הריון והורות- איך מגיעים לאיזון, אם בכלל?

מאת : אורה ברקן

18 במרץ 2012 | 7 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות, רגשות אשם, רגשות אשם אחרי לידה

במהלך ההריון הראשון שלי, מצאתי עצמי מקיימת שיחה אגבית למדיי עם המדריכה שלי במקום העבודה. היא התעניינה בתום לב בשלומי, ובמיוחד בחוויה שלי כאשה הרה. אני, כרגיל, ברגע שזיהיתי את "מבט הפסיכולוגית" החומל והמבין שבעיניה, הפעלתי באוטומטיות את בלוטת הדמעות ופרצתי בבכי. מהיכרותה איתי אני מניחה שהיא לא הייתה מאד מופתעת. כמו פסיכולוגית טובה, היא קפצה על המציאה וכמובן עודדה אותי לשפוך את ליבי. לא הייתי זקוקה ליותר ממילת עידוד, ושפכתי. בכיתי על כל מה שאני עוד רוצה לעשות ומי יודע אם עוד אעשה.

התייפחתי על החלומות שלי להמשיך ללמוד, לעבוד, לפתח התמחות עצמאית, לטייל טיולים ארוכים בעולם, לבלות זמן איכות עם בן זוגי ועם חברותיי. מיררתי על החופש ועל העצמאות שלי שהיה נראה לי, שהנה, עוד רגע קט והם יהפכו למזכרות רחוקות מהחיים שלפני ההורות. ממחטות הטישו עשו דרכן מהקופסה המהודרת שעל השולחן אל פניי למודי הסבל והייסורים בזו אחר זו. כל אותה עת, ישבה מולי המדריכה, הבעה שלווה נסוכה על פניה הרעננים, והיא מוכנה להכיל עוד ועוד ממטר הדמעות.

לבסוף דממתי. בשקט שנותר אחרי הסערה היא חיכתה רגע ואמרה בקול בוטח: "אל תדאגי. את תראי שבסוף הכל יסתדר, האיזון יחזור לחייך ותתארגני מחדש".

שיחה זו מייצגת הלך רוח שחלף בי עוד לפני שהריתי, ליווה אותי במהלך ההריון וקשה לומר שנפרדתי ממנו היום כאמא. הלך רוח זה אינו סותר את משאלת לבי להביא פרי אהבה לעולם ולייחל להרחבת המשפחה. מרגע שגמלה בי ההחלטה להרות, הייתי מכווננת לכך בכל מאודי.

 

במהלך ההריון נהניתי להתהלך עם הבטן הגדולה, והרגשתי שהמראה ההריוני אפילו מאפשר לי נוכחות מסוג אחר, שלא הכרתי לפני כן. יחד עם זאת, החשיבה על המחירים האישיים הכרוכים בהורות, והאפשרות להתאבל עליהם עוד לפני ההריון, במהלכו וגם לאחריו, מלווה אותי כל העת.

עד כמה אפשר לדבר במונחים של אבל ואובדן בהקשר של הריון והורות? אמנם אלו מושגים שכבר מדוברים בהקשר של דכאון אחרי לידה או של אובדן הריון, אך למעשה הם רלוונטיים גם בהריון תקין שמביא ללידת צאצא רצוי ואהוב. כבר לפני כמעט מאה שנים כתב פרויד במאמרו "אבל ומלנכוליה" (1917): "האבל הוא באופן קבוע תגובה לאובדן של אדם אהוב או של אובייקט מופשט שהוצב במקומו, כגון: מולדת, חירות, אידיאל". באמירה זו נותן פרויד את הלגיטימציה להתאבל במגוון מצבים ובמגוון נסיבות.

