אחרי לידה

אני מרגישה רחוקה מעצמי, מ'האני' שלי | אחרי לידה

אני בן אדם שכולל בתוך עצמו המון דיכוטומיות. אני יודעת שזה נשמע מסוג ההגדרות שנורא כיף להגיד על עצמך. זה גורם לך להישמע נורא מורכבת ומעניינת, אבל זה נכון.

אני לא מוכנה להתחתן ומצד שני יש לי המון כבוד לדת, אני מברכת וקוראת תהילים, אני בחורה שחיה כל הזמן בבאלגן של חיי לילה והנאה, ומצד שני חייבת סדר והגדרות סביבי. אני בחורה שנורא צריכה להרגיש את החברים קרוב קרוב קרוב, שותפים לחיי ולחיי משפחתי, ומצד שני הגבולות שלי מאד ברורים ומי שעובר אותם- יש בעיה….(יואו, איזה מוזרה ומורכבת, איזה כיף!).

מה קורה איתי ? לא הצלחתי להגדיר את הבעיה

בכל אופן, מתוך זה, שאני חייבת את ההגדרות, אחד הדברים הכי קשים לי, זה כשאני במקום לא טוב, כשעצוב לי או רע לי, ואני לא מבינה למה, כי אז- מול מה אני מתמודדת בדיוק? כשהבעיה מוגדרת- גדולה ומורכבת ככל שתהא- ברור לי מול מי אני. הבעיה ממש מקבלת פנים אנושיות מבחינתי ואני יוצאת לקרב מולה וניצחתי כבר בכמה קרבות כאלה, פשוטים יותר ופחות.

 מה שהיה לי לא פשוט בכל ההסתגלות הזאת למצב של האמהות היה שלא הצלחתי להגדיר מה קורה איתי, הייתי במערבולת.

ישר אחרי הלידה בבי"ח, הרגשתי מ-א-ו-ה-ב-ת, לא הסכמתי לזוז מהתינוקיה, רציתי שהוא ישאר לידי כל הלילה. היום אני רוצה לבעוט בעצמי כשאני נזכרת איך זילזלתי בכל מי שאמר לי לנצל את הרגעים האלה שאני עוד יכולה לנוח. אני לא רציתי לזוז מהתינוק שלי…

ואז, בברית (שהייתה מדהימה, מלאאאאא חברים ומשפחה- בקיצור- מסיבה, כמו שאני אוהבת), ממש נהנתי והיה לי כיף ובסופה הברית כמה חברים אמרו לי שהם יוצאים באותו לילה למסיבה, דבר שהיה שיגרתי בחיי, והם יודעים שסביר שאני לא יכולה לבוא, אבל אין דבר כזה שהם לא יעדכנו אותו (אני מתה על החברים האלה!!! הם כל כך מכירים אותי וידעו כמה רע הייתי מרגישה אם הייתי מרגישה שלגמרי הוציאו אותי ממעגל הבילויים…).

 אני לא יכולה לצאת למסיבה היום, לא בשבוע הבא וגם לא בחודש הבא

אני חייכתי מאוזן לאוזן, התרפקתי על תינוקי ולחשתי באוזנו- “אתה שווה יותר מכל מסיבה", ובאמת שהתכוונתי לזה, אבל פתאום הבנתי, הבנתי את המשפט הזה- “אנחנו יודעים שסביר להניח שאת לא יכולה לבוא..…”- ופתאום מתחיל לטפטף איזשהו סימן שאלה…רגע…היום אני באמת לא יכולה אבל שבוע הבא, רגע גם שבוע הבא לא, אז חודש הבא, רגע. סטופ. שנייה. הקירות מתחילים להיות קצת צפופים ואני קצת חנוקה בתוך החוויה המדהימה הזאת.

ואז עבר הזמן, והימים התחברו ללילות לכדי יום אחד ארוווווך….ומצאתי את עצמי לא מאושרת, אוהבת מאד את תינוקי, אבל לא קולטת מה הולך סביבי, רוצה להנות מהחויה ולא מצליחה, בוכה המון, מתגעגעת המון והכי קשה לי שאני מנסה להגדיר מה קשה לי, ואני לא מצליחה.

נכון, יש הקשיים המובנים מאליהם- חוסר השינה, החיים שמתנהלים לצלילי בכי קבוע, חוסר ספונטניות, הלחץ הכספי…סבבה, הבנתי, אבל בהיותי אדם שצריך את ההגדרה, חפרתי עמוק יותר, התעקשתי עם עצמי על תשובה מדויקת יותר.

