הכנה ללידה: על לידת חלומות, השופט הפנימי, תסכולים ואופציה אחרת

מאת : דנית צור אלמוג

5 באפריל 2011 | 57 תגובות

מה אם במקום לשאוף להגיע ללידה חלומית, כזו או אחרת, נקבל את חוסר היכולת שלנו לשלוט בתוצאה, ונתמקד בדרך, ובאפשרות שלנו לעשות בכל רגע את הכי טוב שאנחנו יכולות?

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

אמא מגיעה לפגישת הכנה ללידה. הלידה הראשונה שלה הסתיימה בניתוח קיסרי, שהיה טראומטי מאוד עבורה. היא הלכה אז באמונה מלאה שהגוף שלה יודע ללדת, שכולן יולדות ולא צריך לעשות כל כך הרבה הכנות. היא מתרגלת יוגה הפעם, קוראת, היא יודעת מה שלא ידעה אז. והפעם זה לא יהיה קיסרי.

זה מה שחשוב לה. בשביל זה היא באה אליי.

הכל מכוון לתוצאה – רק שתהיה לידה ווגינאלית הפעם

אני מבקשת שתספר לי על הלידה הקודמת. היו ירידות דופק בזמן הלחיצות. הרופאים נלחצו והעבירו אותה לניתוח. היא לא מרגישה שהיא הבינה לגמרי מה קורה. בניתוח עצמו היא היתה לבד, כי זה הפרוטוקול בבית החולים. ההתאוששות לא היתה נוראית, אבל היא כל כך כועסת על השעות שעברו עד שפגשה את הבת שלה. מזל שההנקה לא נפגעה.

אני יכולה כל כך להזדהות. יכולה כל כך להבין את הטראומה. להיתפס בסיפור שלה. לעשות איתה הכנה ללידה שכולה מכוונת תוצאה – רק שתהיה לידה ווגינאלית.

אני יכולה לאסוף איתה יחד עוד כלים, לייעץ לה לקחת דולה, לבחור בית חולים שתומך יותר בלידה ווגינאלית אחרי קיסרי, לחזק אותה באמונה שלה על יכולתה ללדת…

הכל הכל מכוון לתוצאה – רק שתהיה לידה ווגינאלית.

אמהות ודולות רוצות לידה מהחלומות

אבל אני יודעת כבר שטראומה אינה קשורה בקשר ישיר ל'תוצאה'. יש אמהות שחוו לידה ארוכה ומסובכת ויצאו ממנה בטראומה, אמהות שחוו לידה נפלאה על הנייר ויצאו ממנה בטראומה, אמהות שהתמודדו עם לידה מלאת אתגרים, ויצאו ממנה מחוזקות… אמהות שגם וגם וגם….

אני רוצה לעזור לה להתכונן ללידה הבאה שלה, וזה מבחינתי, בגישה של 'לידה מבפנים', לגלות את הכוחות הפנימיים שלה להתמודד עם כל התפתחות בלידה. תהיה אשר תהיה.

אמהות רוצות לידה מן החלומות. דולות רוצות שלאמהות תהיה לידה מן החלומות, רוצות להציל אמהות מלידות טראומטיות. לפעמים חלומות מתגשמים, וזו מתנה נפלאה. איזה אושר כשהמזל מאיר כך פנים.

וכן, אפשר לסייע למזל, אפשר להתכונן יותר, לקבל ייעוץ, לבחור מלווים מתאימים בשבילך, לקרוא, לתרגל, לשנן משפטים מחזקים, ואז, לפעמים, חלומות מתגשמים.

ולפעמים לא. ולפעמים חלקית.

ולפעמים דווקא מההתמודדות עם התפתחויות בלתי רצויות בלידה, אימהות מגלות כל כך הרבה עוצמה וכוחות.

האם אנחנו יודעות באמת ממה הטראומה בלידה ?

כשהאמא שבאה אלי מספרת שהיא בטראומה מהקיסרי שעברה, האם אני באמת יודעת ממה הטראומה? האם היא בעצמה יודעת בדיוק ממה הטראומה? כיוון שגם אני, כמוה, שבויה בהשקפה ש'קיסרי' היא התפתחות טראומטית בלידה (למי שלא בחרה בו מרצונה), אני מניחה שאני יודעת מה הטראומה שלה. ואולי לא?

לכל אמא שילדה בלידה קיסרית עשויה להיות תשובה אחרת לשאלה (שנשמעה לי בהתחלה הזויה):

במה הקיסרי היה טראומטי בשבילך?

"הרגשתי שהגוף שלי בגד בי…"

"הרגשתי כל כך בודדה… שאף אחד לא מבין אותי…."

"הרגשתי שאני לא אמא טובה. כבר במבחן הראשון נכשלתי…"

"הרגשתי שאני מאכזבת את בן הזוג שלי, את עצמי…"

"הרגשתי שאני לא אשה 'אמיתית', שיש בי מין נכות…"

כן, אלוהים אדירים, שופטים פנימיים מסוגלים להגיד דברים כל כך אכזריים.

אמהות לא רוצות שוב קיסרי (או כל התפתחות אחרת שאינה רצויה בשבילן – זירוז, ואקום, אפידורל…) לא בגלל הדבר לכשעצמו, אלא בגלל מה שהן מרגישות שזה אומר עליהן.

בגלל זה אמא אחת יולדת בניתוח קיסרי ואומרת לעצמה: "שוב נכשלתי", ואמא אחרת יולדת בלידה קיסרית ואומרת לעצמה: "גם בסיטואציה קשה, הרגשתי שאני שם לקבל את פניה של התינוקת שלי".

מהי הצלחה בלידה ?

לכל התנועה המבורכת של העצמת נשים סביב לידה, התנועה שבזכותה יותר ויותר מקשיבים היום לרצונות של אימהות בלידה, שבזכותה יש חדרים ללידה טבעית ביותר ויותר בתי חולים, שבזכותה נמנעות הרבה התערבויות… יש גם צד שני.

אם ההצלחה שלי היא ללדת בצורה x ולא y, בשום פנים ואופן לא y, אז אם זה לא הולך – מה השופט הפנימי שלי יגיד עלי?

כל נסיונות ההעצמה האלו, הם לפעמים חרב פיפיות. הקווים הישרים והחד-משמעיים, שנמתחים בין דרך פעולה לבין התוצאה שלה, רק מגבירים לפעמים את חוויית הטראומה.

ומה אם נספר סיפור אחר?

במקום לשאוף להגיע ללידה חלומית, כזו או אחרת, נקבל את חוסר היכולת שלנו לשלוט בתוצאה, ונתמקד בדרך, ובאפשרות שלנו לעשות בכל רגע את הכי טוב שאנחנו יכולות? נפתח את הראש ואת הלב לאפשרויות שהמסע יביא לנו, אלו שאנחנו יכולות לדמיין ואלו שהן מחוץ לגבולות הדמיון…?

רמת התסכול יורדת פלאים, כשמפסיקים לצפות ללידה כזאת או אחרת

אז אם נחזור רגע להתחלה:

אמא מגיעה לפגישת הכנה ללידה. הלידה הראשונה שלה הסתיימה בניתוח קיסרי, שהיה טראומטי מאוד עבורה.

אחרי שהקשבתי היטב לסיפור הלידה שלה ומה יש לשופט הפנימי שלה לומר, אני עושה איתה תרגיל מופלא בדמיון מודרך וציור, שלמדנו בסדנת ההמשך של 'לידה מבפנים', שעוזר לגלות את הכוחות הפנימיים שלי, דווקא כשהדברים משתבשים (ומשמש אותי מאז, בחיים בכלל, באינספור רגעים),

ורק אז, אחרי שהאמא מסתכלת אלי ואומרת – "וואו, עכשיו אני פתאום מרגישה שאפילו אם זה יהיה קיסרי, יהיו לי את הכוחות להתמודד עם זה" רק אז אני מרגישה שהגיע הזמן לאסוף את כל הכלים, העצות, החיזוקים כדי שהיא תוכל לעשות את כל מה שביכולתה ללדת ווגינאלית. ומה שיהיה – לא תלוי רק בנו. תודה לאל.

כדולה, רמת התסכול האישית שלי ירדה פלאים, כשהפסקתי לצפות ללידה כזאת או אחרת. המטרה שלי היא לעשות את הדבר הכי טוב שאני יכולה בכל רגע, ואם הוא כבר לא אפשרי, אז את הדבר הכי טוב הבא. פתאום נפתחים כל כך הרבה שערים. כל כך הרבה אפשרויות. יורד מפלס הלחץ. הסיפור הפנימי שלי כבר אינו 'האמא חייבת להשיג לידה מסויימת, וכל מי שמפריע לה בזה הוא אוייב', אלא 'אני עוזרת לזוג לעשות בכל רגע את הכי טוב שכולנו יכולים'.

דנית צור אלמוג: הכנה ללידה, לידה מבפנים.

