בכי אחרי לידה

מאת : שלומית ארד

26 במאי 2011 | 11 תגובות

איך את יכולה להתלונן בשעה שיש נשים שכל כך רוצות להיות אמהות ולא יכולות או שחלילה קרה להן אסון...?

מתוך אחרי לידה, סיפורי לידה, קושי אחרי לידה

השיר למטה נכתב בעקבות הדיונים על דיכאון אחרי לידה באתר ובדף הפייסבוק.

קשה למפות את הרגשות המעורבים, המבלבלים, אחרי לידה.

אחד הדברים שהפריעו לי ביותר, מעבר לטראומה עצמה והכעס על "למה לא סיפרו לי שזה יכול לקרות", היתה התחושה הזו, המסר הנסתר, של : "תגידי תודה. הרי היה יכול להיות יותר גרוע,ובעצם, את צריכה להיות אסירת תודה (לרופאים) שאת והתינוקת בכלל בחיים. איך את יכולה להתלונן בשעה שיש נשים שכל כך רוצות להיות אמהות ולא יכולות או שחלילה קרה להן אסון…"

אמירות אלה מגמדות את מה שעברת כאילו מדובר במשהו שולי שאינו דורש התייחסות וטיפול ובטח שלא הכרה… אז מה הפלא שהתוצאה היא דיכאון אחרי לידה, בכי אחרי לידה ?

לקראת הסוף, השיר התפתח לכיוון אחר, אופטימי יותר, טוב, בכל זאת, עברו כמעט 9 שנים מאז האירוע. הפרספקטיבה התרחבה….

 

הצ'אנס של הטבע נגמר.

"התאריך עבר והדופק חלש.

אין ברירה מצטער,

לא ניקח סיכון מיותר"

 

הרגשתי כמו צלובה:

יד אחת עם עירוי,

השנייה עם לחץ דם.

רגליי מפוסקות,

לא מפסיקה לרעוד.

גופי חשוף לעיני כל:

רופאים, אחיות, צוות מתוגבר,

אבל אף אחד לא איתי ממש.

"היא דומה לך" אמרו

ולקחו אותה מיד.

 

נותרתי לבדי, מורדמת ובוכה…

אמי נכנסה "מזל טוב!

את אמא עכשיו,

עשית זאת, גיבורה!"

ואני בוכה, בוכה, בוכה.

את לא מבינה בכלל!

ואת כנראה גם לא תביני לעולם…

 

אתה מראה לי את התמונה הראשונה:

היא עוד לא בת שעה,

קטנה ועטופה.

אבל, איך זה?

איך זה ייתכן,

שלא היית שם אתי כשגופי חולל?

 

למה זה כאב כל כך?

אני שואלת ואין תשובה.

איך ייתכן שלא שמעו?

צעקתי! אני בטוחה!

 

ואת, כה זעירה,

צינורות מכל מקום,

אובדת בשמיכה.

ואני פוחדת לגעת בך,

שמא יכאב,

את שברירית כל כך

ואני חלשה, מגושמת ונפוחה.

 

מסתכלת בקופסה השקופה,

מה עשיתי לא נכון?

שזו התוצאה,

ואיך יהיו חייך מעתה,

אם זו הדרך בה הגעת אל העולם?

 

"היא רעבה" אומרת האחות

מתוך מזרק היא משקה אותך סוכר

ושמה ללעג את השלט

"הנקה בלבד"

 

ואני בוכה, בוכה, בוכה,

במעלית, במקלחת,

בשירותים, בשאיבה.

בעצם בכל רגע שאני לבד.

 

אנחנו בבית עכשיו,

אני מניקה ועליך מביטה:

על כף ידך הזעירה

רואים עדיין סימני דקירה.

למה? אני שואלת שוב ושוב

למה זה צריך לכאוב כל כך?

 

מספרת לחברה

ומבקשת ממך סליחה,

על כך ששוב ושוב

את התופת מזכירה.

 

"אני לא מבינה אותך", אומרת אמי

"את יודעת כמה היו מוכנות להתחלף אתך?

ברגע זה ממש?"

 

מעגל נשים:

כולן יושבות על הדשא

מניקות, משתפות.

ואת נפשן הפצועה חושפות.

ושוב אני מציגה את אותה שאלה:

איך יהיו חייה מעתה?

"זה הגורל שלה"

הן עונות

"זה מה שהיא בחרה"

 

אני נרדמת סוף סוף

ובחלום מופיעה אשה זקנה

מי את? אני שואלת

מכשפה או פייה?

"שאלת שאלה" היא עונה

הסתכלי במראה, זה עתידך:

האשה שם –  זו את.

 

והאשה יושבת ומניקה

ולידה ילדה.

כן, למרות הכל, ילדת עוד פעם.

וביתך הבכורה רוצה אותך.

היא לא רואה,

וריד ברגליך או קמט בעיניך.

לא את הכלים בכיור,

ולא את ערמת הכביסה.

ואם את משתעלת,

היא טופחת לך על הגב.

 

ביד אחת את אוחזת תינוק

ובשנייה,

לוקחת עוד קלף מהקופה…

כי את אמא עכשיו,

והיא רוצה שתשחקי איתה.

כן. זו אותה אחת,

הזעירה עם הצינורות

מהקופסה השקופה…

כן, היא עדיין הכי קטנה בכיתה,

אבל, היא עומדת לנצח אותך!

והיא יודעת טוב מאוד עכשיו,

מדוע בחרה להיוולד

דווקא לך!