 פתאום הבנתי את הבעיה

 ותוך כדי שיחה זה קרה. סתם שיחה עם חברה, היא אפילו לא הבינה את גודל ההארה. הבנתי מה כל כך קשה לי.
אני מרגישה כל כך רחוקה מעצמי, מאותה אחת שאני מכירה, שטוב לי וכיף לי איתה.

"אני" היא אחת שרגילה להרגיש טוב בעור של עצמה, רגילה להרגיש טוב עם המראה שלה, לאהוב את מי שהיא רואה במראה, והבחורה שכרגע נמצאת פה היא אחת עם וקוקו עבועגילה בקליפס, טריינינג מגעיל ולא כל יום יוצא לה להתקלח….

"אני" היא אחת שרגילה לפינוקים- איפור, בגדים, נעליים, ביזבוזים…והבחורה שפה ישנה על מצעים מלאים בפיפי ופליטות, שוטפת פנים עם סבון ידיים ומתפנקת על מבצעי האגיס…

"אני" היא אחת שרגילה שלימודים באים לה בקלות, והבחורה הזאת מגישה עבודות רדודות- אם היא מצליחה להגיש…

"אני" היא אחת שרגילה למשחק כיפי עם המין השני, הן מבחינה רגשית והן מבחינה פיסית, והבחורה הזאת אמנם עדיין מקבלת אהבה (שזה לא מבוטל) אבל סקס כבר כמעט שנה לא. ש-נ-ה!

אז נכון לא נפתר שום דבר, אבל הרבה השתנה לטובה בהתמודדות עם הדברים מרגע שהצלחתי להגדיר את הבעיה באופן ברור יותר, ואני אפילו במקום שאני חושבת שאולי, אולי יש לי גם מה לתת, אולי יש לי משהו ששווה להקשיב לו, לא כי אני איזה גאון גדול (גם, אבל לא רק:) פשוט כי אין חכם כבעל נסיון.

המשך יבוא- עכשיו מקלחת!!!!

* לבלוג של הכי אמיתית

אמהות נוספות משתפות:

לפני שנהייתי אמא /שירלי יהלום כהן

רגעים קטנים של אושר (וגם קושי) אחרי לידה/אמא של שירה

מותר לך להרגיש בדיכאון אחרי לידה/ לימור לוי אוסמי

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

2 Comments

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    היי יקרה,
    כל כך התרגשתי ושמחתי שכתבת את הפוסט הזה. אני מרגישה שהוא מבטא יותר מכל כתבה מקצועית את מה שכל כך הרבה נשים מרגישות אחרי לידה, כך שאני מרגישה ששלחת כאן מתנה לכולנו עם הפוסט הזה. המון תודה !

    די מזמן ניסיתי לכתוב על התחושות הכל כך אופייניות לתקופה שאחרי הלידה, שלעיתים מרגישות לנו כמו דיכאון אחרי לידה,
    http://www.medabrotimahut.co.il/2010/10/%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%94%d7%95%d6%bc%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a1%d7%99%d7%a1%d7%99-%d7%93%d7%99%d7%9b%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%94-%d7%93%d7%a8/
    אבל מרגישה שכתבת את זה כל כך הרבה יותר טוב. למה אני שמחה שכתבת? מפני שאני מרגישה שאחד הדברים שנחווים כהכי קשים במעבר לאמהות, ולעיתים מתפרשים כדיכאון אחרי לידה, הוא המעבר עצמו- ההסתגלות לאמהות.

    תקופת מעבר, כשמה כן היא, היא מעבר בין ה"אני" הקודמת (כפי שרשמת) לבין משהו שאנחנו לא יודעות מה הוא עדיין. תחושה כזו שמצד אחד, אנחנו ממש אוהבות/מתחברות/דואגות לתינוקות שלנו (הרבה נשים עדיין לא מרגישות אהבה לתינוק בחודשים הראשונים אחרי הלידה) ומצד שני, אנחנו מרגישות שבאסה לנו, שאנחנו רוצות לבכות, שלא טוב לנו ואנחנו לא מבינות למה.

