"אחרי שעברתי לידה אני מרגישה שאני מסוגלת להכל בחיים", משפט שאני שומעת מנשים רבות וגם אני מצטרפת אליו. כל פעם שאני מקדישה מעט זמן להיזכר בלידה של בתי אני שמה לב שמשהו מאד מעניין קרה לזיכרון של הכאב עצמו. אני זוכרת אותו ובאותה מידה לא. הוא כמו עננה אנרגטית סביב גופי. אני יכולה לחשוב עליו ולזכור את מה שאמרתי ועשיתי תוך כדי הצירים ותחושת הכאב העצומה. אני זוכרת שלא האמנתי שיש כאב כזה, אני זוכרת שתפסתי לבעלי את כף היד חזק חזק כאילו הוא בעצמו יכול לעזור לי להחזיק את הכאב שלי. אני זוכרת שנשבעתי שלא אלד יותר, ששאלתי את המיילדת אם זה נורמלי שכואב כל כך או שמשהו לא בסדר איתי. ופעמים רבות שאלתי את בעלי איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה שלא להזדהות עם הכאב. ובעלי שעונה לי, 'אל תברחי ממנו, אל תברחי מהכאב, תקבלי, אי אפשר לברוח מהגוף עכשיו'. והנה עוד גל שוטף אותי בזיעה קרה.
אגתה כבר בת 9 חודשים. היא ערנית וסקרנית ונראה שהיא יודעת מאד מה היא רוצה וצריכה. את זה כבר חשתי בבטן. ידעתי שיש לה אישיות חזקה. איך? התנועות שלה היו מאד מפוקסות. כשלא אהבה משהו, כמו מוסיקה חזקה או ריח סיגריות, הייתה בועטת מבפנים, כשרצתה שאוכל משהו או אשתה, הייתה מתנועעת בחוסר נחת ומעירה אותי באמצע השנה כדי לאכול. כשעמדתי קרוב מדי למערבל כדי להכין עוגה, היא סימנה לי בברור, שהרעש חזק לה מדי ושאתרחק.
איך הבנתי מה היא אומרת או צריכה ממני? התחושה הייתה שהיא מדברת איתי בלי מילים. לא הייתי צריכה לנחש או לנסות להבין. זה היה חד וברור. זו לא הייתי אני שחשבתי עבורה, אולי זה לא נעים לה, היא פשוט דיברה איתי.
אני מנסה לחזור אחורה להחלטה שלי ללדת בבית ואני שואלת את עצמי, אז מי בעצם עשתה את ההחלטה הזאת, אני או היא? אף פעם לא חלמתי או דמיינתי ללדת בבית. לא הכרתי אף אחת שילדה בבית. אמא שלי אחות בבית חולים והדרך לבית היולדות באיכילוב היה די ברור עם כל הקשרים שיש לנו שם. אך הסיפור שלי מוביל אותי לאיטליה, שם חייתי בארבע שנים האחרונות, שם התאהבתי, הריתי וילדתי.
קשה לי כל כך לחיות כאן. במדינה הזאת. כשאני מרגישה שבכל יום שעובר מפריעים לי (פשוט כך!) לחיות את החיים שלי. כמו שאני בוחרת לחיות אותם. והבחירות שלי לא פוגעות באף אחד ולכן גם לא אמורות לעניין את אף אחד.
עוד לפני שנכנסתי להיריון התעניינתי בלידות בית. זה נראה לי מדהים. התחלתי ללמוד ולחקור את הנושא והתאהבתי. ברעיונות, בתמונות, בנשים, במיילדות, בתינוקות…
זאת הייתה (ועדיין) הבחירה שלי. והיא מאוד מבוססת. והיא לא סתם איזה מיתוס. והיא מאוד שנות האלפיים, ולא רק היפיות מוזרות עם שרוואלים וצעיפים על הראש עושות את זה.
במדינות אחרות, מתקדמות ומערביות כמו (אם לא יותר) מישראל, הבחירה הזאת נחשבת לגיטימית. וזוכה לגיבוי ותמיכה מלאה מטעם מוסדות המדינה.
ואצלנו – בשנת 2008 משרד הבריאות הוציא נוהל שמסדיר את לידות הבית בישראל. כולם חשבו שהנה, סופסוף משהו משתנה. זה נראה כמו חריץ קטן שמאפשר לאור שבקצה המנהרה להיכנס.
אני שוב אומרת לרפאל שהמדריכה של הקורס הכנה ללידה היא שקרנית.
