הצל שלי ואני

מאת : חני סער

13 באפריל 2015 | 0 תגובות

גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עמוד הבית, פחדים וחרדות אחרי לידה, קושי אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

"הצל שלי ואני יצאנו לדרך 
השמש עמדה כך בערך 
פעם אני מוביל 
ופעם צל על השביל 
עננים התכנסו בשמיים 
התחילו לרדת טיפות מים 
צילי התכנס בתוכי 
המשכתי לבדי בדרכי."

(יהודה פוליקר) 

 

כמה אהבתי בהיותי ילדה לעקוב אחרי הצל שלי, לשנות את צורתו, לרוץ ולקפוץ כדי לראות אותו משתנה. הצל שלי היה גדול ממני, אך שכן לצידי בהרמוניה. שיחקתי איתו, אהבתי אותו, חיפשתי אותו ולא יכלתי לדמיין את עצמי בלעדיו, "והוא היה מאושר" (מתוך "העץ הנדיב"/ של סילברשטיין).

כשהתבגרתי, למדתי להצניע את הצל שלי, את העצב, הכעס, התסכול והבושה. למדתי שהסביבה לא אוהבת שלילי, שטוב מושך טוב, ונעתי אל הקוטב השני ברצף, אל ההסתרה, ההצפנה של הקושי. בניתי לי שם מרחב מוגן. הצל שלי קיבל את הגזירה בהבנה, אך רצה לעצמו את מקום הכבוד שהגיע לו, מקום הכבוד שנתתי לו בילדותי. הוא תפס את מקומו, הציף אותי ברגשות עצב, פחד וכעס שאילצתי את עצמי להסתיר. כל עוד היינו לבד, רק הוא ואני, יכלתי לנשום. חשתי שאינני מכבידה על הסביבה וחייתי עם עצמי בשלום, או לפחות כך חשבתי. הצל המוצפן והבועה המשותפת שיצרנו הגנה עליי מלהיות עול, מלהיחשב בעיניי אחרים כ"משביתת שמחות." לימים, בועת ההסתרה הזו חנקה אותי.

 

הצל שלנו הוא תמצית כל מה שעצוב, מפחיד, כבד עלינו. התרבות עליה גדלנו מלמדת אותנו חוסן, התמודדות, גבורה. בכל חג משמעותי מדברים על המעבר מחושך לאור, מעבדות לחירות, על הניצחון והגבורה, על תבוסת האופל ועל כל המשמעויות המתלוות לכך.

עם כל המטען הזה אנחנו מגיעות אל אחד האירועים המכוננים בחיינו, אם לא המכונן שבהם- הלידה והמעבר אל האימהות. במקרים רבים אנחנו חשות שהמעבר שנעשה הוא דווקא מהאור אל החושך, מהחופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם כפי שאנו רוצות, אל כבלי ההזנה הפיזית והנפשית של יצור חסר אונים התלוי בנו לחלוטין.

לפעמים אנו חשות את האור והחושך במקביל. זה מפחיד מאוד. הרי גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, שאימהות היא הדבר המופלא בעולם, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?

 

אני טוענת שתחושות האופל בתקופה שלאחר הלידה הן הגיוניות ולגיטימיות. עם הבחירה באימהות, אנו מאבדות את החופש שלנו. הפער בין מה שדמיינו שיהיה לבין המציאות שאנחנו נתקלות בה בפועל יוצר לעתים קרובות תחושת אבל נוכחת ואמיתית. הצל נוכח במלוא הדרו, וכשהוא תופס את מקומו, רגשות האשמה מפציעים בנו כמעט כרפלקס. אנחנו אמורות להרגיש שמחה ואושר, ואנחנו לא. יש בנו צורך עוצמתי וחזק להיפטר מהצל, אך הוא לא נעלם. הוא חלק מקשת התחושות שלנו, הוא לא יכול להיעלם. כל ניסיון שלנו להעלים אותו ולזרוק אותו מוביל אותנו להשקעת אנרגיה כפולה: פעם אחת בתחושות עצמן, ופעם שניה בלחוש אשמה על מה שאנו מרגישות.

