פברואר, 2009.

אני היונקת המושפלת שלא יכולה להתעבר. זו בעצם המטרה האמיתית היחידה שלי בחיים. הסיבה לקיומי. כל החינוך שלי נועד להביא אותי לבגרות מינית כדי להשלים את המשימה החשובה ביותר- להביא צאצאים לעולם.

אבל אני מורדת ומסרבת. והגוף שלי לא רוצה, ומוחי משבית לי את השחלות. וכל העולם יכול להתפוצץ, אבל אני נועדתי לחיים אנוכיים של טיולים מיותרים, שינה מאוחרת, שקט ורוגע. אין ילדים צורחים לגדל, שום ילד לא יאכזב אותי בגיל מאוחר יותר, או ישלח אותי לבית אבות בניגוד לרצוני. אני לא יכולה לגרום לזה לקרות כי זה משהו שפשוט קורה, ואת לא יכולה לעשות את זה.

אבל השחלות שלי יבשות כמו המדבר שאת אוהבת. ואולי יום אחד כאשר תביסי את הדרקון הגדול ביותר שלך, שיטפון גדול יבוא, המבול של המאה. זה ישטוף את קירות הוואדי העתיקים. מפלים יבשים שוב יזכרו בקרירות של המים, ויחצבו את קירות הקניון עמוק עוד יותר. המים ימצאו את דרכן לסדקים קטנטנים, ויתעוררו זרעים קטנים שהיו רדומים במשך שנים רבות, כמעט כבר ויתרו על חלקם. ומהם יצמחו פרחים משונים ביותר, במקום המיוחד במינו, וזה יהיה מדהים וחולף בדיוק כמו השיטפון.

אז אולי יום אחד זה יקרה לי, או שאולי זה לא יהיה. קניוני המדבר הם הכי יפים יבשים ושוממים, בוטים ועירומים. יש להם מה להסתיר. ברגע ששיטפון חייתי נכנס לגופם, באותה מהירות הם רוצים להיפטר ממנו. זה מסורבל, כבד, חמקמק, חודרני ואגרסיבי מדי. עדיף לדחוק ולהסיט את המים למקום אחר בתרם ישנו את המציאות בשטח.

אז ילד לא יקרה לי אני מניחה. ואף אחד לא יודע, אף אחד לא יודע, רק אני. אני מרגישה כמו בובת קרטון, מגזרה חלולה של מה שהייתי פעם. היו זמנים שנהגתי להסתכל על עצמי במראה במשך שעות. נהגתי לבחון כל עפעף כל מבט, כל חלק. ציירתי דיוקנים של עצמי ותהיתי אם אני יכולה להיות דוגמנית (lol!). היום אני מתחמקת מהמראה עד כמה שאני יכולה ומעדיפה שלא לראות.  אם אני נתקלת בהשתקפות המחרידה שלי, זעקה ספונטנית של תדהמה מוצאת את דרכה אל תוך חלל חדר האמבטיה. המראה בשוק על מה שקרה לצעירה הפורחת שפעם החזיקה כל כך הרבה פוטנציאל והיום אפילו לא יכולה ליצר ביצית אחת מטופשת כל חודש. בשביל מה היא טובה?

אומללות אוהבת חברה ואני מתנצלת על הפרוזה העלובה ופתטית, אבל יש לי כמה חברים אומללים אמיתיים משלי. מצבם, באיזה שהוא מקום גרוע משלי. תקועים במקומות עבודה מוצצי דם, עם מבוי סתום, ללא גברים, או ללא סיכויים, חוץ מזיון מזדמן פה ושם, מזדקנים, בודדים, וחסרי ילדים כמוני. אני לא יודעת מה קרה. פעם היינו קולים. רבצנו במשך שעות על החופים בגואה, צעקנו למלצרים להביא לנו קולה או פאי תפוחים. היינו מלכים, העולם היה שלנו, בכיס הקטן. המלצרים לקחו את הזמן שלהם עם ההזמנות שלנו, כי הם ידעו שנחכה, לא היה לנו לאן ללכת.

 שרית ב., 39. אמא לשובב בן שנתיים ונסיכה בת 4 חודשים.

צילום: שרית ב.

אולי גם יעניין אותך:

כמה רחוק את מוכנה ללכת/ מאירה ברנע גולדברג

הככלללל תקין, אז מה לעזאזל לא בסדר? / אמא אנונמית

איך שגלגל מסתובב לו/ רינה רונן

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה