ברגע שהחליטו על לידת ואקום, כבר לא יכולתי יותר

מאת : יעל שמולביץ- מרידור

11 במרץ 2011 | 2 תגובות

שניהם מרימים לי את הרגליים, אחד טיפס פיזית על המיטה ולחץ לי על הבטן,שניים נמצאים מולי שם "באזור הדמדומים" בוחנים את המצב ומחליטים על "ואקום"

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

ירדן שלי, היום בן 3 וחצי, כרגע נגמל ממוצץ, נתן לי להרגיש שאני האימא הכי נשית בעולם. הריון ראשון שעובר בצורה רגועה, נעימה, בלי שום בעיה. כלום. אומנם עליתי 20 קילו ,אבל בחודש 8 עדיין עשיתי גלגלונים בפארק והרגשתי כמו "מיליון דולר".

 הייתי בשמים, אי שם בין העננים מרחפת למעלה למעלה, מוצפת הורמונים וכל היום פרצוף "סמיילי" דפוק ,למעט "קריזות" שהיו…..והיו…. כן….ברור ..לא?!

בשבת קייצית אחת לא מצאתי מה ללבוש, אבל כלום…. ושלא תגידו שהארון ריק, ההיפך הוא הנכון, הארון מלא בבגדים. ממהרים לארוחת בוקר וכמובן מאחרים. אחת "הקריזות" שחטפתי באותו הרגע גרמה לקירות הבית לזוז ממקומם ולהתחבא בשירותים. כל הבגדים בארון, הבגדים שלי, מדפים גדושים היו בחוץ, על המיטה בכזה בלאגן היסטרי ולקינוח העצבים עוד שני מדפים של "האיש שלי". אני בוכה, הכלבה מפוחדת בפינה "והאיש שלי"…מסתכל עלי בתדהמה ונראה שגם הוא היה די מפוחד.

משהו פה קורה. במוצ"ש כבר קניתי ערכה ביתית לבדיקת הריון."ערכת פיפי", אני קוראת לה.

בדיקת ההריון: פוזיטיב !

"ערכת הפיפי"(מצחיק) הראתה לי קו חזק אחד, אותו קו שצריך להיות וקו נוסף חלש חלש חלש ,חלש מאוד. "האיש שלי" ואני ישבנו ולא ידענו אם יש קו או אין קו, יש קו או אין קו….מה זה אומר?!

ביום ראשון, שמונה בבוקר, התייצבתי בקופת חולים לביצוע בדיקת דם. מה שבטוח בטוח והרי זה בטוח. באותו יום לא הפסקתי לחשוב על זה- מה יהיו התוצאות? מה אני אעשה? איך אני אקרא לו או לה? אבל אני רוצה בת ..וגם בן …יותר בת.. בעצם מה זה משנה?! באמת העיקר הבריאות, אבל בטוח יצא לי קודם בן . נו, אני כבר יודעת ,כולם מסביבי בנים נו….בטוח .

הפרפרים בבטן לא עזבו אותי לרגע. חיכיתי לצהריים והתקשרתי ישירות למעבדה לשמוע מה יעלה בגורלי.

 רק תעודת זהות היא ביקשה, רעדתי מהתרגשות, שקט ברקע ופתאום היא שואלת את שמי, אני מאשרת שזו אני, כן זו אני! כן! בטח! בטח! נו כבר….נו…..

"פוזיטיב"!

 " מה?  מה פוזיטיב?!"

 "פוזיטיב"! חיובי חיובי מזל טוב את בהריון!"

אני שואלת אותה: "כן? את בטוחה? זה חיובי? אני בהריון?   באמת?!"

"כן, את בהריון . מזל טוב!"

"יו, תודה תודה תודה  בייי"

מרגש, תודו. מרגש. נחנקתי, תודו מרגש. עד דמעות ….מרגש (גם ברגעים אלו ממש,ממש עכשיו,בעודי כותבת שורות אלו ,המקלדת רטובה מדמעות).

 ומכאן מתחילים 9 חודשי הריון מופלאים ….

הגוף מכין את עצמו ללידה המתקרבת

כל כך נהניתי מההיריון הזה, היריון פעיל ומענג, ההתחלה כמובן הייתה מלווה באותן "קריזות" ("האיש" טוען שגם כשאני לא בהריון ,מופיעות "קריזות" כאלה, אז ברגיל…) והמון מצבי רוח ובכי מעורבב עם צחוק, תאבון גדול לגלידות, בעיקר לאגוזי ופסק זמן (אני זו שפרנסה כל יום את "ילו" של תחנות הדלק  באזורינו). שלא תחשבו שלא היו לי רגעים קשים וכאבים בתחת, כי הם היו! גם כאב לי ובכיתי לפינוק, רציתי מסאג' בגב וברגל,רציתי רק לישון וגם רציתי שיעזבו אותי לנפשי.

ילדתי את ירדן המקסים בשבוע 39 ו4 ימים.שלושה ימים לפני התאריך המשוער. הכאב התחיל בערב יום חמישי, ליתר דיוק בשעה 20:30 בערב, כאשר "האיש" היקר שלי באותו זמן ערך קניות בסופר לסופ"ש (באמת מזל…). ביליתי בשירותים כל שתי דקות במשך רבע שעה ברציפות. זכרתי מהקורס הכנה ללידה שמאוד טבעי לבלות בשירותים ושזהו תחילת תהליך מסוים שחל כרגע בגוף שלי. הגוף שלי מנקה את עצמו באופן טבעי ומכין את עצמו לאט לאט ללידה שמתקרבת.

"את כבר תדעי כשיהיו לך צירים"

במקביל, התחילו לי כאבים מוזרים בבטן ובגב. מיד הרמתי טלפון לחברה טובה(תודה טובה, את חברה טובה) שילדה שבועיים לפני, תיארתי לה את "המצב" ושאלתי אותה מה ההרגשה של צירים….

"את כבר תדעי כשיהיו לך צירים" היא אומרת לי ורציתי האמת לחנוק אותה דרך הטלפון (איזה משפט מעצבן ולא עוזר), "קולולו" היא עושה לי . עוד כמה שעות כבר תגיעי לבית יולדות (אני עדיין רוצה לח

צירים צירים

נוק אותה).

התקשרתי "לאיש" שלי. יאללה, תבוא תבוא,משהו עובר עלי. הזמן עובר ועובר וכן הכאבים מתגברים ועכשיו אני כבר יודעת! זהו! זה זה! אני בצירים!

"אמא"!…..אימא שלי מעבר לקו ,

"תנשמי,תנשמי" אני פה מחכה ….

"תוקפים אותי צירים! כבר לא יכולתי לשבת על הכדור, הייתי כמו הארנב של "אנג'ייזר" , לא הפסקתי לזוז ולהתהלך בבית."

זהו! כל 2 דקות ציר, אני לא יכולה יותר, קשה לי ממש עכשיו. נוסעים לבית החולים!  חיכיתי מספיק זמן עכשיו כבר 2 לפנות בוקר, באמת כבר היה לי קשה .

בין ציר לציר אני נושמת, כואב לי

בדרך החוצה, ביציאה, הסתובבתי ,הסתכלתי על הבית – יוצאים שניים! נחזור שלושה!

"פתיחה 1וחצי" היא אומרת לי … איזו אכזבה ,אני תכף תולה את עצמי ….

"לכי לטייל ,תחזרי עוד שעה שעתיים…."

 אני כואבת ואומרים לי ללכת לטייל. ירדנו קומה למטה. הלוך חזור-הלוך חזור. בין ציר לציר אני נושמת, כואב לי, יש לי פיפי כל שנייה ויש לי ציר כל שנייה. כבר לא ידעתי ..פיפי או ציר….אחרי שעה- כן כן ,אחרי שעה (ותאמינו לי שהסתכלנו לשעון כל דקה)- לא יכולתי יותר! הרגשתי שאני רוצה לגרד את דלתות השירותים בבית החולים עם השיניים ….רציתי לצרוח ….  צרחתי!

 קצת ,לא הרבה ,רק קצת …

פתיחה 4 וחצי, איזו התקדמות יפה ..מוניטור ויאללה …..לבשתי את "הבייבי דול" של חדר הלידה וכולי בציפייה לאפידורל…. (כן, גם אני רציתי טבעי, אבל כאבי הצירים גרמו לי לשכוח את זה מהר מאוד ועם "האיש שלי"  היה מזכיר לי את זה באותו רגע את זה …חבל עליו).

מנה נוספת של אפידורל

אפידורל לא נעים היה לי. חוויתי ציר קשה, כואב וארוך מאוד כשתקע בי מחט אותו מרדים נחמד, גם "האיש שלי" היה מסכן, גם הוא חווה סוג של כאב – איך שמעכתי לו את היד עם הטבעת…

עד "הרגיעה" "והסוטול" חוויתי צירים נוספים, כואבים ולא נעימים בכלל, ואז שקט. אני יותר לא צועקת, לא בוכה, לא מתלוננת, רגועה….הכול טוב.

