אין דופק – הפתעה נפלאה יומיים לפני שתכננתי הפלה

מאת : טל דניאל

1 באפריל 2011 | 15 תגובות

הדמעות שנפרצו מעיניי היו דמעות השמחה הכי מאושרות שאפשר והטכנאיות שהיו איתנו בחדר פרצו בבכי מרגש גם הן

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

כשאני מסתכלת לאחור על חיי ועל מה שעברתי, אני נדהמת כל פעם מחדש שזו באמת אני. לא תיארתי לעצמי שאהיה חזקה כל כך ואמשיך בחיי כרגיל. זה כל כך נכון שלכל אחד יש את החבילה שלו, בטח ובטח שצריך לקחת את החיים בפרופורציות ומשפט נוסף שאכניס ללקסיקון המשפטים הנכונים בהקשר הזה הוא המשפט הקבוע שעונה הסבתא האהובה שלי ודווקא לא הפולנייה שמבניהן, כששואלים אותה: "איך את מרגישה?" – ותשובתה דרך קבע היא: "תמיד יכול להיות יותר גרוע"…

לקראת מועד הביוץ האישה הופכת לפנטזיה של כל גבר

כשנתיים אחרי שילדתי את בכורי, התחלנו לנסות להיכנס שוב להריון ושלא כמו הפעמים הקודמות, הפעם זה לקח הרבה זמן. כל אישה יודעת שכשהיא לא מצליחה, מייד הפחדים מתחילים להתעורר. התניית האהבים הופכת להיות מכאנית ומחושבת ויש לי המון בדיחות שבעיקר הנשים יבינו. פתאום, כשמתקרב מועד הביוץ, אחרי שעברו כמה חודשים ללא הצלחה, האישה הופכת לפנטזיה הרטובה של כל גבר ונשוי בפרט. לצערו, הפנטזיה יוצאת לידי ביטוי בצורה שאינה ספונטנית ולשם הגשמת מטרה אחת בלבד – הריון. פתאום היא היוזמת, פתאום הוא שכואב לו הראש, פתאום היא אומרת לו: "לא צריכה את הראש שלך בשביל זה"(:

הכל משתבש והופך פחות נעים.

אחרי כחצי שנה שנראתה לי כנצח יום אחד אני ניגשת לעשות את בדיקת המקלון הרגילה כי מאחר לי ביום וחצי ולתדהמתי אני מגלה שהבדיקה חיובית. אני בהריון!!!

את השמחה העילאית אין  לתאר. זו בשורה שכשחפצים בה אין שווה לה. בהרבה יותר טוב מכל דבר אחר עבורי.

באולטרסאונד אמרו: אין דופק

שמחה וטוב לי קבעתי תור לגניקולוגית שלי וזו הפנתה אותי לאולטרסאונד ראשון בשבוע 6+1.

הגיע היום המרגש והגענו האיש שלי ואני לבדיקת האולטרסאונד כשבטני מפוצצת בליטר מים ואני מרגישה שתכף אתפוצץ או לחליפין אתעלף. נכנסנו, נשכבתי על המיטה, הפשלתי את המכנס כבקשתה וטכנאית האולטרסאונד מרחה על בטני את החומר הזה והתחילה למזמזני עם המכשיר.

היא מחליקה אותו על בטני ואומרת לי שהיא באמת רואה שק הריון אבל לצערה אין דופק. היא שולחת אותי להתרוקן מכל מה ששתיתי שמכאיב לי ברמות מטורפות ומבקשת שאחזור כדי שתבדוק אותי שוב והפעם וגינאלית. אני יורדת מהמיטה, בקושי מצליחה ללכת מרוב כאבים ולחץ של כל הנוזלים ששתיתי ומדדה את דרכי לשירותים כמו רובוט שקיבל הוראה.

מתרוקנת וחוזרת כולי תקווה שעכשיו היא תצליח לשמוע את הדופק מבוקש. נשכבתי על המיטה פשטתי מכנסיי והיא מכניסה את המכשיר לתוך גופי ובודקת. "לא. אני בכל זאת לא שומעת. אין דופק". היא מבקשת  שלא נתרגש מזה כי ידוע שבשבוע השישי לא תמיד שומעים את ההד העוברי ואומרת שננסה שוב בשבוע הבא. אני שואלת אותה אם ככה זה אצל רוב הנשים והיא עונה לי שלא, כי יש נשים ששומעים אצלן את ההד אפילו בשבוע החמישי.