אם להמשיך את הקו של פרויד, בהריון ייתכן אבל על מה שהוא מכנה "אידיאל" או בשפה שלנו, רעיון. הריון מקפל בתוכו עולם שלם של פנטזיות וחלומות על מה שיהיה ועל מה שאולי כבר לא יהיה לעולם (לקריאה נוספת על הפנטזיות בהריון ועל הפער ביניהן לבין המציאות ניתן להכנס לכאן). כבר לפני הלידה עשוי לבצבץ צער על החלומות האישיים שרצינו להגשים וכעת מוטלים בספק.

אצל נשים רבות עולות שאלות בגוונים מעט קודרים:

האם אצליח בתוך ההורות לפתח גם את עצמי? את הזוגיות? את הקשרים עם החברות?

אם כן, איך ומתי? בין החלפת חיתול להנקה? אילו מחירים זה יגבה ממני? האם הגוף שלי יחזור לעצמו, או לפחות לא יידרדר?

ושאלת השאלות: האם הדאגה לצרכים שלי הופכת אותי לאמא פחות טובה? כאן כמובן מתעורר רגש האשמה, זה שנדמה לי שפועל אצל נשים שעות נוספות, בלי חופשות או ימי מחלה…

 

מאז פרויד, כותבים רבים עסקו בתהליכי אבל, וחלק מהם ניסח תיאוריות שלבים בדרך להשלמה עם האובדן. אחת הבולטות שבהם, הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס ניסחה את השלבים הבאים ביחס להתמודדות עם אובדן או גסיסה של אדם קרוב: הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון ולבסוף קבלה או השלמה וארגון מחדש. אמנם אנו רגילות בדרך כלל להתייחס להריון ולהורות כמצויים בקצה השני של הסקאלה- זה של החיים ולא של המוות, ובכל זאת אני רוצה להציע שימוש בשלבים הללו גם לגביהם:

  • הכחשה של הקושי האישי והיעדר התייחסות אליו. עולות מחשבות כגון:

"יהיה בסדר",

"התינוק הזה יביא לחיי רק אור ושמחה",

"כולן עושות את זה ומסתדרות".

  • כעס על עצמנו או על הזולת

"למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי?",

"למה הקשבתי לבן זוגי שכבר רצה עוד ילד, ולא חיכיתי עוד קצת לפני הילד השני?", "התינוק הזה הולך להרוס לי את החיים"

  • מיקוח ועיבוד

"טוב, אני צריכה להבין שיש השלכות להחלטות שלי בחיים",

"אין סיכוי שאצליח להשלים את הלימודים השנה, אבל אולי זה לא כל כך נורא לדחות אותם לעוד שנתיים",

"עד שהצלחתי להשתחרר מהוריי, וכעת כנראה שלא תהיה לי ברירה ואיאלץ להיעזר בהם"

  • דכאון

"החיים שלי כבר לעולם לא יהיו מה שהיו קודם",

"אני כבר לא בטוחה מי אני ומה העתיד הולך לזמן לי",

"עצוב לי להיפרד מתקופה שהיו בה כל כך הרבה דברים טובים שהולכים עכשיו להשתנות",

"איזו אמא איומה אני שחושבת רק על עצמי ולא על התינוקת שבדרך"

 

כביכול, היה אמור להגיע עכשיו שלב נוסף, שבו "מקבלים את הדין" (עם או בלי מרכאות) ומתרחשת השלמה או ארגון מחדש. יש שיאמרו איזון. כן, כן, אותו שלב שהמדריכה שלי דיברה עליו, אבל בלי לפרט יותר מדיי מה הוא אומר. אני מוצאת עצמי מהרהרת על משמעות השלב הזה. האם הגעתי אליו? הנה, אני אמא, עובדת, מתנדבת בקהילה ומטפחת את היחסים עם הקרובים לי, אך האם אני שלמה? האמנם איני נקרעת בין המחויבויות השונות, שכל אחת מהן חשובה ויקרה לליבי?

ככל שאני חושבת יותר על ארגון מחדש והשלמה, אני מגיעה למסקנה שמושגים כאלו חוטאים למציאות חיי. עבורי מדובר בארגון מתמשך. אפשר לסמן לו נקודת התחלה, הנמצאת במקום בו מבשילה ההחלטה להביא ילדים לעולם, אך קשה לסמן לו נקודת סיום.