** דנית צור אלמוג, אחת מארבע הדולות של 'פרפרים בבטן', מרכז ירושלמי לליווי היריון ולידה. מתרגמת בעברי, מורה ליוגה בהכשרתי ובעיקר דולה ומדריכת הכנה ללידה בגישה של Birthing From Within

במאי הקרוב מגיעה לארץ, לראשונה, המנחה הבכירה ביותר של לידה מבפנים, Birthing From Within, להעביר את סדנת ההיכרות של הגישה, שמיועדת לנשות מקצוע בתחומי ההריון, הלידה וההורות – אם נשמע לך מסקרן, תוכלי לקרוא פרטים נוספים באתר שלנו

 ** לקריאה נוספת של הבלוג 'לידה מבפנים' ולפוסטים נוספים על הכנה רגשית ללידה ועל עיבוד חוויית הלידה.

57 תגובות ל- “הכנה ללידה: על לידת חלומות, השופט הפנימי, תסכולים ואופציה אחרת”

  1. נעה גביש הגיב:

    דנית…
    בא לי לחבק אותך 🙂 (סילחי לי על האמוציות)…
    ולשתף אותך במשהו שכתבתי בבלוג החדש שלי, לפני מס שבועות:
    http://birthingvoyage.blogspot.com/p/blog-page.html
    כי מה שכתבת כאן הוא כלכך נכון ומדויק לדולה ולאישה שאני מרגישה שיולדת צריכה לידה…

    תודה

    • מאוד מרגש מה שכתבת. זו כזאת למידה (אם לא ה' 🙂 ) להרפות מהאמביציה שלנו 'להצליח' ולהיות רק שם עם הקשבה מלאה למה שהאישה שלצידנו צריכה ומבקשת עכשיו.

      • נעה גביש הגיב:

        הרצון המאוד אמיתי לעזור ולתת מהידע והיכולות האישים שלנו, הוא לעיתים דומה או שווה לאגו.
        מאוד קשה קודם כל להבין שצריך להרפות ועוד יותר קשה לללמוד להרפות.
        אין ספק שזו הלמידה בטח ובטח לנו כדולות
        וכאם גם למתבגרים גם שם צריך לדעת לעשות זאת וזה קשההה.

        שוב תודה על האתר הזה שלך 🙂

        יום מקסים
        נעה

        • מרגישה שמחזק אותי בתהליך, מלבד האמונה שה מה שצריך ונחות, זה התוצאות- פשוט לראות כמה ה'להרפות' הזה מהלך קסמים על מי שאיתנו.

          ו.. תודה לך שאת פה 🙂

      • מתחברת מאוד, נעה, למה שכתבת. וגם למה שכתבת בהמשך – זה כל כך קשה לפעמים להרפות, וכשמרפים – זו כזאת הקלה… וכל פעם משהו חדש שקשה לנו להרפות ממנו מגיע… המיינד שלנו ממש מתוחכם ומוצא כל פעם במה להאחז מחדש. אני מרגישה שככל שאני מלווה יותר לידות, אני מצליחה להרפות יותר. ואז מגיעה איזו לידה וממחישה שיש עוד הרבה לאט ללכת….

  2. דנית, הפוסט ריגש אותי והימם אותי איך שהצלחת להפוך את כל הדבר הזה של האמונה, הידע, התחושה והעבודה הפרקטית למשהו כל כך ברור ונגיש שחודר פנימה.
    מרגישה שזה מדבר אותי וכל כך כיף לי לקרוא משהו כזה שמדבר את מה שאני מרגישה.
    המון תודה !

  3. איילה הגיב:

    שיפוטיות פועלת לשני כיוונים. אני מאוד לא מסכימה עם הקביעה הדי חד משמעית,לפחות באופן הניסוח:
    "אמהות לא רוצות שוב קיסרי (או כל התפתחות אחרת שאינה רצויה בשבילן – זירוז, ואקום, אפידורל…) לא בגלל הדבר לכשעצמו, אלא בגלל מה שהן מרגישות שזה אומר עליהן."
    יש אמהות שלא רוצות זירוז,ואקום,אפידורל בגלל שזו הדרך הפחות טובה לתינוק להוולד. אפידורל מעלה את הסיכון לסיים בלידה מכשירנית וניתוח ולכן יש אמהות שלא רוצות אפידורל כדי לא לקחת את הסיכןן,לא בגלל מה שזה אומר עליהן אלא בגלל שניתוח קייסרי זה ניתוח. זו לא הדרך האידאלית לתינוק להוולד. בטח לא כשהמדיניות היא להפריד תינוקות מאמהותיהן ושאמהות צריכות להיות מאוד ערניות,שלא לומר אסרטיביות, במהלך השהות בבית החולים אז לניתוח יכולות להיות השפעות על תחילת הקשר ועל ההנקה.
    אמהות לא רוצות קייסרי שני כי אחרי שני קייסריים לא קיים סיכוי ללדת לידה וגינלית בבית חולים. לידה אחרי קייסרי אחד היא כבר לא לידה רגילה וזה הגיוני שאמהות לא רוצות לידות בסיכון.
    כך שאני חושבת שזה טוב מאוד לא לרצות קייסרי.
    אגב,גם בלידת בני השני היו ירידות דופק. הרשומה הזו וסיפורי לידה אחרים שקראתי רק מחזקים אותי שצריך להתכונן ללידה ולמנוע כמה שיותר את האפשרות לקייסרי – במקרה שלי מה שמנע הוא שלא ילדתי בישראל ולא ילדתי בבית חולים למרות שגם המיילדת בביתי התחילה להלחץ,היא היתה מיילדת צעירה ואם היא היתה מביאה אותי לבית חולים לא הייתי מאשימה את עצמי אלא אותה.

    לא לכעוס עלי בבקשה. אני לא מבקרת מי שבוחרת בקייסרי ובטח לא מי שהיה לה קייסרי חירום. אני לא מבטלת את תחושת האכזבה (היי,אני לא עברתי קייסרי ובכל זאת היו לי תחושות כאלו אחרי הלידה השניה) או תחושת הכשלון. חושבת שצריך לטפל אבל מפה ועד להפוך את הקייסרי להיינו הך…

  4. למה לכעוס עלייך? לא כתבת שום דבר מכעיס…
    הכוונה היא לא שלידה וגינלית ולידה קיסרית זה היינו הך. ולא שאין עובדות בעולם, כמו ששני קיסריים מגבילים לא רק את האפשרות ללדת וגינלית, אלא גם את האפשרות ללדת מספר רב של פעמים בקיסרי, מה שחשוב עוד יותר לנשים שרוצות יותר משלושה ילדים.
    ההשקפה של 'לידה מבפנים', ואפשר כמובן להתווכח על זה, אומרת שגם אם האשה בוחרת בקיסרי כי זה הדבר הטוב ביותר בעיניה עבור התינוק שלה, זה קשור למה שהיא אומרת על עצמה.
    כלומר (למשל) 'כדי להיות אמא טובה לתינוק שלי, אני חייבת לעשות כל שביכולתי שהוא לא יוולד בקיסרי'. זה לא כי אנחנו אגואסיטיות או לא חושבות באמת על התינוק שלנו, אלא כי בהשקפה הזאת, אנחנו פועלים תמיד בצורה הכי טובה עבורנו באותו הרגע, וזה תמיד איכשהו קשור למה אנחנו מאמינות שזה אומר עלינו, מודע או לא מודע.
    הדברים שאת כותבת מתקשרים לי גם לתחושה שאני מאוד מכירה בעצמי – שאם ארפה מההחזקה באמונה שהכי טוב שלא יהיה קיסרי/אפידורל/זירוז, אז זה לא ישרת אותי.
    אני מגלה יותר ויותר, שדווקא כשאני מוכנה לראות 'מה זה אומר עלי אם', אני יכולה אחר כך להמשיך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה, אבל להיות מחוברת לכוחות שלי גם אם זה כן…

    • איילה הגיב:

      תודה על תגובתך
      ואני מבינה ומסכימה עם הגישה בגדול שצריך לדעת מראש שאי אפשר לביים לידה (מודה שגם אני נפלתי בקטע הזה קצת… היתה לי בדמיון לידת חלומות עם צירי חלומות וזמן חלומי ויצא לגמרי לא לעניין 5 ימים של צירים של הגב ולידה באמצע הלילה אחרי 24 שעות בלי שינה…) אבל באיזשהו מקום לי אישית מתנגשת קצת עם הגישה של מחשבות חיוביות יוצרות מציאות. אני כתבתי תוכנית לידה מפורטת וכללתי שם גם סעיפים לגבי קייסרי ובכלל לגבי מצב שבו אני לא במצב של להחליט לגבי מהלכי הלידה ובסוף מחקתי את כל הסעיף הזה לגמרי כשהדפסתי את התוכנית. זה היה נראה לי לא טוב. הרגשתי שזו אנרגיה שלילית בתוכנית הלידה שלי. יש המון תסריטים,לא רק קייסרי,גם לחתך חיץ ולידת ואקום לא היו לי כוונות להתכונן.אני חושבת שבדיעבד לטפל ולא לתת לתחושת כשלון להפוך למשקע זה חשוב.

