לידת ואקום היא לא הדרך שחשבתי שיסתיים הההריון הזה. הריון ראשון שעובר בצורה רגועה, נעימה, בלי שום בעיה. כלום. אומנם עליתי 20 קילו ,אבל בחודש 8 עדיין עשיתי גלגלונים בפארק והרגשתי כמו "מיליון דולר". הייתי בשמים, אי שם בין העננים מרחפת למעלה למעלה, מוצפת הורמונים וכל היום פרצוף "סמיילי",למעט "קריזות" שהיו.
ההריון התחיל בשבת קייצית אחת, בה לא מצאתי מה ללבוש, אבל כלום. שלא תגידו שהארון ריק, ההיפך הוא הנכון, הארון מלא בבגדים. אחת "הקריזות" שחטפתי באותו הרגע גרמה לקירות הבית לזוז ממקומם ולהתחבא בשירותים. כל הבגדים בארון, הבגדים שלי, מדפים גדושים היו בחוץ, על המיטה בכזה בלאגן היסטרי ולקינוח העצבים עוד שני מדפים של "האיש שלי". אני בוכה, הכלבה מפוחדת בפינה "והאיש שלי"…מסתכל עלי בתדהמה ונראה שגם הוא היה די מפוחד. משהו פה קורה. במוצ"ש כבר קניתי ערכה ביתית לבדיקת הריון."ערכת פיפי", אני קוראת לה.
בדיקת ההריון הראתה קו חזק ברור. כאן מתחילים 9 חודשי הריון נפלאים
"ערכת הפיפי"(מצחיק) הראתה לי קו חזק אחד, אותו קו שצריך להיות וקו נוסף חלש חלש חלש ,חלש מאוד. "האיש שלי" ואני ישבנו ולא ידענו אם יש קו או אין קו, יש קו או אין קו. מה זה אומר?!
ביום ראשון, שמונה בבוקר, התייצבתי בקופת חולים לביצוע בדיקת דם. מה שבטוח בטוח והרי זה בטוח. באותו יום לא הפסקתי לחשוב על זה- מה יהיו התוצאות? מה אני אעשה? איך אני אקרא לו או לה? אבל אני רוצה בת ..וגם בן …יותר בת.. בעצם מה זה משנה?! באמת העיקר הבריאות, אבל בטוח יצא לי קודם בן . נו, אני כבר יודעת ,כולם מסביבי בנים נו….בטוח .
הפרפרים בבטן לא עזבו אותי לרגע. חיכיתי לצהריים והתקשרתי ישירות למעבדה לשמוע מה יעלה בגורלי. רק תעודת זהות היא ביקשה, רעדתי מהתרגשות, שקט ברקע ופתאום היא שואלת את שמי, אני מאשרת שזו אני, כן זו אני! כן! בטח! בטח! נו כבר….נו…..
"פוזיטיב"!
" מה? מה פוזיטיב?!"
"פוזיטיב"! חיובי חיובי מזל טוב את בהריון!"
אני שואלת אותה: "כן? את בטוחה? זה חיובי? אני בהריון? באמת?!"
"כן, את בהריון . מזל טוב!"
"יו, תודה תודה תודה בייי"
מרגש, תודו. מרגש. נחנקתי, תודו מרגש. עד דמעות ….מרגש (גם ברגעים אלו ממש, ממש עכשיו, בעודי כותבת שורות אלו ,המקלדת רטובה מדמעות).
ומכאן מתחילים 9 חודשי הריון מופלאים .
זה היה הריון פעיל ומענג, כמובן גם עם כאבים ורגעים קשים
כל כך נהניתי מההיריון הזה, היריון פעיל ומענג, ההתחלה כמובן הייתה מלווה באותן "קריזות" ("האיש" טוען שגם כשאני לא בהריון ,מופיעות "קריזות" כאלה, אז ברגיל…) והמון מצבי רוח ובכי מעורבב עם צחוק, תאבון גדול לגלידות, בעיקר לאגוזי ופסק זמן (אני זו שפרנסה כל יום את "ילו" של תחנות הדלק באזורינו). שלא תחשבו שלא היו לי רגעים קשים וכאבים בתחת, כי הם היו! גם כאב לי ובכיתי לפינוק, רציתי מסאג' בגב וברגל,רציתי רק לישון וגם רציתי שיעזבו אותי לנפשי.
ילדתי את ירדן המקסים בשבוע 39 ו4 ימים. שלושה ימים לפני התאריך המשוער. הכאב התחיל בערב יום חמישי, ליתר דיוק בשעה 20:30 בערב, כאשר "האיש" היקר שלי באותו זמן ערך קניות בסופר לסופ"ש (באמת מזל…).