הרגשתי שהנפש והגוף חברו יחדיו לפעולת טרור נגדי

ליבי דופק. רק לא זה, אני חושבת לעצמי. אלוהים, בבקשה תעשה שהכל יהיה בסדר!!!

אנחנו יוצאים מהחדר ועוברים עם המעטפה וצילומי האולטרסאנד לחדרו של הגניקולוג שלי. הגניקולוג שלי, יובל, הוא בערך אחד היצורים הכי נפלאים שהכרתי בחיי ובוא נאמר בעדינות, שנשים מגיעות אליו בתירוצים שונים רק כדי לשבת מולו כי אחד הגברים היפים ביותר.

יובל הסתכל בצילומי האולטרסאונד ואמר לנו שלא צריך להתרגש מזה כי שבוע שישי הוא באמת מאוד מוקדם אבל חשוב שנדע שאם בשבוע הבא נקבל תשובה שעדיין אין דופק, נצטרך לשריין מייד תור להפלה.

יצאתי מחדרו של יובל זומבי לגמרי. האיש שלי אמר לי שברור לו שהכל יהיה בסדר ולמרות שהוא בעל האינטואיציה המדהימה מבינינו, אני לא יכולתי לתפקד. אין דופק. עבר לו שבוע מגעיל. שבוע שהרגשתי שהנפש והגוף שלי חברו להם יחדיו לפעולת טרור נגדי. חסרת שליטה, הדמעות לא הפסיקו לרדת ואפילו את העוגות והעוגיות שלי בעבודה הכנתי כשמשקפי השמש מסתירות את עיניי כי פשוט לא יכולתי.

רעיה הניחה את ידה על בטני ושתקה

אני לא אשכח שבאחד הימים טיילתי לי בקניון בירושלים ופתאום פגשתי את המלאכית שלי. רעיה, היא אישה שבעבר הגעתי אליה כי כל גופי כאב ונזקקתי לעיסוי וכשלקוחות מבית הקפה שהיה לי בעבר שמעו שאני כואבת הן אמרו לי "את חייבת ללכת לרעיה". שאלתי אותן אם היא מסז'יסטית מעולה כי אני בעייתית בדברים האלה. חייבת את הטובה ביותר, והן אמרו לי שהיא מסז'יסטית מעולה אבל המסג' אצלה הוא רק תירוץ. שאלתי "מה הכוונה"? והן ענו לי: "את עוד תראי".

מסתבר שרעיה עושה עיסוי ותוך כדי המגע המדהים שלה, היא מתקשרת. היא נוגעת בגופי ואני יכולה לשאול אותה שאלות על חיי והיא, באמצעות התיקשור, עונה לי את התשובות שמגיעות אליה מהישויות השונות. מכיוון שאני כל כך אוהבת את כל הדברים האלה ומכיוון שרעיה התגלתה כמעולה הן במסג' והן בתשובות שנתנה לי ובדברים שאמרה לי, הפכתי ללקוחה אוהבת ומידי כחצי שנה/שנה הייתי הולכת אליה בלבד. וכך אני מטיילת לי בקניון ואת מי אני פוגשת? את רעיה!!! ניגשתי אליה מייד וסיפרתי לה הכל. רעייה הניחה את ידה על בטני ושתקה.

"טל, הכל בסדר ! אין לך בכלל מה לדאוג. אני מרגישה שיש בתוכך חיים ואני לא הייתי מעיזה לומר לך את זה אם לא הייתי מרגישה את זה בוודאות."

אני כל כך  מצטערת, אבל אין דופק

שמעתי את דבריה של רעיה ופשוט נרגעתי. השתחרר לי המחנק בגרון והודיתי לאלוהים שהוא שלח לי אותה. הימים שעברו עד לתאריך הבדיקה של האולטרסאונד השני עברו קצת יותר ברוגע והינה הגיע התאריך המדובר. הייתי בשבוע 7+1 ונכנסתי עם האיש שלי לחדר האולטרסאונד כשבטני מפוצצת  בליטר מים ואני מרגישה שתכף אתפוצץ או לחליפין אתעלף.

נשכבתי על המיטה, הפשלתי את המכנס כבקשתה וטכנאית האולטרסאונד מרחה על בטני את החומר הזה ושוב התחילה למזמזני עם המכשיר. היא מחליקה אותו על בטני ואומרת לי שהיא באמת רואה שק הריון אבל לצערה היא עדיין אינה שומעת את ההד העוברי. היא שולחת אותי להתרוקן מכל מה ששתיתי שמכאיב לי ברמות מטורפות ומבקשת שאחזור כדי שתבדוק אותי שוב והפעם וגינלית.