      • בעיני השאלה שעולה לגבי 'מחשבות חיוביות יוצרות מציאות' היא מה עושים כשלא?
        אפשר לטפל בדיעבד כמו שאת אומרת. אני בוחרת מראש לחשוב חיובי במובן של – "אני אתמודד בצורה הכי טובה שאוכל, מול כל התפתחות", ולא במובן של "יהיה כמו שדמיינתי".
        ממה שאני רואה מסביבי, בחיים שלי ובחיים שלי אנשים מסביבי, כולל יולדות שאני מלווה, מחשבות אכן יוצרות מציאות. לפעמים.
        וגם כשיש לי 'צירי חלומות' ו'זמן חלומי', זה בדרך כלל מרגיש ממילא אחרת ממה שדמיינתי שזה ירגיש.
        והשאלה שאני הולכת איתה היא האם אני מסוגלת לעשות את הכי טוב שלי בכל רגע, בלי תלות בתוצאה…?
        את ידעת שזה לא נכון בשבילך לכלול סעיף לגבי קיסרי בתוכנית הלידה שלך. מה כן עזר לך להתמודד עם הלידה שהיתה לך לבסוף? מה נתן לך כוחות כשהבנת שזה שונה מאוד ממה שדמיינת?

        • איילה הגיב:

          כבר לפני הלידה הבנתי שזה לא תהיה הלידה שאת התנהלותה חלמתי במשך ההריון, היו לי כמה ימי לידה להתרגל ולהשלים ולצחוק ובסוף ללדת. התכוננתי ללדת לידת היפנובירת'ינג ורציתי ללדת,התרגשתי ורציתי להגשים לידה ללא כאבים שאני מאמינה בה. הופתעתי מאוד מצירי הגב כי הם כאבו מאוד ולא היו לי כאלו בלידה הראשונה וכמה ימים לפני הלידה הופיעו לי טחורים וזה היה ביש מזל גדול בכל הלידה.
          עם הלידה זרמתי כי רציתי ללדת. רציתי לפגוש בתינוק\ת והתרגשתי מאוד אז לא חשבתי כל רגע בלידה אוף זה לא מה שרציתי,ממש לא כך. בשורה התחתונה נקודות מהתוכנית שלי הוצאנו לפועל – כתבתי שאני רוצה לתפוס את התינוק בעצמי אז המיילדת הזכירה לי לפני שהוא יצא לתפוס אותו,רציתי לחכות ליציאה ספונטנית של השיליה אז קצת לחצתי אבל בלי פיטוצין. בסה"כ היתה לידה טובה אבל אחרי הלידה התחילה הבעיה. היו לי אכזבות מהגוף שלי בגלל החלמה די קשה – לא תארתי לי שאחרי לידת בית צריך לשכב במיטה שבוע ושאי אפשר לצאת מהבית או לרדת במדרגות בכלל ושיחות עם דולה פוסט פרטום (שירות הולנדי) ואחת המיילדות שבאה אלי לביקור עזרו לי מאוד.
          אבל כחודשיים אחרי שאני ילדתי ילדה מישהי שאני מכירה ולה היתה **בדיוק** הלידה שאני חלמתי! לא אשקר שלא הרגשתי שזה לא פייר:-]

          • איילה, תודה על הבחירה לשתף.
            זו נקודה מאוד מעניינת מבחינתי- מתי הכנה ל'לידת חלומות' עשויה לסייע לנו ומתי היא עשויה לפגוע דווקא ?
            אני רואה הבדל בין להגיד מה הייתי רוצה שיקרה, במידה וזה אפשרי- יציאה ספונטנית של השיליה, לתפוס את התינוק, מוסיקה וכד', לבין תיאור וירידה לפרטי פרטים של 'לידת חלומות'. בעיניי זה באמת מעניין לבדוק איך ובאיזו מידה זה משפיע על חוויית הלידה שלנו ועל התחושות שלנו לאחריה ולקראת הלידה הבאה.

      • היי איילה,
        לקחתי קצת זמן 'להתבשל' בזה, כי באמת שאלת שאלה שהרגישה לי עמוקה ומהותית.
        קראתי שוב את המשפט שהגבת עליו והצלחתי להבין את חוסר ההתחברות. נראה שיש במשפט הזה מין אמירה כזו שנשים בוחרות ללדת בצורה מסוימת, אבל הבחירה שלהן כאילו לא ממקום 'אמיתי', אלא ממקום 'אחר', שהן עדיין לא מודעות אליו. לצורך העניין, אם אישה בוחרת ללדת בלידה קיסרית, אז היא לא בוחרת בלידה הזאת בגלל שהיא חושבת שזה הדבר הכי טוב לה /לתינוק, אלא בגלל המשמעויות של מה שהבחירה הזו או בחירה של לידה אחרת אומרת עליה. זה באמת מעצבן שאומרים לנו שאנחנו לא יודעות לבחור או שהבחירות שלנו הן לא ממקום 'אמיתי מספיק' או לא 'יודע מספיק'.

        חשבתי על זה עוד קצת, ומה שאני מרגישה היום זה שאנחנו לא באמת יכולות לדעת 'מאיפה' מגיעה הבחירה שלנו ולצורך העניין, גם מרגישה שזה לא ממש משנה. מנקודת המבט שלי, הלידה היא תהליך שמתפתח בדרך שלו- לפעמים בכיוון שקרוב למה שרצינו ולפעמים ממש לא. האם נכון יותר להתכונן לתרחיש אחד אפשרי ? בתחושה שלי, יש מקום לפגוש מס' תרחישים לפני הלידה, אך בהחלט פתוחה ומודעת לתחושה שיכולה להיחוות כאיום כאשר נפתחות אפשרויות נוספות ללידה.

        יש אפשרות לבדוק את תחושת האיום או הפחד המתעוררות כאשר עולות אפשרויות לידה נוספות ויש אפשרות שגם לא לעשות את זה ובמידה והלידה השאירה משקעים מסוימים, אפשר לבדוק את מה שעלה בדיעבד ולהתמודד עם המציאות הלא צפויה שהיתה.

        אני מרגישה שהנושא של הכנה ללידה, כמו החיים עצמם, מאוד חמקמק, מאוד מעניין, מאוד מורכב ושאין גישה או דרך אחת להתכונן אני מאמינה שלגוף יש את הדרך שלו להגיד מהי ההכנה שמתאימה לו ומה יכול להכיל עכשיו, והקשבה לו יכולה להיות דרך טובה ומעניינת.

        • מממ, ממש מעניין מה שכתבת לימור, שהמשפט 'ההוא' יכול להתפרש כבחירה לא ממקום 'אמיתי'… אני לא רואה את זה כ'או או', אלא כשני הדברים גם יחד. כמו שכבות כאלו. שכבה עליונה – ההחלטה (למשל ללדת בקיסרי) היא כיוון שזה מרגיש לי הדבר הכי טוב לי ו/או לתינוק שלי, שכבה מתחת לזה, למה זה מרגיש לי כך, ומה אני אומרת לעצמי על עצמי…
          ובאמת זה לא תמיד משנה כל כך 'מאיפה' הבחירה, והיא לא ממקום אחד, היא הרבה פעמים הרבה יותר מורכבת, חלקה מודעת וחלקה לא. אני גיליתי שלפעמים כשאני יודעת מה משפיע עלי ועל 'הבחירה' שלי (מילה בעייתית בכלל – האם אפשר להגיד על משהו לא מודע בחלקו שהוא 'בחירה'?), אז זה מאיר אותה באור שונה ולפעמים מאפשר לי פעולה חופשית יותר.
          לפעמים כשאשה מגלה שהיא אומרת לעצמה בלי לתת על זה לגמרי את הדעת – "אם לא אניק, אני אמא רעה", אז היא יכולה קצת יותר לשחרר את זה (כי פתאום, באור, זה נראה אחרת, מאשר כשזה פועל 'בחשיכה'), מאשר כשהיא מודעות רק לשכבה העליונה של "זה מאוד חשוב להניק, כי זה הכי בריא לתינוק"

          • דנית יקרה לי מאוד,
            כשאת או אחרים מדברים אליי בשפה של 'שכבות', אני מרגישה בדיוק את מה שאמרתי- שיש מקום 'מדויק' או 'נכון' יותר עבורי בשכבה שמתחת.. 🙂 ושיש איזה רצון להביא אותי למקום הזה, כי יהיה לי יותר טוב שם או שהמקום הזה יביא לי משהו אחר.
            יכול להיות שזה שכבות ויכול להיות שזה בועות אחת ליד השנייה ויכול להיות גם משהו אחר- אני באמת לא יודעת, אבל מהמקום שבו אני נמצאת, אני מרגישה שאני לא רוצה שיובילו אותי למקום אחר (תחושה דומה למה שאמרתי לך בטלפון על התזוזה מה'מקום הבטוח'), אלא שיישאלו אותי איך אני מרגישה עם הדבר הזה או אפילו רק יישקפו לי את מה שאני מרגישה ואז אני כבר אדע לבד, אם הדבר הזה (הבקשה, הידיעה, המחשבה) נכונה ומדויקת לי עכשיו או לא. גם יכול להיות, כמובן, שמה שמדויק לי היום כבר לא יהיה כזה עוד חודש, אבל אני אהיה זאת שבוחרת להסתכל על זה מחדש, ממקום אחר.
            נניח, אם אני מאוד רוצה ניתוח קיסרי, אז זה מה שאני רוצה עכשיו! אני לא רוצה שיידברו אליי בשכבות של מודעות, כי אני מרגישה שזה בעצם אומר עליי שאני לא מודעת מספיק ושאת מה שאני מרגישה היום כדאי או מומלץ לשנות. אבל אני לא רוצה לשנות, אני רוצה שייכבדו את המקום שבי, שזה מה שהוא רוצה עכשיו.
            אפשר לכבד את המקום הזה ותוך כדי עבודה (אם אני רוצה עבודה… לא תמיד אני רוצה..) לשאול אותי אם אני מרגישה שיש בי גם חלקים אחרים, שאולי גם להם יש רצונות, חששות, בקשות, חלומות ופחדים סביב הניתוח קיסרי.
            אפשר גם לשאול אותי מה זה ייעשה לי האפשרות ללדת בקיסרי, איך אני ארגיש אם לא תהא אפשרות, אפשר להיות איתי במקום הזה שממש רוצה עכשיו קיסרי ולא יודע אם ייקבל, אפשר גם לשאול אותי מה אני צריכה עכשיו ואיך אפשר לתת לי את מה שאני רוצה.
            מקווה שהצלחתי להסביר 🙂

          • לימור –
            אני מגיבה מעל, להודעתך שמתחת…
            אפשר להגיב על זה בהרבה מילים, אבל אני אסתפק בשתיים – את צודקת!

