הצל שלי ואני

מאת : חני סער

13 באפריל 2015 | 0 תגובות

גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עמוד הבית, פחדים וחרדות אחרי לידה, קושי אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

"הצל שלי ואני יצאנו לדרך 
השמש עמדה כך בערך 
פעם אני מוביל 
ופעם צל על השביל 
עננים התכנסו בשמיים 
התחילו לרדת טיפות מים 
צילי התכנס בתוכי 
המשכתי לבדי בדרכי."

(יהודה פוליקר) 

 

כמה אהבתי בהיותי ילדה לעקוב אחרי הצל שלי, לשנות את צורתו, לרוץ ולקפוץ כדי לראות אותו משתנה. הצל שלי היה גדול ממני, אך שכן לצידי בהרמוניה. שיחקתי איתו, אהבתי אותו, חיפשתי אותו ולא יכלתי לדמיין את עצמי בלעדיו, "והוא היה מאושר" (מתוך "העץ הנדיב"/ של סילברשטיין).

כשהתבגרתי, למדתי להצניע את הצל שלי, את העצב, הכעס, התסכול והבושה. למדתי שהסביבה לא אוהבת שלילי, שטוב מושך טוב, ונעתי אל הקוטב השני ברצף, אל ההסתרה, ההצפנה של הקושי. בניתי לי שם מרחב מוגן. הצל שלי קיבל את הגזירה בהבנה, אך רצה לעצמו את מקום הכבוד שהגיע לו, מקום הכבוד שנתתי לו בילדותי. הוא תפס את מקומו, הציף אותי ברגשות עצב, פחד וכעס שאילצתי את עצמי להסתיר. כל עוד היינו לבד, רק הוא ואני, יכלתי לנשום. חשתי שאינני מכבידה על הסביבה וחייתי עם עצמי בשלום, או לפחות כך חשבתי. הצל המוצפן והבועה המשותפת שיצרנו הגנה עליי מלהיות עול, מלהיחשב בעיניי אחרים כ"משביתת שמחות." לימים, בועת ההסתרה הזו חנקה אותי.

 

הצל שלנו הוא תמצית כל מה שעצוב, מפחיד, כבד עלינו. התרבות עליה גדלנו מלמדת אותנו חוסן, התמודדות, גבורה. בכל חג משמעותי מדברים על המעבר מחושך לאור, מעבדות לחירות, על הניצחון והגבורה, על תבוסת האופל ועל כל המשמעויות המתלוות לכך.

עם כל המטען הזה אנחנו מגיעות אל אחד האירועים המכוננים בחיינו, אם לא המכונן שבהם- הלידה והמעבר אל האימהות. במקרים רבים אנחנו חשות שהמעבר שנעשה הוא דווקא מהאור אל החושך, מהחופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם כפי שאנו רוצות, אל כבלי ההזנה הפיזית והנפשית של יצור חסר אונים התלוי בנו לחלוטין.

לפעמים אנו חשות את האור והחושך במקביל. זה מפחיד מאוד. הרי גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, שאימהות היא הדבר המופלא בעולם, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?

 

אני טוענת שתחושות האופל בתקופה שלאחר הלידה הן הגיוניות ולגיטימיות. עם הבחירה באימהות, אנו מאבדות את החופש שלנו. הפער בין מה שדמיינו שיהיה לבין המציאות שאנחנו נתקלות בה בפועל יוצר לעתים קרובות תחושת אבל נוכחת ואמיתית. הצל נוכח במלוא הדרו, וכשהוא תופס את מקומו, רגשות האשמה מפציעים בנו כמעט כרפלקס. אנחנו אמורות להרגיש שמחה ואושר, ואנחנו לא. יש בנו צורך עוצמתי וחזק להיפטר מהצל, אך הוא לא נעלם. הוא חלק מקשת התחושות שלנו, הוא לא יכול להיעלם. כל ניסיון שלנו להעלים אותו ולזרוק אותו מוביל אותנו להשקעת אנרגיה כפולה: פעם אחת בתחושות עצמן, ופעם שניה בלחוש אשמה על מה שאנו מרגישות.

אם אתמלל לרגע את מחשבותיו של הצל, אוכל לומר כך:

אני טבעי.

אני רוצה את המקום שלי.