כמובן שאחרי מספר שעות עשו לי זירוז, התחלתי להרגיש את הצירים ומהר מאוד הגיעו צירים כואבים וחזקים שהטריפו את דעתי ואז קיבלתי מנה נוספת של אפידורל ..שוב הייתי בעננים וזה היה כבר השלב שבו אמרו לי מתי הצירים, מתי ללחוץ …הזמן עובר ועובר …את כל המיילדות במחלקה אני כבר מכירה.

לחצתי לחצתי  ומי לא בא?!  אחרי 10 שעות …..אני לוחצת ולוחצת ומרפה . ושוב…. הדופק שלי יורד! הדופק של העובר יורד! מה עושים?

"נצטרך לבצע חתך"

"תתרכזי ותדחפי כשאני אגיד לך !" אומרת לי המיילדת, "נצטרך לבצע חתך" אומרת המיילדת.  התחלתי לבכות ולמלמל : "ללאאא בבקשה לאאאא" (מה זה הפחד הזה מהחתך הזה?! כן פחדתי מזה.)

"חתך קטן, לא רציני" היא אומרת .

אותו "חתך קטן" ומעצבן לא כל כך עזר ביציאתו של אדון ירדן שלי… את "הקריאה לעזרה" של המיילדת שלי אני לא אשכח, איך היא קראה לצוות של חמישה אנשים שמילאו את החדרון, הזיזו את "האיש שלי" הצידה. ואני….אני מרגישה כמו במלחמה …אחד מימין, אחד משמאל, שניהם מרימים לי את הרגליים, אחד טיפס פיזית על המיטה ולחץ לי על הבטן,שניים נמצאים מולי שם "באזור הדמדומים" ובוחנים את המצב ומחליטים על "ואקום" .

מחליטים על ואקום- כבר לא יכולתי יותר

מרגע זה ממש, פשוט הפקרתי את גופי למדע …. כבר לא הייתי איתם. עזבתי הכול. לא ניסיתי אפילו. פשוט כבר לא יכולתי יותר. אמרתי לעצמי בלב: "תעשו מה שאתם רוצים" .

אחרי 12 שעות ,14:17 הגיח לעולם ילד מדהים מדהים,שמו בישראל,ירדן. 3750 חתיך עם ראש מאורך. בכיתי ולא ידעתי איך להגיב לכל מה שקורה סביבי. "טוב שזה נגמר", אמרתי.

החזקתי אותו קרוב קרוב חיבקתי אותו קטן שכזה ,מחייכת ,אני עכשיו אמא וזה שעומד פה לידי הוא האבא. מרגש, משעשע. כולי נפוחה ,בוכייה ומדממת, לא הרגשתי את הלידה,לא את צירי הלחץ, אחרי הלידה לא הרגשתי את הרגליים שלי…

… ואז לקחו לי אותו לאינקובאטור….

ומכאן…מכאן הסרט מתחיל!  סרט אימה,קומדיה ובעיקר דרמה!

פיל היה נרגע לשבועיים עם כמות האפידורל שדחפו לי

את הגוף שלי הרגשתי רק יום למחרת. עד אז הייתי משותקת למיטה מחוברת לקטטר. סוף העולם בשבילי. רציתי למות. אם את כמות האפידורל שדחפו לי ,ועוד פעמיים, היו נותנים לפיל הוא היה נרגע לשבועיים. הקטטר התמלא בלילה ולחצן החירום הזה ,לחצתי עליו המון. עד שהן טרחו להגיע אליי, נראה כאילו היה על "סיילנט" אצל האחיות. חשבתי שאני מתפוצצת משתן. חוויה לא נעימה.

בוכה וכואבת ולא מבינה, מבולבלת נורא ומאוד מאוד רוצה לראות את התינוק שלי, את ירדן שלי . מותשת ועייפה, ניסיתי לנוח ולא הצליח לי. כל מיני מחשבות רצו לי בראש, עיבדתי את החוויה,  חשבתי עליו. הוא שם באינקובאטור. מסכנון קטן ולא הנקתי אותו. היה לי רע וקר .

הפעם הבאה שראיתי את ירדן הייתה רק בערב .

חזרנו הבית שלושה

ירדן היום

למחרת התעוררתי בבכי חזק ועז ביותר, כאבי תופת. התחלתי להרגיש את עצמי, את התפרים, את הכאב הזה ,את הקטטר הרגשתי  תקוע לי שם. שוב רציתי למות. שוב חשבתי על התינוק שלי..