        • איילה הגיב:

          משום מה לא יכולה להגיב ישירות להודעה הקודמת שלך
          כי רציתי להתייחס לשאלתך "זו נקודה מאוד מעניינת מבחינתי- מתי הכנה ל'לידת חלומות' עשויה לסייע לנו ומתי היא עשויה לפגוע דווקא ?"

          אחד הדברים שכתבתי כשפרסמתי את סיפור הלידה שלי הוא במילים אלו: "חבל שהתעקשתי לקרוא רק סיפורי לידה חלומיים"
          היתה לי תוכנית לידה עם נקודות, משאלות לידה בתרגום מהולנדית והיתה לי לידה חלומית בראש (כמה תסריטים שחלמתי אבל הם בעקרון די דומים) סביר להניח שהרכבתי אותה מכל מיני סיפורי לידה שקראתי.
          את האחרי הלידה לא תכננתי ולא חלמתי בכלל ודווקא שם התעוררו תחושות האכזבה מהגוף ומעצמי.

          • איילה, מאוד שמחה שאת פה. מרגישה שהדיאלוג הזה מרחיב אותי.
            רציתי להתייחס לעניין האחרי הלידה- כתבת "לא תכננתי ולא חלמתי בכלל ודווקא שם תחושת האכזבה מהגוף ומעצמי".
            אני מרגישה שאנחנו כאילו נוגעות בשני הקצוות- האחת, להתכונן למשהו 'חלומי', שזה בעצם אומר גם ללמוד את הנושא היטב, לקרוא עליו, להבין עליו (הכנה ללידה) או לא להתכונן בכלל (לימים שאחרי הלידה).

            זה שלא תכננת ולא חלמת, לא אומר ששהגעת 'לוח חלק' לאחרי הלידה- אנחנו פוגשות את הדבר הזה שנקרא לידה ואמהות כבר מגיל צעיר מאוד. גם אם לא התכוננתי 'ממש', דרך קריאה, שאלת שאלות וכד', יש לחלקנו בראש איזו תחושה עמומה לגבי איך דברים יהיו או אמורים להיות ולכן מגיעה גם האכזבה.

            בתחושה שלי, אכזבה מגיעה רק אם יש ציפייה מוקדמת למשהו אחר. אחרת אנחנו לא קוראות לזה 'אכזבה', אלא רק קושי, קושי שצריך להתמודד איתו ללא בושה, אשמה, אכזבה, שמקורם בציפיות מוקדמות.

          • איילה הגיב:

            ראשית,
            אוהו כמה אני התכוננתי ללידה, גם ללידה הראשונה ועוד כפול ומשולש לקראת הלידה השניה שהיתה אמורה להיות,והיתה בחלקה,מקצה-שיפורים.
            האכזבה שתארתי מגופי בעת ההחלמה מהלידה היתה אחרי הלידה השניה שלי אז בהחלט היו לי ציפיות. חשבתי לתומי שלידה שניה אף יותר קלה מלידה ראשונה ואם אחרי הלידה הראשונה קיפצתי ועליתי וירדתי במדרגות כבר יום אחרי הלידה עם תינוק בידיים אז כך גם יהיה בלידה השניה. לא ציפיתי להפוך לנכה ועוד אחרי לידת בית ובטח לא להעלם לבני הגדול. ראיתי בעיני רוחי שכבר יום אחרי הלידה אני אשא את התינוק החדש במנשא ואלווה את הגדול לבית הספר ורק אחרי שבוע בכלל יכולתי לצאת מהבית עם עגלה…
            היתה לי אכזבה מהגוף שלי כי אני מחשיבה עצמי חזקה כמו שור:-P

          • כן, זו לא קלישאה שהציפיות שלנו מעצבות את החוויה..

  5. ובהמשך לדברייך – אני דווקא ממש אשמח אם יגיבו כאן אימהות ונשות מקצוע שחושבות אחרת. זה מאוד כייף שמישהי כותבת כמה היא מתחברת לדברים, אבל מעורר מחשבה והתפתחות, כשיש דעות אחרות.

  6. רונית הגיב:

    איזה כיף לקרוא. כמה משחרר מהאחריות "להצליח" ללדת בצורה כזו או אחרת. מחכה לפוסט הבא

  7. דנית יקרה,
    איזה כיף לשמוע את מה שאני מרגישה מעוד אשת מקצוע… מתחברת מאוד למה שכתבת. כמה משחרר זה כדולה לשחרר עוד ועוד את השיפוט והדעות, גם על עצמי וגם על מי שאני מלווה.

  8. דנית שלום,
    את כתבת כל כך נכון! לי לקח להבין את כל זה רק מניסיון…
    לידה ראשונה קיסרי לא מתוכנן : אני חווה טרואומה ורצון עז לחוויה מתקנת. הריון שני : כל כולי 9 חודשים בהכנה לקראת לידה ואגינלית הכי חלומית שיש והכל כלול : חדר לידה טבעית+דולה+יוגה להריון+דמיון מודרך+קריאה מרובה, בקיצור הכל, חוץ מלהסכים לקבל תסריט של קיסרי שני.
    אחרי 15 שעות בחדר לידה טבעי הגעתי לקיסרי חירום.
    בגלל שבזמן ההיריון לא הסכמתי לקבל גם את האפשרות לקיסרי, האכזבה היתה גדולה מאוד, כשחתמתי על מסמכי הניתוח פרצתי בבכי קורע לב.
    לאחר מכן חוויתי דכאון שלאחר לידה.
    בלידה השלישית כבר השכלתי לקבל באהבה גם לידה בקיסרי, להרפות ולחכות באהבה גדולה למתנה שאקבל לאחר מכן.

    • עידית – איזה מסע! מה איפשר לך בלידה השלישית לקבל אותה באהבה? איך הצלחת להרפות? אני מרגישה שבדיוק מההתנסויות האלו שלנו אפשר ללמוד לפעמים אחרות – מה עוזר לכל אחת כשהתסריט 'משתבש'. אשמח אם תנסי לתאר יותר.

  9. בטי גורן הגיב:

    מקסים מקסים, אבל נקודה אחת יושבת לי בראש כל הזמן… הדבר האנושי הוא לצפות ולתכנן ולקוות למה שאני חולמת. איך אפשר שלא? משהו טיפה לא אנושי בתסריט "הזרימה" עם כל תוצאה שהיא. צריך ממש להתעלות מעל עצמי, מעל ציפיותי ומעל חלומותי כדי להצליח להיות במקום הזה. מבינה לאן אני חותרת ועם מה אני מתקשה?

    עכשיו כמובן שאני מתחברת ושהתהליך הזה משחרר. רק נראה לי שמאוד קשה להגיע אליו.

    • מה זה מבינה, מבינה לגמרי… מבפנים 🙂
      זה העסיק אותי הרבה זמן. ואני ממש לא בטוחה שאני יודעת להסביר אבל אני אנסה…
      הדבר האנושי הוא לצפות ולתכנן ולחלום. בדיוק. אז במקום לנסות להתעלות מעל זה, אני מרגישה שיותר עוזר לי לקבל את זה. זה הדבר האנושי. אוקיי.
      כשהייתי בקורס ויפסאנה, ההנחיות במדיצטיה הן להתבונן בתחושות ולא להגיב בהתנגדות לכאב, ולא לרצות עוד ועוד תחושות נעימות. ואני נכנסתי בתוך הראש בדיוק למאבק הפנימי שאת מדברת עליו (איך לא להגיב ככה? זה הדבר הטבעי!). ואז המורה אמרה לי – ברור שהתגובה הטבעית שעולה היא 'עוד, עוד' מול תחושות נעימות, ו'די, די' מול כאב, אוקיי. פשוט תני לתגובה הטבעית הזאת לעלות ולעבור, כמו התחושות עצמן. ואז קורה דבר מופלא – זה מתפוגג ומתגלים דברים אחרים. אולי זה לא משהו שאפשר להבין לגמרי מהאינטלקט, אלא לחוות בגוף, בנפש.
      בכל מקרה מה שאני מנסה לומר… זה שהדרך ל'מעבר' לתחושה הזאת, עוברת ממה שאני מבינה דרך הקבלה שלה ושל הטבעיות שלה. לא דרך התעלות מעל.