פה ושם אפשר להגיע לרגעי איזון, ואז חיוך מתרחב בלב, אך נקודות האיזון מצויות על מעין ספיראלה שהתנועה בה לא פוסקת לעולם. יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות. רגשי האשמה על כך ש"זה לא מספיק" עולים בי מדי פעם. אני דואגת להרגיע אותם כאויבים מוכרים, שבפועל כבר לא כל כך מצליחים לאיים עליי.

במבט קדימה אני רואה כיצד ההורות תמשיך לזמן לי אתגרים נוספים שידרשו "התארגנויות מחדש" כי בסופו של דבר החיים האנושיים רצופים בהתפתחות. בנקודות זמן שונות מאוויי האישיים ישתנו וכך גם צרכי זולתי, ובכל פעם יי̞דרשו עיבוד ומיקוח מחודשים כדי להגיע למנוחה ולנחלה. כשחיים רק כדי להגיע מנקודת איזון אחת למשנה, עלולים לפספס את ההנאות שבדרך. לכן, עם כל הצמא שלי למעט רגעי שעמום ונחת, בשורה התחתונה, אני מעדיפה להמשיך לנוע, ושימשיך להיות כאן מעניין.

ora

 

אורה ברקן, פסיכולוגית קלינית מומחית (מספר רשיון מומחיות: 27-33245). עובדת עם נשים סביב הריון ראשון, שמבקשות להתמודד עם הציפיות והחששות לקראת ההורות, להרגיע את הסערה הפנימית ולהגיע מחוזקות לאימהות.
אתר אישי: orabarkan.co.il
עמוד מקצועי בפייסבוק: www.facebook.com/orabarkan/


 

 

עוד אמהות כותבות:

מחשבות על אבל לגיטימי / אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גפנית

אני מרגישה רחוקה מעצמי, מ'האני' שלי/ הכי אמיתית

להיות אמא: החיים לפני הלידה ואחריה/ קרן נחמיאס

שינוי…/ הכי אמיתית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

7 תגובות ל- “הריון והורות- איך מגיעים לאיזון, אם בכלל?”

  1. תודה אורה, מקסים.
    זה מזכיר לי את החשיבה על אושר- כולם מייחלים לו, עושים כל כך הרבה כדי שהוא יהיה כאן ומרגישים אשמה על כך שהוא לא כאן "מספיק". אבל, מה זה בעצם 'אושר' אם לא רגעים ותנועה מתמדת ?

    • אורה ברקן הגיב:

      נכון, אני מאד מסכימה. כשמקבלים את זה, נעשה יותר קל, אבל זה כרוך בעבודה מתמשכת… כמו באהבה- לפי הספר של אריך פרום- אמנות האהבה. צריך להתמיד ולטפח כדי להגדיל את רגעי האושר והאהבה בחיים.

  2. יש לי המון המון לומר על הנושא הזה אבל כרגע אתייחס רק לנקודה אחת,מצד אחד יש תחושה חזקה של איבוד החופש אבל מצד שני כשאני מבתכלת על החיים שלי לפני ההורות חייתי קצת בלי פוקוס והזמן הרב שהיה לרשותי לא ממש עזר לי לנהל את עצמי בצורה שתביא אותי למקומות שרציתי.

    האבל על אובדן החופש והזמן הפנוי והחזרה למקום של הזדקקות לעזרה זה מקום של דיקלוג מתמשך שלא נגמר לעולם אבל לצד הקושי העצום אני מגלה יותר ויותר שהאתגר והצורך למצוא את המקום גם לקידום הדברים שחשובים לי הוביל אותי לצמיחה הכי משמעותית שהייתה לי מעולם.