ביליתי בשירותים כל שתי דקות במשך רבע שעה ברציפות. זכרתי מהקורס הכנה ללידה שמאוד טבעי לבלות בשירותים ושזהו תחילת תהליך מסוים שחל כרגע בגוף שלי. הגוף שלי מנקה את עצמו באופן טבעי ומכין את עצמו לאט לאט ללידה שמתקרבת.
חברה שלי אמרה: "כשיהיו לך צירים, את כבר תדעי". איזה משפט מעצבן.
במקביל, התחילו לי כאבים מוזרים בבטן ובגב. מיד הרמתי טלפון לחברה טובה שילדה שבועיים לפני. תיארתי לה את "המצב" ושאלתי אותה מה ההרגשה של צירים. "את כבר תדעי כשיהיו לך צירים" היא אומרת לי ורציתי האמת לחנוק אותה דרך הטלפון. "קולולו" היא עושה לי . עוד כמה שעות כבר תגיעי לבית יולדות.
התקשרתי "לאיש" שלי. "יאללה, תבוא תבוא, משהו עובר עלי". הזמן עובר ועובר וכן הכאבים מתגברים ועכשיו אני כבר יודעת! זהו! זה זה! אני בצירים!
"אמא"!…..אימא שלי מעבר לקו ,
"תנשמי,תנשמי" אני פה מחכה.
"תוקפים אותי צירים! כבר לא יכולתי לשבת על הכדור, הייתי כמו הארנב של "אנג'ייזר" , לא הפסקתי לזוז ולהתהלך בבית."
זהו! כל 2 דקות ציר, אני לא יכולה יותר, קשה לי ממש עכשיו. נוסעים לבית החולים! חיכיתי מספיק זמן עכשיו כבר 2 לפנות בוקר, באמת כבר היה לי קשה .
פתיחה של אחת וחצי? איזו אכזבה.
בדרך החוצה, ביציאה, הסתובבתי ,הסתכלתי על הבית – יוצאים שניים! נחזור שלושה!
"פתיחה 1 וחצי" היא אומרת לי … איזו אכזבה ,אני תכף תולה את עצמי ….
"לכי לטייל , תחזרי עוד שעה שעתיים…."
אני כואבת ואומרים לי ללכת לטייל. ירדנו קומה למטה. הלוך חזור-הלוך חזור.
בין ציר לציר אני נושמת, כואב לי, יש לי פיפי כל שנייה ויש לי ציר כל שנייה. כבר לא ידעתי ..פיפי או ציר….אחרי שעה- כן כן ,אחרי שעה לא יכולתי יותר! הרגשתי שאני רוצה לגרד את דלתות השירותים בבית החולים עם השיניים ….רציתי לצרוח …. צרחתי!
פתיחה 4 וחצי, איזו התקדמות יפה ..מוניטור ויאללה …..לבשתי את "הבייבי דול" של חדר הלידה וכולי בציפייה לאפידורל (כן, גם אני רציתי טבעי, אבל כאבי הצירים גרמו לי לשכוח את זה מהר מאוד ועם "האיש שלי" היה מזכיר לי את זה באותו רגע את זה …חבל עליו).
אחרי כמה שעות עשו לי זירוז והצירים היו כאבים וחזקים. קיבלתי מנה נוספת של אפידורל
עד "הרגיעה" "והסוטול" חוויתי צירים נוספים, כואבים ולא נעימים בכלל, ואז שקט. אני יותר לא צועקת, לא בוכה, לא מתלוננת, רגועה….הכול טוב.
כמובן שאחרי מספר שעות עשו לי זירוז, התחלתי להרגיש את הצירים ומהר מאוד הגיעו צירים כואבים וחזקים שהטריפו את דעתי ואז קיבלתי מנה נוספת של אפידורל . שוב הייתי בעננים וזה היה כבר השלב שבו אמרו לי מתי הצירים, מתי ללחוץ …הזמן עובר ועובר …את כל המיילדות במחלקה אני כבר מכירה.
לחצתי לחצתי ומי לא בא?! אחרי 10 שעות …..אני לוחצת ולוחצת ומרפה . ושוב…. הדופק שלי יורד! הדופק של העובר יורד! מה עושים?
"תתרכזי ותדחפי כשאני אגיד לך !" אומרת לי המיילדת, "נצטרך לבצע חתך". התחלתי לבכות ולמלמל: "ללאאא בבקשה לאאאא" (מה זה הפחד הזה מהחתך הזה?! כן פחדתי מזה.)
"חתך קטן, לא רציני" היא אומרת.
אני לא אשכח איך המיילדת קראה לכל הצוות. זה הרגיש כמו במלחמה
אותו "חתך קטן" ומעצבן לא כל כך עזר ביציאתו של אדון ירדן שלי. את "הקריאה לעזרה" של המיילדת שלי אני לא אשכח, איך היא קראה לצוות של חמישה אנשים שמילאו את החדרון, הזיזו את "האיש שלי" הצידה. ואני….אני מרגישה כמו במלחמה …אחד מימין, אחד משמאל, שניהם מרימים לי את הרגליים, אחד טיפס פיזית על המיטה ולחץ לי על הבטן, שניים נמצאים מולי שם "באזור הדמדומים" ובוחנים את המצב ומחליטים על לידת ואקום. ואקום? לא האמנתי שכך תסתיים הלידה שלי.
