כאן תוכלו לקבל המלצות על נשות מקצוע מתום העבודה עם טראומה בלידה, עיבוד חוויית הלידה והכנה רגשית ללידה.
את ההמלצות כותבות נשים שעשו עבודה אישית עם אשת המקצוע והיו מרוצות מאוד מעבודתה.
אמצע הלידה, מסדרון קר, גבר יושב על כיסא מתכת ומביט בדלת סגורה, ממתין בצפייה דרוכה, קוסס ציפורנים, ליבו נהלם למשמע כל בכי של תינוק…
שעות חולפות, סוף סוף הדלת נפתחת אחות או מילדת (הוא לא ממש מבין או מתעניין בהבדל) יוצאת, ניגשת אליו בחיוך רחב ואומרת: "מזל טוב אדוני, יש לך בן זכר בריא".
איזה הקלה, שמחה והתרגשות, הוא מוציא אסימונים מהכיס וניגש לטלפן לאמא שלו ולשאר המכרים, לבשר על הפיכתו לאב. תוך זמן קצר חבריו היקרים יגיעו לבית החולים, הם יביטו דרך זכוכית ברך הנולד בתינוקיה, יפתחו בקבוק וויסקי וידליקו במסדרון סיגר שכתוב על העטיפה שלו: "אבא גאה".
נרצה או לא, החיים והמוות כרוכים זה בזה. כנשים, גופנו מיצג מדי חודש את המעגל המחזורי של לידה, חיים, מוות ולידה מחדש. אנו, שניתנה לנו מתנת הבריאה, פוגשות במחזורים אלו שוב ושוב במהלך חיינו.
כשאני מדברת על מוות, אני לא מדברת רק על מוות גשמי של אדם יקר שאובד, אלא על המוות שאנו פוגשות במעגלי החיים, על הצער שנולד ממוות שאין לו קבר ואין לו שיבה, על הריק של נשים רבות שחודש אחרי חודש מגלות ששוב אינן נושאות חיים ברחמן, על אמהות לעוברים שלא יזכו לסיים את מסעם לעולמנו ועל לידות שקטות. על הכאב של חלום הלידה שהתנפץ, על החלל הגדול שנפער בנו ובגופנו אחרי לידה משמחת, על איכות המוות שאנו פוגשות בסופו של כל מחזור חודשי הקושרת אותנו לכל הצער והפרידות שאנו חוות בחיים, על פרידה משלב הפוריות, על חלומות שאנו נושאות כל חיינו ונפרדות מהם מסיבות שאין לנו שליטה עליהם ועל כל מה שהיה לנו ואבד.
אמא מגיעה לפגישת הכנה ללידה. הלידה הראשונה שלה הסתיימה בניתוח קיסרי, שהיה טראומטי מאוד עבורה. היא הלכה אז באמונה מלאה שהגוף שלה יודע ללדת, שכולן יולדות ולא צריך לעשות כל כך הרבה הכנות. היא מתרגלת יוגה הפעם, קוראת, היא יודעת מה שלא ידעה אז. והפעם זה לא יהיה קיסרי.
זה מה שחשוב לה. בשביל זה היא באה אליי.
ובתוך כל זה האשה היולדת, האשה הנולדת, מוסרת את עצמך לחיים הגדלים בתוכך, אין חזרה, אין פתקי החלפה. כמה פחד, כמה אומץ וגבורה להביא חיים אל העולם, להיות אחראית לעוד יצור חי, להסכים למסע האמיץ הזה לאמהוּת, למפגש עם שיא האהבה ושיא הפחד, האלוהי והחייתי , הנשגב והאפל.
ובתוך כל זה יש הזדמנות, פתח. אפשרות אמיצה לגדול ולצמוח, להתקרב ולאהוב, להסכים לשינוי, להסכים לשותפות וליחד אמיתי עם עוד חיים בעולם הזה ובתוך כל זה יש אפשרות לתת מקום לכל מה שעולה, בלי לשפוט, בלי לשנות, בלי להשוות.
לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום. הכל בסדר, אבל כל כך לא. יש שם משהו, בפנים, שהוא מעבר ליומיומי, לרגיל, למשפחתי, לשגרתי – משהו שמרגיש לי כבד מנשוא. אני מכירה אותו, אני מזהה אותו, בתהליך קשה מנשוא אני גם מטפלת בו. הוא מעל ומתחת לחיוך, לאושר, לחיבוק. הוא כל כך חלק ממני שהוא יכול להופיע בכל רגע. הוא פגש אותי בלידה, ומאז אנחנו יחד.
מרגישה צורך לבנות חומת הגנה מכל המחקרים והאִיומים האלה, שהם נורא מפחידים… כמה אחריות יש על האמהות ! ועכשיו, יש גם כניסה לוואגינה בלידה ? לא מספיק שמה שלא נעשה עלול לגרום לאלף ואחת צרות פוטנציאליות, אז עכשיו גם סוג הלידה הוא מוקד לבעיה ? איך נשים אמורות להרגיש לפני שהן יולדות ? איך נשים אמורות להרגיש אחרי שהן יולדות ? לא מספיק שהלידה הייתה קשה, עכשיו הן גם צריכות לשאת איתן את המחשבה שכל בכי או התנהגות כזו או אחרת של התינוקות הם תוצר לוואי של הלידה ?
אני נזכרת בלידת בני. היא הייתה טובה וטבעית אבל…אחרי הלידה הסתובבתי חודשים עם מועקה בתוכי בלי לדעת מה היא מכילה. ניסיתי לסלק את המועקה, היא קלקלה לי. אבל היא לא הלכה לשום מקום. לקח זמן רב עד שלאט לאט התפענח לו הקושי בתוכי, עד שהסכמתי לכעוס, עד שנתתי לעצמי להתאבל על כל מה שרציתי להיות, ולא הצלחתי.
רק אז, רק אחרי שהסכמתי להכיר בכאב, להכיר את הכאב ולתת לו ביטוי, רק אז התפנה בי מקום, והשינוי שרצה לתפוס מקום בחיי, יכול היה לקרות.
נשים מתאבלות על פנטזיית הלידה שאבדה, על הציפייה שלא התממשה לעוצמה בלידה. הן מתאבלות על המפגש הראשוני עם התינוק שאבד לנצח, מתאבלות על מה שרצו להיות ולא הצליחו, מתאבלות על האישה שהן היו ושלא תחזור יותר.
הן מתאבלות על מה שאבד. על מה שהן חסרות. ואולי זהו אבל שקשור למקומות אחרים בתוכן, ואולי הכאב מצטרף לחוויות אובדן אחרות בחייהן, ובחיי נשים בכלל.
לאחרונה הרגשתי כאבים באגן, שאומנם קל להסביר אותם מבחינה רפואית, בגלל מצבי הרפואי, אבל ככל שעבר הזמן והכאבים המשיכו, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שצפו ועלו במוחי וברוחי גם כאבים רגשיים שקשורים כנראה לאותם כאבים באגן.
כנראה שהבטן ההולכת וגדלה והכובד שמתחיל להשפיע ושעון החול, שמבלי לתקתק מזכיר לי כל הזמן את העתיד לבוא, ואת העובדה שעד היום, כמעט 3 שנים מאז הלידה הקודמת, לא באמת הקדשתי את תשומת הלב הראויה להתמודדות עם חוויות הלידה הראשונה.
מאת : לימור לוי אוסמי
30 בינואר 201213 תגובות