טיפלו בי יפה, דאגו לי, חיבקו אותי, "יהיה בסדר" אמרו לי.

ביום השני הרגשתי חזקה יותר, הסתובבתי לי, הלכתי להרצאות .ירדן היה איתי, כבר ינק. היה לי עדיין קשה להתהלך אבל התהלכתי כמה שיותר. התפרים והדימומים הטרידו אותי וכמה שרציתי לא לחשוב עליהם, הכאב הזה,שוב, הזכיר לי אותם.

ביום השלישי בצהריים התחלתי "טופס טיולים" ,הייתי כבר על א' וכל כך רציתי ללכת הביתה. הייתי כבר חזקה יותר ובשלה ללכת הביתה .

איזה כייף בבית. אני בבית. חזרנו שלושה (לא כולל הכלבה). איזו הרגשה נפלאה!

** יעל שמולביץ- מרידור  אמא לירדן וספיר "האוצרות שלי" , האישה של רועי "האיש שלי" . מטפלת מוסמכת מלידה ועד גיל 3, מדריכת תנועה לגיל הרך, מנחת קבוצות לאחר לידה ודולה "פוסטפארטום"(דולה מלווה אחרי לידה) ולומדת ייעוץ שינה . Ys_r@walla.com  050-6000441 www.dulot.co.il/yaelmeridor

 ** לסיפורי לידה נוספים.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “ברגע שהחליטו על לידת ואקום, כבר לא יכולתי יותר”

  1. ריגש אותי לראות את ירדן היום.
    תודה על השיתוף !

    • ענת טויבי הגיב:

      היי יעל התרגשתי לקרוא את הסיפור שלך שהוא דומה לשלי כמעט בדיוק!!
      גם אני ילדתי את בני הראשון בלידת ואקום עם חתך די גדול, עם שתי מנות של אפידורל, רק שאיבדתי המון המון דם ועשו לי מלא תפרים.
      היום תודה לאל עברו 4.5 שנים והוא ילד יפה ומתוק.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

פגייה

מאת : פאני בן ברוך

1 בנובמבר 201116 תגובות

מתוך אחרי לידה, מחלקת יולדות, קוראות לשינוי, תחושות מגוונות אחרי לידה

שלום, קוראים לי פאני בן ברוך ואני אימא לפגית, כיום בת שנתיים וחצי בשם נוגה, שהיא אחת מבין תאומות שנולדה בשבוע 23+5 ימים ובמשקל 490 גרם בלבד.

אני כותבת משום שאני רוצה להוציא לאור באופן יותר ציבורי את מה שאני רוצה כבר המון זמן להפיץ, במיוחד כתגובה לכתבה מאתר עיתון "הארץ", שם פירסמו כתבה העוסקת בשיפור צורכיהם של הורים לפגים במחלקות המיוחדות לטיפול בילוד בפגיות בבתי החולים בארץ, ונרשם שם שצרכים כמו היקשרות ראשונית עם הילוד לא התאפשר והאימהות הרגישו ריחוק ותחושה שההיקשרות הראשונית עם ילדיהם הפגים נפגם ולא התקיים כלל.

הומיאופטיה לטיפול בדיכאון אחרי לידה

מאת : קרן שרגנהיים- שלם

27 במרץ 20110 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עזרה ודאגה לעצמנו

במקרים עם מצב נפשי עמוק כגוון דיכאון אחרי לידה התהליך ההומיאופתי נעשה בזהירות רבה ובתמיכה מלאה.

ברוב המקרים בהם נוצר שינוי במצב הנפשי לאחר לידה, לא צפיתי בהחמרה הומיאופתית. מאחר והרמדי ההומיאופתית מותאמת באופן אישי ולפי רגישות המטופלת, ניתן המינון המינימאלי שיאפשר יצירת שינוי במצב ללא החמרה.

אני והבנג'י

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

10 באוקטובר 20112 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

שיר זה נכתב בחודש השני של ההריון.

אני והאסלה היינו חברות הכי טובות ,

הכרתי צדדים רבים בה וגיליתי שניתן להקיא בכל מקום , ואז נולד השיר הזה שהבנתי שאי אפשר לברוח ואי אפשר לעצור.

קפצתי למסע וזהו, ההריון שלי קשה ולא קל, אך אני בכל זאת יצליח.

ואכן שיר שלי נולדה בשבוע 37