דה ג'ה וו נוראי. אני שונאת את זה.  ירדתי מהמיטה, בקושי מצליחה ללכת מרוב כאבים ולחץ של כל הנוזלים ששתיתי ודידתי את דרכי לשירותים כמו רובוט שקיבל הוראה. התרוקנתי וזה הרגיש לי כנצח. חזרתי לחדר, הבטתי באהובי שכבר נראה טיפה מודאג, נשכבתי על המיטה והפשלתי מכנסיי. הטכנאית הכניסה את המכשיר לגופי, חיפשה לה, הקשיבה לה ואמרה לי: "אני כל כך מצטערת. אני לא שומעת את ההד העוברי". היא אמרה לי להתלבש, נתנה לאיש שלי את התמונות שצילמה במעטפה, יצאנו מהחדר והלכנו לחדר של יובל.

לשריין תור לגרידה

יובל הביט בי ואמר לי שהוא מאוד מצטער אבל אנחנו צעירים וזה קורה כל כך הרבה. הוא אמר לי שתודה לאל שיש לנו ילד אחד בבית ושתמיד נוכל לנסות שוב. התחלתי לבכות בהיסטריה פנימית גועשת אך חיצונית שקטה יותר ואמרתי לו שאני לא מוכנה לקבוע שום תור לשום ניתוח ושאני רוצה לעשות עוד אולטרסאונד נוסף.

יובל ענה לי ברגישות שאני יכולה לעשות עוד כמה אולטרסאונדים שארצה אבל מכיוון שעבר שבוע בין הבדיקה הראשונה לשנייה ושהסיכויים שמשהו יהיה בסדר על סמך ניסיונו העשיר, קלושים הם, רצוי שאשריין לי תור לניתוח גרידה, הפלה, מאחר ויש מחסור חמור במנתחים ובתורים וכדאי מאוד שאמהר.

יצאנו מחדרו של יובל. אני בוכה בלי הפסקה והאיש עצוב וחסר אונים, מנסה לחבק אותי, מנסה לחזק אותי בזמן שכל גופי חסום בפניו ונפשי ממאנת להקשיב. חשבתי על רעייה. היא אמרה לי שהיא הרגישה חיים בתוכי כשהניחה את ידה על בטני ומסתבר שהיא טעתה בפעם הראשונה והכל כך קריטית ואיבדתי אמון.

בחיים לא עברתי גרידה ופחדתי

העובדה שיש לי ילד מטריף חושים בבית שממלא את כל עולמי מעל ומעבר ומהווה את האהבה הכי גדולה בעולם לא הצליחה לנחם אותי ברגעי הכאב האלה. כלום לא הצליח לנחם אותי והרגשתי כאילו הפכתי גוף חיצוני ללא נשמה. הרגשתי מנותקת מהחיים והכאב שלט בי. בחיים לא עברתי גרידה ופחדתי.

לפני שילדתי את בכורי, עברתי הפלה שלימה טבעית בשבוע שביעי ולמרות שהובהלתי לבית חולים בעקבות הדימומים, לא היה שום צורך בהתערבות פולשנית כלשהי. שוב עברו להם הימים והתקדמו להם ובינתיים שריינתי תור להפלה כפי שיובל ביקש ממני לעוד כשבועיים ובנוסף קבעתי לי תור לאולטרסאונד מספר 3. אחרי כיומיים קיבלתי טלפון מבית חולים הדסה עין כרם שבישרו לי ב"שמחה" שהתפנה להם תור לגרידה ליום שלישי אז אם ארצה הם יקדימו לי את התור.

הטלפון הצליח לזעזע אותי עוד יותר, אבל מכיוון שקבעתי את הבדיקה השלישית ליום ראשון היה נראה לי הכי טוב לעבור את הניתוח יומיים אחרי ולא להישאר עוד שבועיים עם עובר שאינו חי בבטני. הסכמתי להקדים את התור של הניתוח והנה הגיע יום ראשון.

הנה העובר שלך

הייתי כבר בשבוע 8+1 ונכנסנו האיש שלי ואני בפעם השלישית לחדר האולטרסאונד. "שתית מים?" שאלה אותי הטכנאית. "לא", עניתי לה. "תעשי לי ישר וגינאלי". היא הביטה בי מופתעת ואמרה לי שזה לא מקובל. עניתי לה כעוסה למרות שזה ממש לא הייתה באשמתה, שכבר פעמיים עברתי את האולטרסאונד כשאני מלאה במים ולא שמעו כלום ומייד דרשו ממני להתרוקן ולשוב לבדיקה וגינאלית, כך שאני בסה"כ חוסכת מעצמי סבל מיותר.

היא הבינה שאני רצינית ואחוזת אימה כלשהי והנחתה אותי לשכב על המיטה ולהתפשט. עשיתי כמצוותה ושכבתי כזומבי רובוטי שברור לו שעוד יומיים יעבור הפלה כואבת. היא הכניסה את המכשיר לגופי והתחילה לחפש.

"הנה העובר שלך"…

 "הנה, תקשיבו להד העוברי"…

"הכל בסדר!!!"

מה???????!???????!????????

התחלתי לבכות מהתרגשות וצעקתי לה: "מה הכל בסדר? עוד יומיים יש לי תור להפלה"!!!

והיא ענתה לי: "איזו הפלה בראש שלך? תראי, הכל בסדר, העובר מתפתח יפה!!!"

פשטו התעלפתי שם. הדמעות שנפרצו מעיניי היו דמעות השמחה הכי מאושרות שאפשר והטכנאיות שהיו איתנו בחדר פרצו בבכי מרגש גם הן. התקשרתי לאימי כשהמכשיר של האולטרסאונד עדיין בתוכי וצעקתי לה בטלפון: "אמא!!! הכל בסדר, יש דופק!!!!!"

אמא שלי התחילה לבכות ושמעתי אותה צועקת לחברותיה לעבודה: "הכל בסדר!!!! יש לילדה שלי דופק!!!!!

אני מספרת לכם על חוויה הזויה ונהדרת שקרתה לי לפני כמעט ארבע שנים ודמעות ההתרגשות שלי פורצות להן החוצה ללא שליטה.

מאחלת לכולנו שתמיד יקרו לנו ניסים טובים ושתמיד נחוש אהבה.  (נ.ב – רעיה באמת צדקה.)

** טל דניאל היא בת, ישראלית, אשת איש, אמא, קונדיטורית, שמחה… (אמא לשניים מהממים ובונה על להיות פעם אמא לחמישה כולל האופר).

**ביתה של טל היום (הדופק שנשמע חי ופועם..) כבת שלוש וחצי.

 

אולי יעניין אותך גם לקרוא:

נשים כותבות על אובדן הריון

על ליווי רגשי בהורות

דף הפייסבוק של האתר

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

15 תגובות ל- “אין דופק – הפתעה נפלאה יומיים לפני שתכננתי הפלה”

  1. רינת הגיב:

    וואו!!! מרגש עד (ו)דמעות….

    • טל דניאל הגיב:

      הי רינת,
      אני מגיבה באיחור משמעותי סתם כדי שתדעי שקראתי וזה באמת הכי מרגש בעולם!!!
      תודה שהתייחסת,
      טל.

  2. איזה סיפור מרגש.

    מלאכי דולה
    דולה – תומכת לידה
    מדריכת הכנה ללידה
    דולה לאחר לידה
    מטפלת בשמנים ופרחי באך
    משווקת אלופירסט
    נייד 054-2429622
    http://WWW.MALACHY.DULOT.ORG.IL
    mailto:maldoula2@gmail.com
    חפשו אותי בפייסבוק

  3. ענבר אופק הגיב:

    כל כך חשוב להאמין בעצמך גם כשקשה
    ואני יודעת זאת מנסיון אישי ועצוב שלי!
    יחד עם זאת הכוחות הנפשיים שיש וטבועים בנו
    עוזרים לאמונה ולחיזוקה!
    שיהיה בהצלחה סיפור מרגש
    אשמח לשמוע עדכון בהמשך.

    שבת קסומה לכולנו <3

    אופק ענבר
    מלווה הריון,לידה ותינוק מוסמכת אונ' בר אילן
    0523701137

  4. איזה סיפור מדהים. מעבר למרגש הוא דוגמא נפלאה לכמה חשוב שנהיה גבירות על גופינו שנקשיב לתחושות שלנו ונעמוד על שלנו, תמיד יש בנו משהו שיודע. מאחלת לך הריון נעים ובריא. יהיה לך סיפור מצוין לספר לילד/ה שלך כשי/תגדל

  5. שכחתי לכתוב פרט חשוב שהוספתי עכשיו- השמחה הגדולה התרחשה לפני כ 4 שנים. ביתה של טל היום כבת שלוש וחצי.