אני מרגישה מרומה ונראה לי שאני רימיתי את עצמי. לא הקשבתי כל כך לענת בזמן מעקב ההיריון כשאמרה לי שכאבי לידה הם לא פשוטים. "אצלי זה יהיה פרחים ופרפרים ופיות וגמדים" – אמרתי לעצמי אז.
אני אזיז את האגן כמו שלמדתי ביוגה הריון והכול יהיה נפלא. ב-ו-ק-ר ט-ו-ב-א-ל-י-ה-ו כמו שאבא שלי תמיד אומר בהטעמה. קבלי במחיאות כפיים את ה- לידה.
הפרחים נבלו, הפרפרים בשביתה, הפיות בחופשה שנתית והגמדים נבהלו מהצעקות והלכו. רפאל יצטרך לנקות את הכול לבד.
ני בשליטה.
רק לא לאבד שליטה.
אחר כך נעלם לי חוש ההומור.
מישהי מציעה לי להיכנס לאמבטיה. אני נכנסת.
רפאל שם ברקע את הדיסק של אבישי כהן ואני שומעת את זה ברמקולים של האמבטיה (רמקולים באמבטיה! איזה בעל גאון יש לי..) הכאבים נוראיים.
אני מצליחה להיכנס לסוג של מדיטציה ומהמהמת לי וגונחת תוך כדי פרפורי לוויתן במים….פתאום אני פוחדת שיקרו לילד שלי דברים רעים כמו שקרו לי. אני בוכה נורא.
חוק בישראל, הנוגע למענק לידה, קובע כיום כי כל אישה אשר יולדת בביתה ומעוניינת לקבל מענק לידה צריכה להגיע עם הרך הנולד אל בית חולים כלשהו על מנת להיבדק.
מדובר בחוק משנות ה-50 אשר בשעתו- הציל נשים ותינוקות רבים. נשים היו יולדות בפחונים וצריפים, ללא תנאים סבירים, בתקופה שלא הייתה דרך לדעת אם האם או העובר בריאים לחלוטין ותמותת האימהות והתינוקות הייתה גבוהה מאד.
כיון שכך, המדינה הציעה "תמריץ כספי" למי שתגיע ללדת בבית חולים. אז, בשנות החמישים- זה באמת הוריד את התמותה והיה חוק חיובי ביותר.
כן, זה נכון שהכאב הולך ונשכח. זה נכון ומעודד ומחזק. אני כבר מסוגלת לדבר על הלידה כעל חוויה מדהימה… חוויה שכל מי שזוכה להיות חלק ממנה נולד מחדש. לא רק התינוק.
אני מרגישה גאווה גדולה בכל פעם ששואלים אותי על הלידה. אני משתפת בכיף בסיפור. אני מקבלת בכיף מחמאות על אומץ וכוח סבל. כבוד גדול.
חמישה ימים עברו מאז שנולדה הילה. ימים מבלבלים, ימים של הסתגלות, ימים שבהם נתתי לחוויה לשקוע, לחלחל, ורק עכשיו אני מוכנה לבטא את מה שעברתי. עברנו. אני מאוד רוצה לספר את הסיפור כמה שיותר קרוב למועד הלידה, כי יש המון דברים שאני מרגישה עכשיו שאולי יהפכו מטושטשים בהמשך, וחשוב לי לבטא גם אותם.
אני מרגישה את התנועות שלה בבטן, הן הופכות להיות תנועות של אי נוחות, כאילו היא אומרת: "אוףףף… תנו קצת לשחרר את הרגליים… צפוף כאן!!!", היא דוחפת עם הרגליים והגב שלה נלחץ לעומת הבטן שלי, טוסיק קטן בולט החוצה מהצד… ואני מבינה שזאת תינוקת בגודל אמיתי, אחד לאחד, שנמצאת כרגע בפנים, אבל יכולה באותה מידה לחיות גם בחוץ, וזה מדהים אותי.
כבר שמעתי על כך שמשווים את החודש התשיעי להריון לכל שאר חודשי ההריון, כי מרוב ציפייה והתרגשות והמתנה לרגע המיוחל, הזמן לא עובר!!! אני משתדלת לחיות את ההווה, ממשיכה בשגרת החיים הרגילה, והזמן עובר לו, אבל אני בהחלט מרגישה את ההבדל.
כשגיליתי שאני בהריון, הייתה בי התרגשות עצומה וחשבתי לעצמי: "איך אפשר בכלל לחיות את החיים הרגילים והיומיומיים שלי, כשיש משהו כל כך גדול ומשמעותי שמתרחש??", אבל אחרי שעברה ההתרגשות הראשונית, הבנתי שהחיים ממשיכים וההריון הפך להיות חלק מהם.
מאת : מירב שרייבר
11 בפברואר 20129 תגובות