בלוג 'נשים מדברות אמהות'

הלידה היא אירוע משברי,

כמו נ.צ. על המפה שבו אנחנו מחשבות מסלול מחדש.

ולבסוף תיראה מפת חיינו כמו מפת אוצר,

מתפתלת בין סימון אחד לבא בתור.

מסע קו לקו.

להיות אמא נוכחת, קשובה, משקיעה, וגם לקבל את המרחב והחופש שלנו – האם זה אפשרי? אמא בשם אביגיל רוצה עוד ילד, וכותבת בפתיחות ובכנות, על ההתלבטות האם זה נכון עבורה. בסוף הפוסט תוכלי למצוא את ההתייחסות המקצועית להתלבטות

צמד מילים שאני מנחשת שלרוב הנשים מצלצל די מוכר.

זה מתחיל בנערותינו, שם נרמז או נאמר לנו מפורש, שאל לנו "לתת" את עצמנו, ומי שעושה כן בגיל שנתפש כצעיר מדי, מבססת לה בד"כ שם לא חיובי במיוחד.
ואז כשזה כבר "בסדר" לפי כללי החברה, זה צריך להיות בדרך מסוימת. כלומר עם מישהו שאוהבים, אחרי שכבר מכירים זמן מה ומחליטים יחד שזה נכון, ומתאים, ובשלים וכו' וכו' וכו' ושוב, מי שלא הולכת בדרך זו, כמוני למשל, ממשיכה או מתחילה לשאת את האשמה.

אימהות רבות כל כך יוצאות בתחושות לא פשוטות מהלידות שלהן, כאילו סוחבות איתן משא מכביד להמשך החיים. לפעמים מדובר ברגע אחד מתוך הלידה כולה, שפשוט לא נותן מנוח, לפעמים קיים פער גדול, קשה לעיכול, בין הציפיות שקדמו ללידה לבין מה שהיה שם בפועל, ולפעמים זו חוויה טראומטית ממש, שמכווצת את הגוף והלב בכל פעם שעולה המחשבה על הלידה שהייתה, או על הלידות הבאות.