      אולי זה ידבר אלייך ממקום אחר –
      באופן טבעי התגובה שלנו לכאב היא סבל. להגיד שכאב הוא לא סבל זה ההיפך מהדבר האנושי הטבעי. ובכל זאת, הרבה נשים בלידה, ובחיים, גילו שיש רגעים שבהם כאב אינו בהכרח סבל. איך עושים את זה? בשבילי זה דרך לקבל את האפשרות של הסבל ולא לריב איתה. נשים אחרות עשו את זה בדרכים אחרות.
      חבל שלא נפגשנו היום – אפשר היה לדבר על זה פנים אל פנים…

    • אנסה לבטא את נקודת המבט שלי ,
      כשיש אישה המעוניינת ב'לידה חלומית', אפשר לאפשר לה לשים לב שקיים בה חלק שמאוד מאוד חשוב לו ללדת בלידה חלומית היום, שהוא ממש רוצה את זה והוא מרגיש שזה מה שהוא צריך ומייחל בשבילו. החלק הזה, כמו החלקים האחרים הקיימים בנו, הוא אהוב, רצוי ואפשר להתייחס אליו עם המון כבוד וסבלנות. אפשר גם לבדוק אם החלק הזה רוצה שירחיבו את המגע איתו- אם הוא רוצה שישאלו אותו איך זה מרגיש לו לרצות את זה, אם יש לו זיכרונות, תחושות, דימויים הקשורים ל'לידת חלומות' ובכלל, אם הוא רוצה להשמיע את קולו קצת יותר כשהאישה בהקשבה מלאה אליו (רק אם הוא מעוניין בזה).
      אותו חלק שרוצה בלידה חלומית הוא רק חלק אחד מתוך עולם של חלקים, קולות, דימויים, מחשבות ורגשות שקיימים בנו. לכן, אחרי שהתייחסנו בתשומת לב לחלק שמאוד רוצה 'לידה חלומית', אפשר לשאול את האישה לשים לב אילו חלקים נוספים קיימים בה היום, לאילו קולות, מחשבות, רגשות, דימויים היא שמה לב עכשיו.
      היא יכולה לגלות המון דברים כשהיא חושבת על הלידה, מפני שלצד החלק הזה שמאוד מאוד רוצה את ה'לידה החלומית', תמיד יש גם דברים נוספים. ייתכן שיש שם פחד, חשש, ביקורת, שמחה, תקווה ועוד המון דברים מעניינים. אפשר לאפשר לה לשים לב שגם הם קיימים בה לקראת הלידה ולהזמין אותה לבדוק אם הם רוצים להעמיק את המגע איתם, אולי הם רוצים רק להראות את עצמם או רק להיות בנוכחות איתם. יכול להיות גם שיש רק דבר אחד שממש 'קופץ' ורוצה להיות בנוכחות, אז אפשר לשים לב אליו שהוא גם נמצא שם. לאפשר נוכחות מקבלת של מה שעולה כפי שהוא עולה.
      הקולות, החלקים האלה יגידו לנו מה הם צריכים כהכנה ללידה, אם נאפשר לעצמנו להיות איתם בנוכחות מקבלת וסובלנית. בכל אישה תעלנה תובנות ופעולות שונות, בהתאם לעולם האישי שלה.
      לכן, אם בהתבוננות פנימית, אותה אישה שמה לב שיש בה חלק שמאוד רוצה להכין את הגוף או הנפש לתרחישי לידה אחרים מהלידה החלומית (שרוצה החלק האחר), אפשר להיות בנוכחות עם המקום הזה וגם להרחיב איתו את המגע. החלק הזה לא מבטל בשום צורה את החלק האחר שמאוד רוצה 'לידה חלומית', אלא הם נמצאים זה לצד זה. בעזרת נוכחות מקבלת שלהם, אפשר אפילו לשאול את שניהם יחד, מהי ההכנה הטובה ביותר, שתענה על הצרכים שלהם בלי תחושת קיפוח של אף אחד מהם 🙂

    • הרצון הזה ל"לידת חלומות" הוא מאוד אנושי אבל צריך רגע להבין משהו מאוד בסיסי. לאמא יש רק חלק בלידה. מה שמתרחש בלידה לא תלוי רק בה. יש גם תינוק שמגיע לעולם. גם לו יש את המסע שלו. גם אם אמא תעשה את כל העבודה הפנימית ותתכונן "כמו שצריך" ללידה, עדיין יש סיכוי ממש טוב שתסריט הלידה יהיה ממש שונה מהמצופה. זה נורא מוחשי כשהתינוק כבר בחוץ. נכון שכאמא תעשי הכל כדי לשמור על הילד שלך? נכון שתמסרי את גופך, ליבך ונפשך כדי שכלום לא יפגע בו? כך גם בלידה. לפעמים יש סיבות שלא קשורות באמא. אם אומר לאמא שהתינוק שלה (בוודאות) היה יוצא פגוע בלידה וואגינאלית, מבלי לחשוב פעמיים היא הייתה מסכימה בשימחה לקיסרי ומשלימה עם כך באהבה. מה שאני מנסה לאמר פה זה שיש הרבה זרמים תת קרקעיים בלידה. אנסה להמחיש זאת דרך סיפור של אישה שפגשתי. לפני 7 שנים הייתה לה לידת בית שהסתיימה בקיסרי. פגשתי אותה 7 שנים אחרי ועדיין דמעות של אכזבה, אשמה ותחושת כשלון עלו לה כשהיא סיפרה לי על כך. מבחינתה מה שקרה היה באשמתה. בפגישות שלנו עלה כאב מאוד גדול שקשור להתעללות מאוד קשה שהיא חוותה בילדותה. לאורך כמה פגישות, היא עברה תהליך מאוד עמוק של ריפוי ופתחה דברים שבעבר לא יכלה לפתוח, מחשש שתשתגע ולא תעמוד בעוצמת הכאב. כשחזרנו לדבר על הלידה, הסברתי לה שוב ושוב שאם היא הייתה יולדת בלידה וואגינלית, לא היה לילד שלה אמא שתהיה איתו ותטפל בו. זה פשוט בגלל שעבורה לידה וואגינלית אמר שכל האימה שהיא חוותה כילדה היתה צפה. במצב שבו היא הייתה אז, לא הייתה לה אפשרות לעשות את שני הדברים בו זמנית- גם לטפל בה ובטראומה של הילדות שלה, וגם לטפל בתינוק שרק נולד. בחוכמה גדולה היא נעלה את הרחם, דבר שהוביל לניתוח קיסרי ואיפשר לה להיות אמא מדהימה לילד שלה. רק כעבור 7 שנים היא הייתה חזקה מספיק ויציבה מספיק כדי לפתוח את הטראומה שחוותה. בסופו של התהליך היא יצאה עם תחושת חוזק ואמון בגוף שלה, בחוכמה שלה וידיעה שהיא עשתה טוב. שהיא עשתה את הבחירה הכי טובה כאמא עבורה ועבור הילד שלה שאני בטוחה שאם מישהו היה שואל אותו מה הוא מעדיף, הוא היה אומר בבטחון שהוא מעדיף אמא בריאה ולידה בקיסרי על פני אמא בדיכאון\משוגעת ולידה וואגינלית. אני מספרת את הסיפור הזה כדי לאוורר קצת את הדעות והשיפוט שיש לכולנו על מה נחשב לידה טובה. לפעמים מה שעבור אישה אחת זה לידה מדהימה, עבור אחרת זה טראומה ולהיפך. אני מחזקת את מה שאמרה אפרת על כך שרוב הטראומה נובעת מתוך תחושת הבדידות ולכן אני מאמינה שעל כך צריך להיות הדגש הכי גדול בהכנה ללידה ובאמהות- איך להיות יחד בכל מצב, גם כשממש טוב ו"חלומי" וגם כשיש קושי, איך לעזור לאמא להיות יחד עם עצמה ללא שיפוט, יחד עם התינוק שלה ויחד עם אהוביה(בן הזוג, ילדים נוספים וכו'..). מאוד משמח ומעשיר הדיון שמתפתח פה!! 🙂 כל-כך חשוב לנקות את כמויות האשמה שאמהות סוחבות על עצמן בעקבות לידה שנחוותה ככישלון. כל לידה שהסתיימה באמא ותינוק בריאים ושלמים היא הצלחה ענקית וזה באמת לא משנה מאיפה התינוק יוצא!!!

      • תודה על השיתוף,
        התחברתי מאוד למה שכתבת מלבד המשפט:" בחוכמה גדולה היא נעלה את הרחם, דבר שהוביל לניתוח קיסרי"

        קשה לי עדיין לחדד מה בדיוק מפריע לי, צריכה לחשוב על זה קצת ולדייק את זה.