אם אתמלל לרגע את מחשבותיו של הצל, אוכל לומר כך:

אני טבעי.

אני רוצה את המקום שלי.

אפשר לחבק אותי.

אני יכול להיות מתנה.

 

מתי בפעם האחרונה חיבקנו את הצל שלנו? מתי התייחסנו אליו כאל מצפן שמראה לנו מי אנחנו?

הוא לא מבקש שנחוש אשמה, הוא מבקש שנכיר בו ונמצא אותו לגיטימי.

מי מאיתנו לא מרגישה כך בעצמה לפעמים?

העוקץ של הצל טמון, לתפיסתי, בהסתרתו ובאנרגיה שאנחנו משקיעות לתפקד באוטומטיות ולשדר אל הסביבה ש"הכל בסדר". רגשות העצב והפחד ורגשות האשמה משתלבים בריקוד, כמו שזורים זה בזה עד שקשה לנו לחוש היכן נגמרים הרגשות המקוריים ומתחילים רגשות האשמה.

כשאנחנו מבקשות עזרה ומשתפות בקושי, אנחנו מקרבות אלינו את עצמנו ואת האחרים, ומרחיקות את האשמה המכלה כל כך.

 

אני מזמינה אתכן לתמלל את רגשות התסכול והאשמה הקשים ביותר שלכן מתוך הצל, וגם-מה הוא מבקש לומר לכן כשהוא שולח אליכן תחושות כאלה?

 

 

 

חני סער היא מאמנת אישית ומלווה נשים לאחר הלידה בביתן. חני סער מאמנת ומלווה נשים אחרי לידה

נשואה לעידן ואם לשתי בנות מקסימות. מתגוררת בת"א.

טלפון: 054-4958417

מייל: hani.saar@gmail.com

 

לראיון אישי עם חני סער

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ביום שבו נולדת

מאת : שירלי יהלום

15 בדצמבר 2012תגובה אחת

מתוך לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

עם השנים נפערה תהום בינינו. תהום שלא ראיתי או לא רציתי לראות עד בעצם אותו יום משפחה בביה"ס. שבו כל הילדים רצו להורים לחיבוק, ואתה- לא הסכמת. הייתי האמא היחידה שעמדה מיותמת ללא חיבוק מהילד שהיא כל כך אוהבת ולא מבינה למה.

גדלת להיות ילד מקסים חכם ורגיש, שיודע לעמוד על שלך, ולהתעקש על דרכך. וזו כנראה היתה המתנה הגדולה שלך אליי. מתנה שהבנתי רק מהמסע שעברתי. לא איפשרת לי להפוך אותך למי שאני רציתי. למי שאני כיוונתי אותך.

העצמאות בבחירה להיות האמא שאני

מאת : עופרי זוטא

15 באפריל 2013תגובה אחת

מתוך לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

אני עצמאית לבחור, להחליט ולשנות. בכל רגע.

עצמאות מחשבתית ורעיונית.

עצמאות ובתוכה יצירה וכוונה.

גם אם העצמאות הבסיסית שלי לכאורה אבדה לי בדרך, אני משתדלת למצוא אותה בכל יום מחדש.

אמא'לה, תינוק!!

מאת : נטע רותם ימינצקיי

26 בספטמבר 20118 תגובות

מתוך אחרי לידה, פחדים וחרדות אחרי לידה, רגשות אשם, רגשות אשם אחרי לידה

אני חושבת שאני מפחדת מהתינוק שלי. בעצם, אני חושבת שפחדתי ככה גם מהגדולה שלי, כשהייתה תינוקת, ואולי רק עכשיו אני מוכנה להודות שהתחושה הזאת היתה פחד.

אני אסביר. אני חוששת לעשות תוכניות או ללכת למקומות מסוימים מחשש שהוא לא יהיה רגוע, יבכה, יצרח, לא יתנהג בצורה נאותה.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)