    הערך של הזמן הפנוי עלה והמוטיבציה להכניס תוכן עם משמעות אמיתית לחיים שלי חוץ מניקיונות בישולים פרנסה וכו' גרמו להרבה דברים טובים.

    אז עכשיו שאני כבר מגדלת שניים ועוד אחד בדרך אני מזכירה לעצמי כל הזמן שקיבלתי לחיים שלי תזכורות מתמידות לערך של החיים ושל הזמן ורק מה שבאמת חשוב מקבל מקום וכל השאר היה בזבוז זמן אחד גדול.

    כמובן שאני צריכה כל הזמן להזכיר את זה לעצמי כדי להתמודד עם הכמיהה לקצת חופש והגעגועים לזמן שהיה.

    • אורה ברקן הגיב:

      אני מזדהה ומבינה… אין ספק שההתמודדות היומיומית מפתחת ומעשירה את החיים, ואני בעד להרחיב את ההווייה שלנו ולאתגר- כי בסופו של דבר, נראה לי שזה מה שנותן את המשמעות:)

  3. נעה שפר הגיב:

    אורה יקרה,
    את כותבת מקסים! כיף לקרוא אותך באתר הזה 🙂
    מזדהה מאוד עם מה שכתבת.
    מה שעוזר לי (אחרי 9 חודשי אמהות) זה לתת לעצמי זמן בתנועה הזו. לאט לאט, חווה רגעים של איזון, והרבה רגעים של חוסר איזון… נותנת לעצמי זמן, ויודעת שההסתגלות לחיי החדשים עשויה לקחת זמן רב.
    מפגש אמיתי עם אמהות נוספות במקום של שיח אמיתי וכנה, גם כן עושה לי טוב (מעגל האמהות שסיפרתי לך עליו).
    הרבה טוב,
    נעה

  4. אורה ברקן הגיב:

    נעה, תודה רבה על המילים החמות. אכן, הסתגלות מתמשכת, ואני שמחה בשבילך על מעגל האמהות- זה נשמע לי מקסים!

  5. Subroto הגיב:

    Keep these aritelcs coming as they've opened many new doors for me.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מה אפשר לעשות כשהצרכים של הילד מתנגשים עם הצרכים שלך?

מאת : ליטל גרין

10 באוגוסט 20113 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, מקצועניות מדברות

לא פעם אנחנו מרגישות שהרצונות והצרכים של הילדים משתלטים על המרחב המשותף ואנו חשות כעס ומרמור. אבל, למה בעצם ? מדוע הצרכים של הילד תופסים את רוב המרחב המשותף שלנו ?

התשובה לכך מורכבת. האם המכוונות הגבוהה לצרכים ולרצונות של הילדים היא תמיד הכרחית? רצויה? איזה מסר אנחנו מעבירות בכך לילדים?

אמא שואלת: "אחרי כמה לילות נטולי שינה, אני הופכת לסוג של מפלצת"

מאת : אמא שמפחדת

26 בספטמבר 20106 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

אמא שואלת: אני מאוד מפחדת ממה שאני מרגישה כלפי התינוקת שלי. אני מאוד אוהבת אותה ונותנת לה המון חום ואהבה פיזית ומילולית. מעולם לא הרמתי עליה את הקול או פגעתי בה פיזית. אבל, אחרי כמה לילות נטולי שינה שאני כ"כ עייפה, אני הופכת לסוג של מפלצת… לפעמים, כשהיא "מנג'סת" וקשה לה, בא לי לצרוח עליה, […]

דיכאון כיתה א'

מאת : מאיה הובני

3 באוקטובר 20120 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

היא נכנסת לכיתה א', שתי צמות וחיוך שמעורר שמחה ודמעות, המוח שלי עובד שעות נוספות ( או שמא הפסיק לעבוד?) אני לא מצליחה להתרכז בדבר, אני מוצאת את עצמי מגוננת מידי ומצד שני בוכה מידיי.

אני מרגישה מפורקת, האם זה רק המעבר, שינוי הפאזה?