        • אני מבינה את הקושי עם המשפט. אנסה קצת להסביר. עבור האישה הזאת ללדת היה סוג של מוות. היא לא יכלה לאפשר לזה לקרות בגלל מה שעברה. נראה לי שמה שקשה לך זה עם כך שזה נשמע שזה באשמתה. היא נעלה=היא גרמה לניתוח. המקום שאני אמרתי את זה ממנו הוא שלפעמים זאת החוכמה הכי גדולה. כל הדבר הזה מתרחש בזרמים תת-קרקעיים, לא מודעים. הכוונה שלי הייתה שמאחורי מה שקרה בגוף שלה הייתה חוכמה עמוקה של נשמתה. לא תמיד לפתוח ולהרפות הוא הדבר הנכון עבור אישה בלידה. אין בכלל משהו גורף שנכון עבור כולן. לכל אחת הסיפור שלה, ההיסטוריה שלה, הילד הספציפי שבא אליה. אין איזה משוואה שאם עומדים בה אז מקבלים תוצאה X או Y.
          היא לא נעלה את הרחם שלה מבחירה מודעת, הרחם לא נפתחה בעקבות הטראומה וזה ממש לא באשמתה. זו מין צורת הסתכלות כזאת כדי לראות שמה שעבורה היה עד היום נחשב ככשלון, הפך להיות להצלחה. היא עשתה טוב. היא עשתה בחוכמה בתוך דבר שממש לא היה בגללה.

          • את צודקת, זה באמת מה שהפריע לי. תודה.
            במקרים האלה, אני מרגישה שמדוייק לי יותר הדיבור על הגוף- להגיד שיש משהו בגוף שידע מה המהלך הנכון עבורה. יש משהו בגוף שידע שיש צורך להגן עליה מפני הצפה של זכרונות טראומטיים והבחירה שלו לאפשר לעובר להיוולד בדרך אחרת היתה הנכונה עבור הגוף באותו רגע.
            תודה !

      • תודה רות על כל הדברים שכתבת כאן. באמת דיון מעשיר ביותר. אני כל כך מודה לכולכן! אני מתחברת להמון דברים שכתבת. לשחרור של כמויות האשמה שאמהות סוחבות…. להסתכלות הסובייקטיבית על מה זו 'לידה טובה'.
        וכמו שללימור היה קשה עם משפט אחד, אז לי קשה עם משפט הסיום כאן…
        אני לא יודעת אם אפשר להגיד שכל לידה שהסתיימה באמא ותינוק בריאים ושלמים היא הצלחה ענקית, דווקא בגלל שמדובר בחוויה סובייקטיבית. בהסתכלות מבחוץ, ברור שהצדק איתך. וזו הצלחה ענקית. אבל אנחנו מדברות יותר על החוויה הפנימית, ואז משפט כזה עלול דווקא לגרום ליולדת לתחושה של חוסר הבנה.
        אני אנסה להסביר דרך דוגמא –
        פעם ליוויתי יולדת, שהלידה שלה הסתיימה בקיסרי. האבא הלך עם התינוקת לתינוקייה, ואני נשארתי, יחד עם אמא שלה, לחכות מחוץ לחדר הניתוח. היולדת יצאה בוכה בוכה. אמא שלה ניגשה אליה, חיבקה אותה, נישקה אותה ואמרה: "מתוקה שלי, העיקר שאת בריאה והיא בריאה, מה, את לא שמחה?"
        ואז היולדת בכתה עוד שעתיים בגלל התגובה הזאת…ובגלל שהיא הרגישה לא רק מאוכזבת מהלידה, אלא גם כל כך לבד…
        כשאומרים לאמא שחוותה משהו קשה, שהעיקר שהיא והתינוק/ת בריאים, אני מרגישה שזה מתפרש לפעמים כחוסר לגיטימציה לתחושות הקשות. ואז לא רק שהיא מאוכזבת, היא גם מרגישה אשמה על כך.

        • נכון..
          אני שמה לב כמה לכל אחת יש את הרגישות שלה לדברים אחרים וכמה טוב שאנחנו מודעות לזה ומרגישות שאנחנו יכולות להגיד 'זה לא מתחבר לי', 'זה לא מדויק לי', בלי לחשוש שפוגעות באומרת ובידיעה שיש בזה משהו מאוד חשוב בלהגיד את זה. להגיד שזה לא מדויק ולא מתאים לי.
          אני חושבת שעצם זה שיש ליולדת או לאישה את התחושה שהיא יכולה לא להסכים איתנו, לא להתחבר למה שאמרנו ולדייק ולהסביר את עצמה טוב יותר, בלי חשש שהיא לא בסדר, אלא מתוך הבנה שזה תהליך חשוב ומשמעותי עבורה, עושה את כל ההבדל 🙂

          • כחלק מהעבודה שפם אינגלנד מלמדת, אפשר (אם רוצים…) להסתכל מדי פעם על הדברים שמעוררים אצלי רגישות, ולחפש מה הדיון הפנימי שלי סביב העניין הזה. מה הקפיץ אותי דווקא בזה? אי אפשר לעשות את זה כל הזמן (מעייף…), אבל מדי פעם זה פותח שערים שהיו סגורים.

            ובעניין אי ההסכמות, היום בקורס הכנה ללידה מרוכז (של חמישי-שישי) רחל ואני לא הסכמנו בינינו על איך להעביר קטע מסויים, והיה רגע חורק כזה. ואז רחל הישירה מבט לזוגות ואמרה משהו כמו – "לפעמים אבא ואמא לא מסכימים על משהו… את מרגישה שנכון עכשיו ככה, והוא מרגיש שאחרת…" זה היה נורא יפה, כי במקום להיות 'פשלה', זה היה מאפשר לעשות את החיפוש הפנימי.

            היתה גם אמא, בקורס, שנורא רצתה שניתן לה כמה 'מתכונים' לאיך להתמודד עם כאב, ולצד זה שניסינו, כמו תמיד, לתת לה כלים, ניסינו עוד יותר להמחיש לה שאנחנו נותנות מרכיבים, את המתכונים היא תרכיב בעצמה…

        • הי דנית,
          מסכימה לגמרי עם מה שכתבת. בעיניי הטיימינג הוא גורם מכריע. לפעמים המשפט הזה יכול ליצור סוג של מעקף או השתקה לכאב שהאמא חווה. לא לכך הייתה כוונתי. כשהוא נאמר בתזמון הלא נכון, הוא יכול להיות מקטין ומשתיק. כשהוא נאמר בתזמון הנכון- מגדיל ומעצים. עבורי, הידיעה הזאת של הטוב שיש בכל לידה עוזרת לא לשפוט. בעבר הייתי יוצאת לפעמים מפורקת מלידות שהסתיימו בטראומה. כעסתי, האשמתי את הרופאים. היום אני יודעת שלכל מה שקורה בלידה יש סיבה ממש טובה. לפעמים זה נורא קשה וכואב אבל תמיד יש אפשרות לצמוח מתוך הקושי, כמובן-בטיימינג הנכון. זה לא סותר, זה גם וגם. בתהליך עם אישה שחוותה טראומה בלידה, קודם אתן מקום לכאב, לכעס ולתחושות האשמה והכשלון. מנסיוני לאחר שניתן לכך כל המקום והזמן בתוך מרחב מרפא ולא שיפוטי בו האישה חווה את הכאב ביחד(והדגש הוא על ביחד), באופן טבעי תצמח מתוך האישה ההכרה בטוב והאפשרות לצמוח מתוך מה שקרה. מקווה שזה יותר ברור עכשיו…

          • דנית ורות יקרות,
            תודה על המתנה הזו שאתן שולחות לי ולנשים היקרות מעצם פועלכן.

          • כן, רות, אני מאוד יכולה להבין את עניין הטיימינג. לא לדלג על השלב של להיות עם האמא איפה שהיא. יותר מאוחר היא תוכל מעצמה להתחבר גם לחלקים אחרים, של צמיחה, ואז התפקיד שלנו הוא לחזק אותה שם. גם מנסיוני עם אימהות, ובמיוחד מנסיוני עם עצמי, אם יש לי מספיק זמן, מרחב, הכלה לכל התחושות שלי, בלי שמנסים להוציא אותי משם למקום אחר, באיזה שהוא רגע (וזה לוקח לפעמים יותר זמן ממה שבא לנו להרשות לעצמנו…) אז אני מתחברת גם למקום של הצמיחה.

