היי, נעים להכיר. אני לימור לוי אוסמי, ואני יוצרת האתר ועוסקת בטיפול וליווי רגשי לנשים ואמהות (בזום ובכרכור). אני חושבת שהדבר המרכזי שהופך את תהליך הליווי למשמעותי, מקרב ויוצר שינוי, הוא החיבור בינינו, לכן חשבתי שכדאי שאציג את עצמי באופן אישי. זו דרך שמרגישה לי נוחה כדי ליצור קשר.
אתחיל בפרטים כלליים– אני בת 49, נשואה ועם שני ילדים די גדולים (~20, 13), גרה בכרכור ועובדת במקצוע שאני מאוד נהנית ממנו. בזכותו אני מכירה נשים ואמהות שהמפגש איתן מפגיש אותי עם עצמי ומאפשר לי ללמוד על עצמי ועל אחרות.
אמשיך לפרטים אישיים יותר:
אני אמא. להיות אמא זה אחד הדברים שמשמעותיים לי, ולא בגלל שההורות הייתה קלה לי, אלא להיפך. דרך ההורות והקשיים שבה, למדתי להכיר את עצמי מחדש והתפיסה שלי את עצמי ואת העולם השתנתה. דרך ההורות למדתי שיש לי צרכים ורצונות, למדתי להקשיב לעצמי, למדתי על מגדר ולמדתי איך לתרגל אהבה ללא תנאי- כלפי עצמי וכלפי הילדים.
ההורות היא אחת מזירות הלמידה המשמעותיות שלי, היא המקום שבו אין לי לאן לברוח ולכן היא מחייבת אותי לגדול, להתפתח, להתחזק, לאתגר מוסכמות שלא טובות לי. דרך ההורות אני נפגשת עם עצמי, מגלה נקודות של חוזק וחולשה, מתעמתת עם אזורי חוסר נוחות, ודרכם אני צומחת ונעשית יותר חומלת כלפי עצמי וכלפי הסביבה.
דרך האמהות הבנתי שאני מנסה להיות מושלמת כל הזמן, ואני לא חייבת. אפשר שיהיה לי טוב גם כשאני לא עונה על הדרישות הלא כתובות של ההורות.
אני רגישה. במשך רוב החיים חשבתי שאני אדישה, עד שבשנות העשרים המאוחרות גיליתי שאני רגישה ( HSP, אדם רגיש מאוד). הגילוי וההעמקה של התכונה עוזר לי להבין את עצמי ואת האחרות, לקבל ולאהוב את עצמי, גם כשאני מרגישה שונה ולא מובנת. בזכות ההיכרות עם התכונה התחברתי אל חברות רגישות, התחלתי לעבוד עם נשים רגישות, למדתי טכניקות וכלים לוויסות, איזון ואיך לבנות אורח חיים שתומך בתכונה ומאפשר לשגשג ולחיות בטוב יחד איתה. הפסקתי להתנצל על השונות שלי. אני חושבת שההיכרות עם התכונה היה אחד הדברים המשמעותיים ששינוי את החיים שלי לטובה.
אני פמיניסטית. בזמנים בהם המילה 'פמיניסטית' עדיין מאיימת ומרגישה מילת גנאי, אני מרגישה שאני יכולה לשים בצד את הביקורת ולאמץ סגנון חיים פמיניסטי שמחובר אליי ולערכים שלי. את הפמיניזם גיליתי בזכות ההורות וההלם על חוסר הצדק וחוסר השוויון, שהרגשתי שמסליל אותי להיות אמא מסוימת ויוצר חוסר שוויון ביני ובין בעלי. במשך שנים כעסתי על חוסר ההוגנות של החברה, שמפקירה נשים אחרי לידה ולא תומכת בהם מספיק, אבל עם השנים הכעס עבר והפך לעשייה למען העלאת מודעות חברתית.
בזכות התואר שני במגדר יכולתי לאמץ עמדה אקטיביסטית לגבי דיכאון אחרי לידה וקשיים רגשיים אחרי לידה. העמדה הפמיניסטית מאפשרת לי להגיע לעמדה הטיפולית ממקום שוויוני יותר, שמודע ליחסי הכוחות, ושואף להנמיך אותם. אני מתייחסת אל הקשיים הרגשיים של נשים בראייה רחבה יותר, כחלק מתרבות וזמן שאנחנו חיות בתוכו, ולא כאל מצוקה אישית שמגיעה מפתולוגיה אישית. אפשר לשמוע את הגישה שלי, פה בפודקאסט.
אני מתרגלת ACT כדרך חיים – עד שהכרתי את ACT, תרפיית קבלה ומחויבות, לא הרגשתי בנוח לשבת על כסא המטפלת. גם היום עדיין יש לי עניינים עם הכסא הזה. אני לא אוהבת אבחונים, שיפוטים, פרשנויות. אני מרגישה שהם מקטינים ומצמצים אותי כאישה ואדם. מאז שפגשתי את גישת ACT, הרגשתי שהגעתי הביתה. גישה חומלת, אמפתית, מתמקדת בכאן ועכשיו, ורואה אותי בתוך ההקשר של החיים שלי, של העבר שלי, בצורה סלחנית ומלאת תקווה.
בכל יום אני מתרגלת ערות למחשבות שלי, לגוף שלי, לרגשות שלי, ומרגישה קרובה אל עצמי. אני משתדלת להתייחס אל עצמי ואל מה שעובר בי בצורה מתעניינת, סקרנית, ולא שיפוטית. הגישה הזו הרגישה לי כמו כמו לחזור הביתה ומכיוון שהיא שינתה לי את החיים, אני שמחה לעזור דרכה גם לאחרות.
אני מתבגרת. אני בת 49, הילדים כבר די גדולים, ויש משהו בהתבגרות שמשנה אצלי את הפרספקטיבה לגבי עצמי, לגבי ההורות ולגבי החיים. היכולת שלי להיות בקבלה עם עצמי ועם הזולת מתרחבת, יחד עם יציבות ושלווה פנימית שאינה תלויה בנסיבות והישגים. ההתבגרות הוא משהו חדש שאני לומדת אותו, לכן אין לי מילים רבות לכתוב עליו, אבל אני חווה אותו כמשהו מרכזי במי שאני היום.
אני בהשתנות. אני מניחה שכמו כולן, אני נמצאת בהשתנות מתמדת. אני מודעת לכך שדברים משתנים בי, שאני בתהליך מתמיד של צמיחה והתפתחות (כמו כולן) , בו הדבר שאני קוראת לו 'אני' נרקם ומתפרק מחדש. הגמישות וההשתנות מקנה לי חופש, תקווה ונינוחות.
אשמח לצעוד איתך בדרך, פה הפרטים על תהליך ליווי וטיפול בטיפולי פוריות, הריון, אחרי לידה, ופה הפרטים על תהליך ליווי וטיפול בהורות.
לימור
פה הערוץ שלי ביוטיוב, אם אתן רוצות לראות ולשמוע אותי, כדי לבדוק אם יש כימיה ראשונית.