ניתוח קיסרי

אני רוצה לכתוב על הלידה שבה ילדתי את בתי בכורתי. אני רוצה לכתוב עליה כיוון שהיתה לידה לי קשה מאוד. היה לי קשה תוך כדי, אבל היה לי אפילו יותר קשה אחרי. אני תוהה לגבי הסיבות שמובילות אותי לכתוב עליה לנשים אחרות ולא רק לעצמי כריפוי. אני מרגישה שיש כמה סיבות – אחת היא לשתף, לספר, שתדעו מה עברתי. יש בי רצון לאמפתיה, להבנה, להזדהות. הסיבה השנייה היא כמו צעקה בתוכי, צעקה גדולה וחזקה. זו צעקה של כאב, והכאב הזה מורכב מכל כך הרבה דברים. הכאב הזה רוצה פורקן, הוא מחפש ביטוי, רוצה לצאת לחופשי מתוכי. הסיבה השלישית שאני כותבת היא שאני חושבת שהסיפור שלי ומה שהבנתי ממנו יכולים אולי לפגוש ולתת משהו לנשים נוספות, נשים שילדו, ונשים שלפני לידה.

ההחלטה הנכונה עבורי היא קיסרי, אבל, הוא יתנהל אחרת!

בחיפוש אחר ניתוח "אחר", הבנתי שבעולם ישנה גישה של ניתוחים בגישה טבעית, אחרי חיפוש כיצד זה נעשה בארץ- הגעתי לאישה מיוחדת בשם מליסה בר אילן, שהסכימה לשתף אותי בחוויה האישית שלה והפנתה אותי למקורות נוספים שאוכל לקרוא ולקבל מידע נוסף.

כולנו נכנסים ביחד לחדר ניתוח. אנחנו נפרדים מהכוח עזר עם איחולי הצלחה ומהמיילדת שנראה בהמשך. מגיעים אלינו מרדים ואח חדר ניתוח. נעשתה קבלה לחדר ניתוח. שאלות ותשובות. יש לשירלי כמה בקשות. "אפשרי להישאר עם המשקפיים כדי לראות את התינוק? אפשרי לשחרר יד אחת מהקרש כדי לחבק אותו כשהוא יוצא?" יש פרצופים, יש מבטים, יש מתח, ובסוף יש גם תשובה: "כן, למה לא?" יש ויכוח קטן בין המרדים לאח לגבי המשקפיים ובסוף יש החלטה, סוג של פשרה- כל עוד הדיאתרמיה עובדת אין משקפיים. כשמביאים לה את התינוק- אין בעיה. נשים משקפיים והיא תראה את התינוק שלה. יש הרגשה נעימה של שיתוף פעולה. יש הרגשה של שליטה, של התייחסות והתחשבות.

יונתני שלי בן חצי שנה. חצי שנה של אושר שכמוהו לא תיארתי בחיי (לצד הקושי שגם הוא בלתי ניתר לתיאור…).

אני רוצה לספר לכן על הניתוח הקיסרי שעברתי, כי פתאום כל הרגשות עלו. אולי כי עכשיו שהוא גדל קצת, יש לי זמן להכיל את כל מה שקרה. אין ספק שצריך זמן לעבד את החוויה המפוקפקת הזו שנקראת ניתוח קיסרי. אגב, אני אישית עוד לא חוויתי לידה רגילה, אז אין לי מושג אם זה אחרת או אותו דבר. בכל מקרה, הנה הסיפור שלי.
בשבוע 30 התבשרנו על ידי הרופא שהתינוק במצג עכוז. אין מה לדאוג כמובן, יש לו המון זמן להסתובב. בנקודה זו התחלתי לקוות כל יום שהוא מתהפך לו לכיוון הנכון. עם זאת, עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני הולכת לניתוח קיסרי. מודה באשמה- הידיעה הזו הייתה אצלי החל משבוע 14 להיריון!

הלידה הקיסרית שלי ניפצה לי את כל ה"פנטזיות" על הלידה המושלמת, בה אני יולדת באופן טבעי, ללא אפידורל, ובכלל לא כואב לי, בעלי תומך בי ואנחנו מתנשקים בין הצירים…

בפועל, הבייבי שלי היתה במנח עכוז, במשקל 4 קילו, ועודף מי שפיר…

אז במקום סיפור לידה, יש לי סיפורי צירים מוקדמים.

שבת בוקר- מתעוררת עם כאב בטן. כאב מוכר של קלקול קיבה והתכווצות בבטן- ואני קמה לשירותים.

חוזרת לישון, ואחרי שעה: שוב כאבים. אז שוב קמה (יותר נכון לומר מנסה לקום אבל יוצא לי מן גלגול כזה מהמיטה כי נורא קשה וכבד לי כבר!) ושוב משלשלת..

ככה איזה 4 פעמים.. וכבר אי אפשר לחזור לישון.