          • נעה גביש הגיב:

            לפני כחודש ליויתי יולדת (אישה מאוד קרובה לי, אחיינית של בעלי שאני מכירה מגיל 13 בערך) ללידה…היגענו לבי"ח כדי שינבולהפוך את העובר שהיה במצג עכוז, אבל היא כבר הייתה בצירים (מה שלי היה ברור לילה לפני כן מהשיחה איתה)…ה"ילדה" הזו הכינה את עצמה במשך כל ההריון היקר הזה (הפריה אחרי כמה שנים טובות)ללידה טבעית, ואגינלית ובתוך שעה הסתבר לה שהיא הולכת לעבור ניתוח…אני בכוונה אומרת שהיא הכינב את עצמה, כי היה מאוד קשה לעזור לה להתכונן גם ללידה אחרת…אפילו לאחר שהבנו שהילד עכוז ושום דרך שניסתה לא עזרה לו להתהפך. לשתינו היה די ברור מדוע הילד נשאר במנח שלו…סיפור החיים של הילדה הזו והסיפור הספציפי של תקופת ההריון מאוד משמעותי ללידה עצמה.
            הניתוח עבר בהצלחה ב 10.00 בבוקר….הורים סבתא ודודה (אני) נרגשים ביותר כשיצא הקיסר הקטן.
            אבל הילדונת הזו (35) לא נתנה לי ללכת עד מאוחר בלילה ולי היה ברור שהלידה הקיסרית קשה לה מנשוא.
            כל מה שעשיתי זה לאהוב אותה ולתמוך בה…כולם מסביב שמחו שמחה גדולה ולא ראו את הקושי הגדול שלה…
            ממני היא קיבלה רמדי הומאופטית להחלמה מהירה של הניתוח שעזרה מאוד מאוד (הרופאים אמרו שלא ראו כזו מהירות ויופי של החלמה פיזית כמובן)
            היגעתי למחרת אליה…והבעיות החלו כשהיא חזרה הבייתה
            לא אספר את כל הסיפור (מתישהוא נצליח היא ואני היחד לכתוב אותו)
            אבל במשך כשלושה שבועות שוחחנו בטלפון לפחות פעם ביום בעיקר על הנפש ועל הראש ומה קרה ולמה קרה ואיך ממשיכים עם זה הלאה…ואיך זה משפיע על הקטנטן וכו…כשלפני שבוע שלחתי אותה לטיפול קרניוגקראל בשבילה וגם לקטנטן.
            סליחה על האורך אבל הפואנטה שלי היא כמו שבסכ"ה אמרו רות ודנית…יש סיבות עמוקות מאוד, מעל לבינתינו לפעמים ולעיתים גם מובנות ביותר, מדוע אישה שכלכך רוצה ללדת, לא מצליחה לעשות זאת וקשה מאוד להתכונן לכל האפשרויות גם כשהם עומדות וברורות מול העיניים.
            ומאוד חשוב למי שמלווה את היולדת להבין שצריך להיות סופר קשוב, שיהיה לפחות אחד כזה לידה, שלא יגיד לה שהכי חשוב זה בריאות האם והרך הנולד…אלא הכי חשוב זה לאהוב את עצמינו על "פגמינו" אם יש :), ללמוד מה קרה לנו מתי שנכון לנו ולהמשיך הלאה.
            האמת היא שהנושא המדובר, הוא ממש לא פשוט ומאוד מאוד אישי…ואני, מכל מאמר ודיון לומדת עוד אבל אחד הדברים הכי חשובים שנאמרים לאורך כל הדרך בכל רשומה, מאמר ודיון הוא שהמלווה, התומכ\ת חחייבת להיות במלוא החושים עם היולדת ממש לחוש כל רגש ותנועה שלה כדי להיות שם רק בשבילה, לא קל, לא פשוט, אבל אפשרי, אני חושבת.

          • היי נועה,
            פה אנחנו אוהבות את התגובות ארוכות :), תרגישי חופשי.
            קראתי את מה שכתבת ועלתה בי התחושה שלפעמים מאוד חשוב לנו להבין למה זה קורה ? למה יש מצג עכוז/ניתוח קיסרי/וואקום וכד'.
            עולה בי התהייה- האם זה משנה ? זה משנה ליולדת או לנו מאין זה הגיע? עכשיו זה נמצא כאן..
            מודעת ויודעת שלתיאוריות פסיכולוגיות (תואר ראשון..) נורא חשוב להבין 'למה' קרה מה שקרה ומרגישה איך אט אט אני מתרחקת מהמקום הזה שמנסה להבין או לפענח.

          • נעה גביש הגיב:

            הי לימור – יש אנשים שחשוב להם לדעת למה הם נמצאים היכן שם ולמה קרה להם מה שקרה כדי להתרחק מהמקום ההוא ויש כאלה שלא, יש כאלה שמקבלים את מה שקורה להם וממשיכים עם זה הלאה ללא שום משקעים…
            ואם בניתוחים קיסרים מדובר, אז גיסתי היא דוגמא נפלאה לכך, פעמיים קיסרי חירום וקיבלה את זה נפלא, בשלווה בהבנה והמשיכה הלאה ללא שום משקע של אכזבה או כעס.
            כשמדובר בהיפוך עובר לפעמים אם היולדת מבינה מה קורה יש סיכוי שהיא תצליח לשחרר את המקום הזה ולאפשר לעובר להתהפך.

            אני מאוד מסכימה אתך שעלינו לחיות את ההוה. עכשיו משהו קורה ועכשיו צריך להתמודד עם זה.
            יכולת ההתמודדות תלויה: יש כאלה שמשקעי החיים לא יעלו ויאפשרו לחוות את מה שקורה כאן ועכשיו ויש כאלה שלא יהיו מסוגלים בגלל המשקעים שלהם ואלו הם האנשים שיצטרכו לעבוד על ועם המשקעים שלהם.
            אני חושבת שבענין הריון ובעיקר לידה הנושא הזה יותר מורכב ועדין בגלל הרפואה המאוד מתקדמת שיש כיום. מצד אחד הרפואה הזו מאפשרת ליולדות ועוברים שלא היו שורדים לשרוד ומצד שני היא משדרת שלידה היא משהו שיש לחשוש מפניו ולהיות מאוד זהיר בתהליך שלו…לעניות דעתי זה אחד הדברים שגורם בלבול אצל הרבה יולדות ובמקום לזרום עם הכאן ועכשיו ומה שוקרה להן, הן זורמות עם מה שרוצים מהן, עם איך שמבקשים או דורשים מהן להתנהג ולהיות…אבל זה כבר נושא חדש לא? 🙂

          • שמחה על תגובתך הארוכה, נעה, ומאוד מתחברת לתיאור של לנסות להיות עם היולדת במלוא החושים שלנו. לפעמים אפשרי ולפעמים לא, אבל עצם הניסיון כבר מחזק את הנוכחות התומכת.
            ובהמשך לתגובה של לימור, גם אני מגיעה מהגישה הפסיכולוגית של לחזור אחורה למה גרם למה, ובמשך השנים מתרחקת מהחד-משמעיות הזאת… לפעמים אפשר לדעת… לפעמים זה סיפור שאני מספרת לעצמי, ויותר חשוב לבדוק האם זה באמת עוזר לי, ואם לא, מה יכול לעזור לי יותר?
            בשבילי הרבה פעמים עוזר יותר למצוא למה זה כל כך קשה לי (מה שקרה לי). על מה זה 'דורך', מה השופט הפנימי שלי אומר לי על זה?
            והגדרת, נעה, את אחד הדברים שהכי קראו וקוראים לי לגישה של 'לידה מבפנים' – זה מורכב וזה מאוד אישי.

          • כבר מרוב הסתעפויות בשרשור, הסדר קצת מתבלבל…
            התגובה הקודמת שלי היא לתגובה הקודמת שלך נעה. את החדשה עוד לא הספקתי לקרוא 🙂

  10. המאמר מקסים, הפעם אני בוחרת להגיב כאישה שעברה לידה ארוכה וקשה שהסתימה בניתוח קיסרי חירום ולא כאשת מקצוע ולהגיד שבעבודה שעשיתי עם עצמי לעיבוד חווית הלידה גיליתי שהחלק שהכי חשוב לי לתקן בלידה הבאה הוא את תחושת הלבד שלי, בלידה הראשונה (זאת שהסתבכה) נותרתי בהדרגה לבדי, במשך השעות שעברו, הצוות הרפואי, המשפחה שלי ובעלי כולם חשבו שאני צריכה להרפות ולגשת לניתוח, אני יצאתי למלחמה ונותרתי לבד, בסוף גם בניתוח הייתי לבד ובהרדמה מלאה כך שגם את עצמי לא היה לי.
    המחשבה הראשונה שלי אחרי הלידה, בה נאחזתי זמן רב, הייתה שאני חייבת לידה מתקנת וואגינלית אבל עם הזמן הבנתי שהרבה יותר חשוב לי לידה שאני לא בודדה בה, שאני לא במלחמה.
    כמו שדנית האירה בחוכמתה החלק של חווית הטראומה משתנה מאישה לאישה, מסיפור לסיפור, מביוגרפיה לביוגרפיה.
    מי יתן וכולנו נשכיל לראות את האישה שמאחורי תוכנית הלידה ונצליח לגעת בה באמת.

    • אפרת, מאוד מרגש אותי לקרוא את מה שכתבת. אני מרגישה שבשבילי זה חלק ממה שהגישה של 'לידה מבפנים' נתנה – להגיב לדברים גם כאשה ולא כק כ'אשת מקצוע'. זה לא מופרד, ממילא. גם כאשת מקצוע, העבודה הזאת שעשית עם עצמך בטוח משרתת אותך ואת אלו שמגיעות אלייך. וההבנה של מה שאת צריכה באמת לקראת הלידה הבאה – לא להרגיש בודדה במלחמה – נותנת פתח לדאוג לעצמך בכל סיטואציה שתהיה, ולא למצוא את עצמך שוב אפילו בלי עצמך. התיאור הזה גרם לי להפסיק לנשום לרגע.
      ושכאנחנו מצליחות למצוא את הדבר שמאחורי ה'רק שתהיה לידה וגינלית' (לדוגמה), זה תמיד קשור לחיים בכלל, ולא רק ללידה. למשהו שאני יודעת או מאמינה על העולם ועל עצמי, וזו הזדמנות לעשות איתו איזה שהוא תהליך. וגם זה כמובן שונה מאישה לאישה, כמו שכתבת.
      ולגבי המשפט האחרון שלך –
      "מי יתן וכולנו נשכיל לראות את האישה שמאחורי תוכנית הלידה ונצליח לגעת בה באמת"
      איזה משפט יפה. אמן ואמן.