 

** לבלוג של שלומית.

 

אמהות נוספות כותבות על הקושי אחרי הלידה:

נהייתי אמא- זה המהפך הגדול בחיים שלי / אמא ל3

חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן / אמא של שירה

קשה לי / שירה דרוקר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

11 תגובות ל- “בכי אחרי לידה”

  1. רונית הגיב:

    נורא מרגש. אני עם דמעות בעיניים.

  2. שפי שליט הגיב:

    גם אני

  3. נעה גביש הגיב:

    בכיתי איתך…איזה כאב
    והכי כואב הוא חוסר ההבנה של הסביבה שלמרות שיש אחרות שאולי לא יכולות לעשות או לעבור אפילו את מה שאת עשית, זה לא אומר שהקושי והחוויה הקשה שעברו עלייך אסורות לך לעיכול ועיבוד.
    לא אשכח שחברה טובה ניסתה לעודד אותי בסיטואציה מסוימת…במקרה אחרי לידה 🙂 ואמרה לי "יש אחרות עם בעיות גדולות וקשות יותר "
    נכון, היא צדקה אבל זה לא מגמד את הקושי שלי!
    חיבוק חזק
    האופטימיות הזהירה בסוף פשוטה ויפה

  4. הילה גלסר הגיב:

    נשים מדברות אימהות , נשים זועקות מהות,אישה אחת פותחת את פיה את רחמה לעולם מבטאת ביופי צרוף את הכאב ואת נפילה של הבריאה את הפלא בלהסכים ליפול ואת הכוח לספר לנו הנשים סביב ה
    את האמת הצרופה שמהולה בכל
    אישה יקרה את יוצרת בכל מובן המילה ילדים , אישה ,שירה.ריגשת אותי מאוד.אומץ!

  5. התרגשתי עד דמעות
    תודה על השיתוף

  6. אפי הגיב:

    מהמם…

    תמיד היא תהיה שלך, ואף אחד אף פעם לא יוכל לקחת אותה ממך.
    תבכי, אבל לרגע אל תשכחי נשלחה היא אלייך , נשמה קטנה וטהורה
    ורק את תוכלי להראות לה את הדרך הנכונה.

  7. שלומית ארד הגיב:

    בנות, תודה רבה, ריגשתן אותי. לא היה קל לשחרר את היצירה המורכבת וזו גם פעם ראשונה שאני לא רצה ומציגה אותה בגאווה לכל אחד…
    ותודה ללימור, שלא מוותרת ולא מפסיקה לפרק עוד אבן ועוד אבן
    ומעודדת אותנו לחשוף
    מה מסתתר מאחורי חומת האידאליזציה של האימהות

    • שלומית, תודה לך.
      הפירוק הוא איטי, תהליכי, וכמה שהוא כואב לעיתים, הוא גם מאוד משחרר ופותח למרחבים גדולים.
      אני יכולה להזמין עד אינסוף, אך בסופו של יום זו היתה הבחירה שלך לגעת במקום הזה ולחשוף אותו בגאווה וזו בהחלט גאווה גדולה.
      נגעת בנימי החוויה האישית שלך וזה עובר לנימים של כולנו.

  8. שולי עציוני הגיב:

    מדהים!!!

  9. שולי עציוני הגיב:

    מקסים!!!

  10. אמא בנשמה הגיב:

    באמת מדהים. מרגש וטוב שבסופו של דבר גם אופטימי.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום – על טראומה מהלידה

מאת : אחת האמהות

23 בפברואר 20112 תגובות

מתוך סיפורי לידה

לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום. הכל בסדר, אבל כל כך לא. יש שם משהו, בפנים, שהוא מעבר ליומיומי, לרגיל, למשפחתי, לשגרתי – משהו שמרגיש לי כבד מנשוא. אני מכירה אותו, אני מזהה אותו, בתהליך קשה מנשוא אני גם מטפלת בו. הוא מעל ומתחת לחיוך, לאושר, לחיבוק. הוא כל כך חלק ממני שהוא יכול להופיע בכל רגע. הוא פגש אותי בלידה, ומאז אנחנו יחד.

ברגע שהחליטו על לידת ואקום, כבר לא יכולתי יותר

מאת : יעל שמולביץ- מרידור

11 במרץ 20112 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

אני כואבת ואומרים לי ללכת לטייל. ירדנו קומה למטה. הלוך חזור-הלוך חזור. בין ציר לציר אני נושמת, כואב לי, יש לי פיפי כל שנייה ויש לי ציר כל שנייה. כבר לא ידעתי ..פיפי או ציר….אחרי שעה- כן כן ,אחרי שעה (ותאמינו לי שהסתכלנו לשעון כל דקה)- לא יכולתי יותר! הרגשתי שאני רוצה לגרד את דלתות השירותים בבית החולים עם השיניים ….רציתי לצרוח …. צרחתי!

אני והבנג'י

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

10 באוקטובר 20112 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

שיר זה נכתב בחודש השני של ההריון.

אני והאסלה היינו חברות הכי טובות ,

הכרתי צדדים רבים בה וגיליתי שניתן להקיא בכל מקום , ואז נולד השיר הזה שהבנתי שאי אפשר לברוח ואי אפשר לעצור.

קפצתי למסע וזהו, ההריון שלי קשה ולא קל, אך אני בכל זאת יצליח.

ואכן שיר שלי נולדה בשבוע 37