  6. שירלי הגיב:

    אני יושבת ובוכה עכשיו… כ"כ מרגש!
    זה גם מראה כמה צריך לבדוק שוב שוב ואז עוד קצת שוב לפני שפונים לפתרונות שאין מהם דרך חזרה- ונהיו יותר מדי "קלים" עבור הרופאים….
    מאחלת לך הרבה בריאות ושמחה וילדים- כמה שאת רוצה! (-:

  7. איילת הגיב:

    התרגשתי מאוד, לקראת הסוף היה קשה לעצור את הדמעות. חייבת לציין שאף פעם לא ביקשו ממני באולטרסאונד לבוא עם מלא נוזלים וממש להתפוצץ מרוב שצריך לשרותים, מעניין אם זה רק הפריע בסופו של דבר לבדיקה.
    בכל מקרה שמחה בשבילך מאוז.

  8. תמרית הגיב:

    מדהים… סיפור מאד מרגש.
    שמחה בשבילך עד מאד,
    ובנימה אחרת – איך אפשר לקבל יותר פרטים על אותה רעיה??
    אשמח להכוונה…

  9. גרמת לי לבכות!!! איזה סיפור מרגש! איזה כיף! כל כך שמחה שהיה דופק! תהני מהבובה שלך!

  10. אמא בנשמה הגיב:

    התרגשתי לקרוא, הזכיר לי את עצמי, אלא שאצלי זה נגמר אחרת, נקבע תור לגרידה, ובסוף הייתה הפלה טבעית. הדופק לא נשמע (מעל חצי שנה עברה ואני עדיין מחכה להריון הבא)

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

חברות היא מצרך נדיר, בעיקר כשאנו הופכות לאימהות

מאת : לימור גריף

6 בנובמבר 20112 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

מעולם לא הייתי טיפוס עמוס חברות, תמיד נדדתי בין קומץ של חברות טובות, כל אחת במידתה, שהתחלפו, התעגלו והתמזגו חייהן בחיי עם השנים, עם הלידות, התפתחויות ובעיקר אימהות.

כשהפכתי זהותי מרווקה – נשואה לאמא, העניין החברתי הפך לאישו מרכזי בחיי. חשתי צורך בשיתוף, באחווה, שמא אומר האחווה הנשית, רציתי להקשיב וללמוד, להעביר את מה שעומד בליבי לאחרות ולהפך, ליצור מערכת מאוזנת של קחי ותני שבדרך כלל מפרה ומלכדת.

היומולדת הראשון לאימהות שלי

מאת : שירה דרוקר

18 באפריל 20129 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

הילה חוגגת יומולדת ראשון. היא מקבלת המון תשומת לב ומתנות.

אני מרשה לעצמי לקחת קצת תשומת לב לעצמי ולחגוג את היומולדת הראשון לאימהות שלי.

שנה שלמה עברה מאז הרגע שבו הפכתי לאמא.

בתאריכים חשובים בחיי, בחגים, בשמחות, אני אוהבת לנסות להיזכר – איפה הייתי ביום הזה בשנה שעברה? ובזו שלפניה? וכבר מזמן שהתחלתי לפתוח מדי פעם את היומן ולבדוק.

הנה, בתחילת אוגוסט 2010 סיפרנו למשפחה שאני בהריון.

ב- 23/11/2010 חגגנו חצי שנה לנישואינו וגילינו בסקירת מערכות שיש לנו בת בריאה ואמיתית לחלוטין.

בדצמבר הרגשתי לראשונה בעיטה, ופגשתי את מאיה המיילדת.

בינואר חגגתי יומולדת עם אחותי האהובה ועם בטן גדולה.

הפגישות עם המיילדת הפכו תכופות, והנה הגיע התאריך המשוער – 18/04/2011, ליל הסדר.

תעזבו אותי בשקט

מאת : אנונימא

17 בנובמבר 20146 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, להביא עוד ילד?, לכל אמא

אני רוצה חופש.

חופש מהכל.

אני מרגישה בזמן האחרון שאני לא מסוגלת כבר להיות אימא.

שקשה לי.

שאני רוצה להיות לבד.

לבד לבד לבד