אפשר לחבק אותי.

אני יכול להיות מתנה.

 

מתי בפעם האחרונה חיבקנו את הצל שלנו? מתי התייחסנו אליו כאל מצפן שמראה לנו מי אנחנו?

הוא לא מבקש שנחוש אשמה, הוא מבקש שנכיר בו ונמצא אותו לגיטימי.

מי מאיתנו לא מרגישה כך בעצמה לפעמים?

העוקץ של הצל טמון, לתפיסתי, בהסתרתו ובאנרגיה שאנחנו משקיעות לתפקד באוטומטיות ולשדר אל הסביבה ש"הכל בסדר". רגשות העצב והפחד ורגשות האשמה משתלבים בריקוד, כמו שזורים זה בזה עד שקשה לנו לחוש היכן נגמרים הרגשות המקוריים ומתחילים רגשות האשמה.

כשאנחנו מבקשות עזרה ומשתפות בקושי, אנחנו מקרבות אלינו את עצמנו ואת האחרים, ומרחיקות את האשמה המכלה כל כך.

 

אני מזמינה אתכן לתמלל את רגשות התסכול והאשמה הקשים ביותר שלכן מתוך הצל, וגם-מה הוא מבקש לומר לכן כשהוא שולח אליכן תחושות כאלה?

 

 

 

חני סער היא מאמנת אישית ומלווה נשים לאחר הלידה בביתן. חני סער מאמנת ומלווה נשים אחרי לידה

נשואה לעידן ואם לשתי בנות מקסימות. מתגוררת בת"א.

טלפון: 054-4958417

מייל: hani.saar@gmail.com

 

לראיון אישי עם חני סער

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידת בית: הציפייה הגדולה והמרגשת מכל

מאת : שירה דרוקר

16 באפריל 20112 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

כבר שמעתי על כך שמשווים את החודש התשיעי להריון לכל שאר חודשי ההריון, כי מרוב ציפייה והתרגשות והמתנה לרגע המיוחל, הזמן לא עובר!!! אני משתדלת לחיות את ההווה, ממשיכה בשגרת החיים הרגילה, והזמן עובר לו, אבל אני בהחלט מרגישה את ההבדל.

כשגיליתי שאני בהריון, הייתה בי התרגשות עצומה וחשבתי לעצמי: "איך אפשר בכלל לחיות את החיים הרגילים והיומיומיים שלי, כשיש משהו כל כך גדול ומשמעותי שמתרחש??", אבל אחרי שעברה ההתרגשות הראשונית, הבנתי שהחיים ממשיכים וההריון הפך להיות חלק מהם.

המקצוע שלך- האם הוא באמת מתאים לך ?

מאת : עטרת ליפשיץ

25 בפברואר 20127 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כסף הוא אחד הנושאים החשובים ביותר בחיינו, וכזה שמאוד קשה לנו לדבר עליו. אם נעמיק אל תוך "מערכת היחסים שלנו עם כסף" נוכל לגלות שהיא משקפת לנו את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

כסף הוא ללא ספק אחד הסממנים להגדרה עצמית בחברה המערבית. הוא מהווה הערכה חברתית עבורנו האם אנחנו מספיק מוכשרים, מספיק "שווים", האם נזכה להערכה, ויותר מכך האם יהיה לנו עתיד ראוי..

כסף הפך להיות כל כך משמעותי עד כי אין אנו יכולים לשרוד בלעדיו. ללא כסף אין לנו הערכה וכמעט שאין בימינו זכות קיום. הוא הופך להיות נושא השיחה המרכזי בכל בית גם אם לא מדברים עליו בכלל, ונותנים לדברים פשוט לקרות.

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה

מאת : נופר בצר שחר

31 ביולי 20180 תגובות

מתוך כללי

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה.
היא ינקה עד שנגמר, וגם כשנגמר הייתה שמה על הציצי ראש עם המוצץ ומתמסרת. 
מתמסרת לחיבוק, לערסול, נרדמת בכיף שלה בכרבול הזה.
והוא דעתן, אין לו זמן לחיבוק, לפינוק. הוא צריך לגדול ומהר.
להספיק לזחול, לטפס, לעמוד, לשבת.
ושוב להספיק למשחק הבא.