החלטתי על הליכה בשעות הקטנות של הבוקר משעה 4.5 לפנות בוקר ועד 6 הליכה ללא הפסקה וזה מה שנתן לי את הכח לכל יום שעבר להיתמודד עימו עד עצם היום הזה הנני ממשיכה ללכת ולא מוותרת גם אם לא מרגישה בטוב ההליכה נותת לי אנרגיות לאותו יום לעבור אותו ולהיתמודד עימו ואם האנרגיות לא הספיקו לי אני מבצעת הליכת ערב והולכת לי לישון ומיתנתקת מהעולם בשורה התחתונה רציתי להעביר מסר לכולם רק בשמחות לדעת איזה פעילות תטיב עימנו ותיצור לנו אנרגיות חיוביות לאותו יום פעילות ספורטיבית רצויה לנפש בריאה !!!!

    • ליטל אוהב ציון הגיב:

      הי אביטל
      הצטערתי לקרוא על ביתך הקטנה,
      אני מאחלת לך ולכל בני משפחתך שלא תדעו עוד צער ושלכולכם תיהיה בריאות טובה.
      אני שמחה שמצאת ספורט שמחייה אותך, את גופך ואת נפשך.
      תודה רבה ששיתפת.
      ליטל

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הנקה: האישה מאחורי הפטמה

מאת : שירה דרוקר

26 ביולי 20118 תגובות

מתוך הנקה, קוראות לשינוי

הנקה היא פלא. פשוט נס. איך אפשר להסביר אחרת את המקצוענות הטבעית הזאת של תינוק רך? כאילו עבר סדרת אימונים שהכינה אותו לרגע בו יפגוש את פטמת אמו… ואיך אפשר להסביר אחרת את העובדה שהחלב של כל אם מותאם אישית לתינוק שלה? ואפילו משתנה יום יום בהתאם לצרכיו?

זואי. חיים. ביוונית. אבל לא רק.

מאת : ענבר לב אלי

6 ביולי 20142 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

אני זוכרת את הרגע. אני יושבת במרכז לרפואת נשים ברעננה. מחכה להזרעה, אחת מיני רבות, אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים להיכנס להריון באופן טבעי. באותם הרגעים אבא שלי בבית החולים בתל אביב, מחכה לתוצאה של הביופסיה. אני מבקשת ליצור חיים.

אם אעז להרגיש באמת

מאת : רעות שלומי רסלר

1 בפברואר 20152 תגובות

מתוך אחרי לידה, פחדים וחרדות אחרי לידה

בדרך כלל אני אישה שמחה, מאושרת, חיה בעולם בתחושה שהשמיים הם הגבול עבורי

ושקבלתי קלפים טובים בעולם הזה: אני בת בכורה להורים צברים, מוקפת במשפחה גדולה ואוהבת, תמיד היו לי חברות טובות, ידעתי ללמוד ולהתקדם בחיים, היו לי רומנים ובני זוג, אני נראית די טוב ואפילו הגשמתי את כל חלומותיי הגדולים כמו טיולים, אהבה וזוגיות, ילדות, קריירה.

ואני יודעת לראות את כל זה. יודעת לראות את כל הטוב והשפע בחיי.

אבל היום החלטתי באומץ רב לנשום ולהתבונן , אולי זה לא מעשה חכם לעשות חודשיים אחרי לידה.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם