בלוג 'נשים מדברות אמהות'

לפני 3 שנים בדיוק ילדתי את בתי. במשך 4 החודשים שלאחר מכן חוויתי דיכאון לאחר לידה. התחושה הייתה שהקירות סוגרים עליי, שאין מוצא. זוהי תחושה כה בודדה ומנוכרת של מישהי שצריכה להחזיק את כולם ועדיין חשה אשמה, על כל דבר שבעולם.

כיום, אני מרגישה שאני יכולה לסלוח לעצמי על התחושות ההן, שבזמנו עלו בעקבותיהן כל כך הרבה רגשות אשמה. ככל שאני שומעת על יותר נשים שעוברות תחושות דומות, כך אני מבינה שהמצב שנקלעתי אליו לא היה באשמתי.

לפני מס' ימים, הייתה לי שיחה עם אם טרייה וצעירה, אישה יקרה לליבי שליוויתי ומלווה גם במשך ההריון, הלידה והצעדים הראשונים באימהות.

דיברנו על האמהות של היום, על הצורך להזכיר לאמהות שעליהן להקשיב קודם כל לעצמן, לבטן לחושים שלהן ולתינוק שלהן, כיוון שרובן (היא דיברה על הסובבות אותה, חברות משפחה וסתם אימהות שהיא פוגשת) מרגישות שהן צריכות "מתכון" לגידול הילד שלהן.