    הדהים אותי שהגעת להבנה הזו לבד- הבנה של מה מפריע לך ולמה את מרגישה ככה. זה באמת מדהים, מכיוון שאני, למשל, הבנתי את זה רק דרך קריאה ספרותית ואקדמית ובאמת לא היה לי מושג מה עובר עליי עד שקראתי. זה באמת מרגיש לא נעים כשאנחנו לא מבינות את עצמנו, שאנחנו לא מבינות למה לא טוב לנו, לא מבינות מה הבעיה שלנו ובאמת, עשית פה תהליך מדהים בעיניי של זיהוי התחושות שלך. עצם זה שהדבר עלה דרך שיחה עם חברה, מדגיש שוב את החשיבות של השיתוף בתחושות אחרי הלידה בחברה שיפוטית ומקבלת. זה מתנה שיש לך חברה כזו שאת מרגישה איתה בנוח לדבר על הכל.

    אז מה דומה במה שכתבת למה שהמון אמהות מרגישות אחרי הלידה?
    קודם כל, תחושת ה'אני לא מבינה למה לא טוב לי, הרי יש לי תינוק בריא, אני אמא, הכל בסדר סך הכל. אז מה לא בסדר? למה אני מרגישה ככה?' וגם התחושה הזו שאיבדנו את ה"אני" שלנו. כשחוקרות הקשיבו לאמהות אחרי לידה, אמהות העלו בדיוק את הדברים שאת העלית, רק שבדרך כלל האמהות עצמן לא קישרו בין הדברים- לא קישרו בין תחושת ה'לא טוב לי' לתחושת האובדן של "האני", אלא ציינו זאת כדברים הנפרדים זה מזה.

    בדיוק כמו שהבנת בעצמך (שוב, זה מדהים בעיניי), יש קשר הדוק בין ה'לא טוב לי' לבין התחושה שאיבדנו את ה"אני", איבדנו משהו יקר ערך עם הלידה. במעבר לאמהות יש תחושה שאיבדנו המון דברים- את איך שאנחנו חושבות, יוצאות מהבית, נראות, מרגישות, את החברות שלנו, את המיניות שלנו, את הזמן והעצמאות שלנו, את העבודה שלנו לפעמים ועוד המון דברים כאלה. זה לא מה בכך ! זה שינוי ממש משמעותי !!

    כל זה מתרחש ממקום שבו אהבנו את החיים הקודמים שלנו ולרבות מאיתנו היה די טוב ! אנחנו לא רוצות לאבד הכל ! האם בגלל שיש כאן תינוק שאנחנו אוהבות או דואגות לו, אז אמור להיות לנו ממש קל ופשוט לשכוח מ"האני" שלנו ומהחיים שלנו?

    המעבר לאמהות הוא תהליך הסתגלות שכדאי להתייחס אליו בכבוד ובסבלנות כמו אל תהליכים משמעותיים אחרים שאנחנו עוברות בחיים, שכרוכים בהם דברים משמחים מצד אחד ודברים קצת יותר מאתגרים מצד שני.

    למה זה תהליך הסתגלות ולא מצב קבוע ? מפני שלא תמיד נרגיש ככה, שאיבדנו את ה"אני" ושאבדו לנו חיינו הקודמים, אבל בשלב הזה ראוי וכדאי להתאבל על מה שאיבדנו ולעכל את השינוי במציאות. עם הזמן, כל אחת מגבשת לעצמה "אני" מורחב יותר שכולל בתוכו חלקים מה"אני" הקודם וחלקים מה"אני" החדש, משהו שמתאים יותר לה ולמציאות החדשה ומאפשר תנועה טובה יותר בחיים החדשים.

    מה שאת עושה זה פשוט נפלא- את אמיתית עם הרגשות שלך, לא מנסה להסתיר או לטייח, את כותבת על זה, משתפת חברה טובה ובכך בעצם את עושה עיבוד לתחושות החדשות שעולות ובודקת איך את מתמודדת עם החיים החדשים, כך שהם לוקחים אותך בחשבון ולא רק מובילים אותך למקום שאת לא רוצה להיות בו. נשמע שחשוב לך לשמור על ה"אני" שלך ולא ללכת לאיבוד בתוך האמהות וזו בדיוק הדרך. לאט לאט, בסבלנות רבה, תרכיבי ותפגשי "אני" חדש. מרגש להיות שותפה שלך לתהליך המדהים הזה.

    • Avatar

      הכי אמיתית

      תודה….לכתיבה שלי פה יש חלק גדול ומקדם בתהליך, ואני מודה לכולכן על זה:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