שוב זה קורה… שוב איחור במחזור, בדיקת הריון, שני פסים….כל הדאגות והחששות שקדמו לבדיקה נעלמו והחליפה אותם שמחה גדולה- עוד חיים נוצרים בתוכי!
זה לא היה מתוכנן.
לפני כ 4 חודשים מאוד רצינו והפסקנו עם הגלולות, אבל אז השיקולים הכלכליים גברו על הרצון והחלטנו לחכות. הקטנה שלנו רק בת שנה ו 3 חודשים, איך נסתדר עם 2 תינוקות בבית? עלויות של גן, סימילאק, חיתולים וזה רק בשוטף… עוד לא הספקתי לחזור לגלולות וכבר זה נקלט.
בהריון הראשון זה לקח כמעט שנה, לא חשבתי שהפעם זה יקרה כל כך מהר, לא הייתי מוכנה לזה!
האמת, שהרגשתי ברגע שסיימנו לעשות אהבה… הייתה לי תחושה שלא ניתנת להסבר, תחושה שלא הייתה לי בהיריון הראשון ובחרתי להתעלם ממנה…
החצי בעננים! מאושר עד הגג! גם אני, אבל זה מלווה בהמון חרדות! כל הזמן מתנגן לי בראש השיר "להתחיל הכל מהתחלה, כמו לנשום בפעם הראשונה.." אני באמת מוכנה לעוד הריון? הרי היום אני הרבה יותר מודעת ממה שהייתי בפעם הראשונה. אני באמת מוכנה לעוד ילד? עוד תינוק קטן שימלא את עולמי? הרי רק חזרתי לספסל הלימודים, ואני כל כך נהנית מהקטנה שלנו- לא שבעתי!!
נכון, הבייבי החדש לא יחליף את מקומה, אבל הוא בהחלט יתפוס מקום נכבד…
האמת, שכל מה שרשום לעיל זה לא מה שגרם לי לשבת ולכתוב את שעל ליבי… אלא תחושות מוזרות שלא חוויתי מעולם… מחשבות רעות! מחשבות שאני כל הזמן מנסה לגרש ולהעלים ללא הצלחה…מחשבות על הפלה!
אני לא רוצה ולא מעוניינת ולא חולמת בכלל על לעבור הפלה ואני לא מבינה מאיפה לעזאזל זה מגיע! אני כל הזמן מדמיינת איך אני נכנסת לשירותים ומדממת, איך אני מספרת לסביבה הקרובה שכבר יודעת על ההיריון מה קרה, איך אני בעצמי מתמודדת עם הידיעה. זה קשה לי ועושה לי רע ולא עוזב אותי- יום ולילה!
למה? למה זה קורה לי? הרי שורה תחתונה אני מאושרת מהידיעה ששוב נוצרים בתוכי חיים, עם כל החסרונות היום, אני מודעת יותר ליתרון הגדול מכולם- האוצר המושלם והמדהים שיצא ממני בסוף התהליך, עם כל הקשיים.
זאת פעם ראשונה שאני נותנת דרור למחשבות הרעות האלה על הפלה… עד עכשיו אמרתי לעצמי- 'אם לא תדברי על זה, אם לא תוציאי את זה משפתייך אז זה ייעלם כלא היה'. אבל זה לא קורה… אני אמנם עם הידיעה רק כמה שבועות, אבל המחשבות הטרופות האלה לא עוזבות אותי. זה מעיק עליי ועושה לי רע ומוריד מעוצמת השמחה והאושר. האם אני מביאה את זה על עצמי? האם באמת, כמו שאומרים, מחשבה בוראת מציאות קיימת ואני אגרום למחשבות האלה להתקיים??? להפוך למציאות??? אני מרגישה שאני משתגעת…
אני לא מסוגלת לשתף
אני לא מסוגלת לשתף את החצי ואת הסביבה, וכבר לא יודעת איך להתמודד עם זה לבד. כל כך רוצה להיות כל כולי בהיריון הזה, אולי אפילו לתקן דברים כדי שלא יחזרו על עצמם כמו בהיריון הראשון. רוצה להכיל את ההיריון הזה עד סופו, ליהנות ממנו ולשמור עליו. רוצה שיהיה לי טוב כדי שגם לקטנה שלי יהיה טוב. שהיא תבין שעם עוד ילד מגיעה גם המון שמחה ואושר. לא רוצה שהיא תחוש ותרגיש שאמא לא בסדר ושזה בגלל…
רוצה להיות האמא הכי טובה שאני יכולה בשבילה ובשביל התוספת שבדרך וכל כך מפחדת לקלקל דברים בדרך! לא מתאים לי… לא מתאים לי להיות כל כך "קטנה" וחסרת תשובות… אני בדרך כלל בנאדם אופטימי ושמח, מאושרת תמיד בחלקי וגם כשאין אני תמיד מוצאת יש… אז למה זה קורה לי??