מרגע זה ממש, פשוט הפקרתי את גופי למדע. ואקום, לא ואקום, העיקר שהלידה תסתיים. כבר לא הייתי איתם. עזבתי הכול. לא ניסיתי אפילו. פשוט כבר לא יכולתי יותר. אמרתי לעצמי בלב: "תעשו מה שאתם רוצים" . אם ואקום זה מה שצריך, אז שיהיה.
אחרי 12 שעות ,14:17 הגיח לעולם ילד מדהים מדהים, שמו בישראל, ירדן. 3750 חתיך עם ראש מאורך. בכיתי ולא ידעתי איך להגיב לכל מה שקורה סביבי. "טוב שזה נגמר", אמרתי.
החזקתי אותו קרוב קרוב חיבקתי אותו קטן שכזה ,מחייכת ,אני עכשיו אמא וזה שעומד פה לידי הוא האבא. מרגש, משעשע. כולי נפוחה, בוכייה ומדממת, לא הרגשתי את הלידה, לא את צירי הלחץ, אחרי הלידה לא הרגשתי את הרגליים שלי. ואז לקחו לי אותו לאינקובאטור….
ומכאן…מכאן הסרט מתחיל! סרט אימה,קומדיה ובעיקר דרמה!
מרוב אפידורל, הרגשתי את הגוף רק יום למחרת
את הגוף שלי הרגשתי רק יום למחרת. עד אז הייתי משותקת למיטה מחוברת לקטטר. סוף העולם בשבילי. רציתי למות. בוכה וכואבת ולא מבינה, מבולבלת נורא ומאוד מאוד רוצה לראות את התינוק שלי, את ירדן שלי . מותשת ועייפה, ניסיתי לנוח ולא הצליח לי. כל מיני מחשבות רצו לי בראש, עיבדתי את החוויה, חשבתי עליו. הוא שם באינקובאטור. מסכנון קטן ולא הנקתי אותו. היה לי רע וקר .
הפעם הבאה שראיתי את ירדן הייתה רק בערב . למחרת התעוררתי בבכי חזק ועז ביותר, כאבי תופת. התחלתי להרגיש את עצמי, את התפרים, את הכאב הזה ,את הקטטר הרגשתי תקוע לי שם. שוב רציתי למות. שוב חשבתי על התינוק שלי..
טיפלו בי יפה, דאגו לי, חיבקו אותי, "יהיה בסדר" אמרו לי. ביום השני הרגשתי חזקה יותר אחרי ה ואקום. הסתובבתי לי, הלכתי להרצאות .ירדן היה איתי, כבר ינק. היה לי עדיין קשה להתהלך אבל התהלכתי כמה שיותר. התפרים והדימומים הטרידו אותי וכמה שרציתי לא לחשוב עליהם, הכאב הזה, שוב, הזכיר לי אותם.
ביום השלישי בצהריים התחלתי "טופס טיולים", הייתי כבר על א' וכל כך רציתי ללכת הביתה. הייתי כבר חזקה יותר ובשלה ללכת הביתה . איזה כייף להיות בבית, במיוחד אחרי לידת ואקום. אני בבית. חזרנו שלושה (לא כולל הכלבה). איזו הרגשה נפלאה!
כתבה: יעל שמולביץ- מרידור אמא לירדן וספיר "האוצרות שלי" , האישה של רועי "האיש שלי" . מטפלת מוסמכת מלידה ועד גיל 3, מדריכת תנועה לגיל הרך, מנחת קבוצות לאחר לידה ודולה "פוסטפארטום"(דולה מלווה אחרי לידה) ולומדת ייעוץ שינה . Ys_r@walla.com 050-6000441 www.dulot.co.il/yaelmeridor
**
מחפשת עיבוד לחוויית הלידה?
חווית לידה קשה או טראומטית יכולה להשאיר אותות בגוף ובנפש שיכולים לפגוע ברווחה הנפשית של האישה, בקשר המתפתח עם התינוק ולגרום לפחדים וחששות מהריון ולידה חוזרת. ליווי רגשי הוא תהליך המותאם באופן ייחודי לנשים בהריון ואחרי לידה, העוזר להן להתמודד עם חווית הלידה, עם הפחדים והחששות שעולים, ועם רגשות האשמה. כאן הפרטים למי התהליך מתאים במיוחד. אפשר לשלוח לי הודעה לווטסאפ, לימור.
**
לסיפורי לידה נוספים, לא רק ליגות ואקום.
לדף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות