רגשות אשם
קטגוריות נוספות בנושא אמא לכל החיים:
במהלך ההריון הראשון שלי, מצאתי עצמי מקיימת שיחה אגבית למדיי עם המדריכה שלי במקום העבודה. היא התעניינה בתום לב בשלומי, ובמיוחד בחוויה שלי כאשה הרה. אני, כרגיל, ברגע שזיהיתי את "מבט הפסיכולוגית" החומל והמבין שבעיניה, הפעלתי באוטומטיות את בלוטת הדמעות ופרצתי בבכי. מהיכרותה איתי אני מניחה שהיא לא הייתה מאד מופתעת. כמו פסיכולוגית טובה, היא קפצה על המציאה וכמובן עודדה אותי לשפוך את ליבי. לא הייתי זקוקה ליותר ממילת עידוד, ושפכתי. בכיתי על כל מה שאני עוד רוצה לעשות ומי יודע אם עוד אעשה.
התייפחתי על החלומות שלי להמשיך ללמוד, לעבוד, לפתח התמחות עצמאית, לטייל טיולים ארוכים בעולם, לבלות זמן איכות עם בן זוגי ועם חברותיי. מיררתי על החופש ועל העצמאות שלי שהיה נראה לי, שהנה, עוד רגע קט והם יהפכו למזכרות רחוקות מהחיים שלפני ההורות. ממחטות הטישו עשו דרכן מהקופסה המהודרת שעל השולחן אל פניי למודי הסבל והייסורים בזו אחר זו. כל אותה עת, ישבה מולי המדריכה, הבעה שלווה נסוכה על פניה הרעננים, והיא מוכנה להכיל עוד ועוד ממטר הדמעות.
היום הספקתי לחזור הביתה מהעבודה בדיוק לשעת ההשכבה. כל כך שמחתי שהוא עוד ער, בזריזות חלצתי נעליים, הקראתי לו סיפור ושכבתי לידו במיטה, צמודים צמודים, מכוסים בשמיכה פוך חמימה בערב קפוא שכזה ובעוד נשימתו הופכת שקטה ועמוקה ואני נצמדת, מסניפה את הריח שלו, מלטפת את שיערו ונרגעת יחד אתו מיום ארוך, ליבי מתרחב עד לאין סוף ואני חושבת לעצמי כמה אני אוהבת את הילד הזה, הילד המופלא שלי.
מתי זה בדיוק קרה, מתי התאהבתי? אני לא יודעת להגיד, אבל זה בטח לא קרה ברגע הלידה…
כשהלכתי עם הגדול שלי לטיפת חלב בגיל 3 חודשים ולא נצפתה עלייה במשקל- שם התחילו רגשי האשם שלי על האימהות שלי.
מה, איך לא שמתי לב?
אין לי מספיק חלב?
מה אני צריכה לעשות עכשיו?
הלכתי הביתה מיוסרת ומתנצלת בפניך בני על שאני אמא לא מספיק טובה ומיד נכנסתי לאינטרנט ובדקתי והתייעצתי. לוקחת עצותיה של ד"ר…., המופלאה ומעירה אותך בכוח על מנת להניק, כי מה שעשית היה להחליף אצבע בפה עם ציצי בפה, גם על חשבון תחושת רעב. והחיים חזרו למסלולם ורגשי האשם האלו- נעלמו…
והנה באת אתה, ילד שלישי, ייצור קטנטן מלכתחילה ובשלב מסוים הפסקת לגדול. ינקת כל שלוש שעות, היית ילד של ספר, גם בלילה לא ישנת כל הלילה אלא ינקת אחת לכמה שעות אבל הפסקת לגדול. בהתחלה זה התחיל במשקל ואחר כך גם עבר לגובה.
בורכתי, יש לי בעל אוהב, ילד מדהים, חברים יקרים, משפחה תומכת ונדירה ואת העבודה שכל חיי חלמתי עליה. כמובן, לא הכל מושלם אבל כמו שאומרים טפו טפו, אין תלונות… אז זהו, שיש !
כשבני הבכור נולד לפני 3 וחצי שנים, נולד יחד אתו (או התעורר ממרבצו) שֶד האשמה הנוראי, שד שהאגדה מספרת אוהב לרדוף אמהות, צעירות וותיקות כאחד, שד שבהיותי אם ירוקה ותמימה חשבתי שניצחתי ולא הבנתי שהוא רק נח, ממלא כוחות לקראת מתקפה נוספת. שד שהולך להיות בן לוויתי למשך מן רב והחלטתי לנסות להפכו מאויב לידיד.
ילד שלי….
אני רוצה לבקש ממך סליחה,
אני רוצה להגיד לך שאני מצטערת…
אני לא רוצה להגיד,
אני רוצה לצרוח!!
אני רוצה לצרוח שאני מצטערת!!!!
אני מצטערת שתינוק מדהים כמוך, יפה כמוך, רגיש כמוך, עדין כמוך, קיבל אמא כמוני…
יש לי ילדה בת 4 חודשים ואני משוגעת עליה. אבל… כל פוסט שמדבר על רגשות אשמה תופס אותי תוהה – למה לבחור ברגשות אשמה? זה כזה בזבוז של אנרגיה. אני לא מבקרת את אלו שמרגישות אשמות, אבל בא לי כל כך לדבר אתן ולהאיר בפניהן שמה שהן עושות הוא טוב, שמה שהן בוחרות הוא טוב והאופן שבו הן מגדלות את הילד שלהן הוא טוב, כי ככה הן בחרו.. ורק חסר הדבר הזה שהוא כל כך קטן אבל כל כך עצום – להיות שלמות עם עצמן על הדרך.
אשמה היא מנת חלקה של כל אימא טרייה (לפחות אלו שאני מכירה).
כשילדינו חסרי האונים פוגשים בכאב, סבל ומצוקה, אנו האמהות פוגשות בתחושת האשמה ולא פעם עולות בנו שאלות רבות לגבי דרך הפעולה בה בחרנו והאם עשינו את הטוב ביותר כדי לשמור ולגונן עליהם.
אז מה סיפור האשמה שלי ?
אני מודה,זה לא קל..אני מוצאת את עצמי כל הזמן נלחמת בקולות שבפנים ובקולות שבחוץ.
לפעמים אני פוגשת אמהות נחרצות שיודעות טוב מאוד איך אמא צריכה להתנהג ולידם אני הכי מורדת ולפעמים מרגישה שהן גורמות לי להתערער. כשהן נוזפות בי "למה הוא עם חולצה קצרה ? לא קר לו ?"…"למה היא בוכה ? היא רעבה ?" כאילו הן אינן סומכות עליי…
לפעמים אני פוגשת אמהות הפוכות שמדווחות לי על מצבן הגרוע, "אני אכולת רגשות אשם" הן אומרות.."אין לי כוח", "שכבר יגמר היום" ואז פשוט בא לי לחבק אותן חיבוק מזין ואוהב…
לא פעם אני מרגישה שהאמהות הזאת היא בכלל פאסדה אחת גדולה. מסכה שאנו עוטות כדי להגן עלינו מעצמנו, מהתשוקות שלנו, מהכאב שלנו, מהיעוד שלנו.
היי יקרות, מזמינה אתכן היום לשתף בקולות ובהתכתבויות הפנימיות שיש לכן בינכן לבין עצמכן. מכירות את ההתכתבות הזאת ביננו לבין עצמנו האם אנחנו פועלות נכון ? האם אנחנו עושות בסדר, מרגישות בסדר, מתכננות בסדר ? האם מה שאנחנו עושות טוב מספיק, נכון מספיק, ראוי מספיק ? מכירות את המקומות האלו שבהם אנחנו מרגישות שאנחנו מדברות [...]
"אמא מושלמת היא אמא שהכי מפחדת מהטעות. ואז, איך היא פועלת ?
א. בוחרת לפעול רק בדרכים שהיא מכירה ומתפקדת בהם כמו שצריך.
ב. בוחרת לא לעשות. היא לא עושה, לא טועה ואז כביכול הכל בסדר, רק שאז היא תקועה, בן הזוג תקוע, הילד תקוע..
הדרך שהרבה יותר אפקטיבית היא 'פעולות אימהיות' מתוך מצוינות. להגיד: "אני כאמא, קודם כל מנסה".
* אם אנחנו עושות משהו והצלחנו בו- לא לשכוח לפרגן לעצמנו !!!
* אם אנחנו עושות משהו וטעינו- לכבד את הטעות ולהוקיר את זה שלפחות ניסינו ולא השתתקנו. לכבד את זה שניסינו ולא פחדנו. שבחרנו לצאת מהתקיעות.."
מאת : אורה ברקן
18 במרץ 20126 תגובות