  11. דנית יקרה, כל יפה כתבת. לתחושתי את מצליחה כאן להעלות את המושג "לידת חלומות" כמה רמות מעל… לפעמים זה חלומות באספמיה… לפעמים זה חלום רע… ולפעמים חלום מתוק… וכל הזמן מתנגנת לי המחשבה "זה כל כך נכון גם לנו – הדולות. גם לנו יש את הרצון שלנשים שאנחנו מלוות (ולא, הן לא "היולדות שלנו") תהיה "לידת חלומות", לפעמים גם אני שוגה לטפח באישה אותה אני מלווה איזה מין תמונה של לידה "חלומית", כאשר בפועל מי שמני?… יותר ויותר אני מבינה את הנכונות שבמציאת המשאבים הפנימיים של כל אישה (ואולי אפילו כל זוג) והטיפוח שלהם. כי גם אם אהיה שם כדולה, בסופו של דבר היעזרות במשאבים אלה תיתן להם את תחושת העוצמה והשליטה והיכולת. לא כל שכן אם יבחרו שלא לקחת דולה ואז כמובן שחיזוק המשאבים הפנימיים ישתלם. זו מתנה לחיים. יש כל כך הרבה מה לכתוב, אבל תמצית העניין היא שהתחושה של "אני לא יודעת מה טוב בשביל מישהו אחר, ואני מכבדת לגמרי את הדרך שלו לחיות את חייו, לשגות את שגיאותיו וללמוד מהם…" משחררת אותי מלספק איזו "סחורה" שלא בטוח שאני יכולה או נכון בכלל שאספק אותה.

    • לגמרי, עבורי זה בדיוק העניין. כל כך משמעותי.

    • כל פעם שאני שומעת את עצמי אומרת 'יולדת שלי צלצלה…' אני מרגישה כמה שזה צורם, וזה כל כך הרבה יותר נכון להגיד (ולחשוב) יולדת שאני מלווה. הרגל מגונה.
      מתחברת מאוד מאוד לניסוח הכל כך פשוט ונכון: "כאשר בפועל מי שמני?"
      צריכה תזכורת לזה אחת לכמה ימים 🙂
      וגם אני זזה בעבודה שלי יותר ויותר לכיוון תמיכה במציאת המשאבים הפנימיים של הזוג. או אולי יותר נכון להגיד של האמא, של האבא, ושל שניהם יחד כזוג.

  12. רוית פרידמן הגיב:

    דנית, המאמר מקסים ונכון כל כך, אני מוצאת את עצמי מנסה לבטא עד כמה אני מתחברת למה שכתבת… אחרי שקראתי ושמעתי כל כך הרבה פעמים ביטויים קשים של ביקורת עצמית ואבדן האמון בגוף ובנשיות אחרי חוויות לידה קשות אני מרגישה שבכל הכנה ללידה יש מקום חשוב לעסוק ב"חלום הלידה".. הלידה כמו שאותה האישה חולמת שהיא תהייה. עבודה עם חלום כזה תביא בסופו של דבר לפרידה מהחלום ובניית יכולת לקבל כל תסריט בצורה הטובה ביותר…אני תמיד חוזרת לסיפור היפה והחשוב של סיון תמיר משגב שסיפור הלידה הקיסרית של ליר שלה נותן כח ותמיכה להמון אמהות שמתמודדות עם לידה קיסרית בלתי נמנעת ומלמד איך אפשר גם אחרת….
    אחרי שלמדתי כל כך הרבה בתחום שלנו הרגשתי שעדיין חסר לי משהו, משהו שם בהכנה הרגשית שנראה לי כל כך חשוב…. כשהתוודעתי ללידה מבפנים הבנתי שזה החלק האחרון של הפאזל…

  13. תודה רוית! כבר הולכת לחפש את סיפור הלידה של סיון תמיר משגב, כי אני לא מכירה אותו.
    גם בשבילי הגישה של 'לידה מבפנים' הוסיפה כל כך הרבה אפשרויות להכנה רגשית, ועוד יותר מזה היא פתחה לי אפשרות להמשיך להתפתח כל הזמן, בעבודה ובחיים האישיים שלי, ואני חושבת שזו החתיכה החסרה הראשונית שהובילה אותי לגישה הזאת. במקום להעביר שוב ושוב ידע שלי, לנשים בהריון, אני מוצאת את עצמי בכל מפגש מגלה עוד ועוד אפשרויות… כל מפגש שונה… תלוי במה שההורים מביאים, במקום שאני באותו זמן… בהבנה שלי של הגישה, שהולכת ומעמיקה דרך ההתנסויות…
    אני כל כך מודה על זה שגיליתי את השביל הזה. את באה לסדנה במאי?

  14. רוית – תודה רבה רבה רבה על ההפניה לסיפור הלידה של סיון תמיר משגב. איזה סיפור מעורר השראה וכוחות. אני אפנה אליו נשים שצריכות ללדת בקיסרי, או חוששות מאוד מלידה כזאת.
    ולמי שגם רוצה להתמלא השראה – הנה הקישור http://www.sivantamir.com/131173/%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%A8

    • רוית פרידמן הגיב:

      דנית יקרה, אכן סיפור נפלא, אני נותנת לקרוא אותו כמעט לכל אמא שאני מלווה…בקשר לסדנא במאי אני מאד הייתי רוצה להגיע, רציתי לבוא למפגש בהרצליה בשבוע שעבר ואז ברגע האחרון הייתי חולה מאד…מתי המפגש במאי? איפה? כמה ימים? וכמה עולה?????

  15. רוית וכל מי שמתעניינת בסדנה – כל הפרטים בקישור שבתחתית הפוסט, ושלחתי לך גם בפייס.
    אני מזמינה כל מי שרוצה לשמוע יותר, ולא הגיעה למפגשי המבוא, לשתות איתי קפה טלפוני, אינטרנטי או אמיתי 🙂

  16. הדס ירחי הגיב:

    מאוד מסכימה עם מה שכתבת דנית, היה כיף לקרוא.
    בכל זאת היתה חסרה לי התייחסות לשתי נקודות:
    1. עובדת היותינו נשים, שיכולות לקיים כמה אמיתות במקביל בתוכן, ובוחרות את איזה להדגיש בכל רגע.
    2. ההתמודדות עם הפחדים שקשורים ללידה. אכן נושא עמוק, אבל פחד שלא מתמודדים איתו בזמן מפריע לנו ברגע האמת.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אני בוחרת להיות "רק" אמא

מאת : אולגה רגלמן

25 בפברואר 20126 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

נועדתי להיות אמא.

אני מאוהבת בגוף שלי בזמן ההריון, אני מתרגשת מהחיים הגדלים בתוכי, מהתנועות הקטנטנות והגדולות. אני מדמיינת את הפרי שלי, מחכה שהוא יוולד ואני אוכל לחבק, לנשק, להריח, לדבר ולאהוב את הנשמה היפה שקיבלתי במתנה.

ההתחלה קצת קשה. למה אתה בוכה? רעב? עייף? כואב? אני לא יודעת מה אתה רוצה. אני לא מבינה מה אתה מנסה להגיד לי. ואתה מלמד אותי. מלמד אותי להקשיב, מלמד אותי להבין. זורקת את כל הספרים ושנינו לומדים לאהוב אחד את השנייה. אני רוצה להיות כל שנייה לידך. להצמיד אותך לליבי, ולנשום.

האם את יכולה לשחרר את הפחד לקראת הלידה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

29 בינואר 20112 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

לא פעם אני שומעת נשים לפני לידה או אחריה אומרות "הייתי רוצה לשחרר את הפחד מהלידה, אני מרגישה שזה מה שיכול לעזור לי להגיע לחוויית לידה טובה יותר" או אומרות "אני מרגישה שהעבודה שלי לקראת הלידה הבאה, זה ללמוד איך לשחרר את הפחד".

אותן נשים מרגישות שהפחד מהלידה מהווה עבורם חסם, המונע מהן לחוות את הלידה בדרך שהיו רוצות, ומרגישות ששחרורו יכול לאפשר להן להיות בתהליך לידה שמתאים להן יותר.

אמא'לה

מאת : סשה חזנוב

10 בינואר 201227 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

אני עומדת באמצע מחלקת התינוקות בחנות גדולה עם בני הקט צורח על הידיים ומסתכלת על שברי חיי הקודמים מפוזרים על מדפי הלבשה תחתונה ועיצוב הבית.

הדברים האלה חדלו להתקיים אי שם במהלך החודשים האחרונים והצטמצמו למבצעי חיתולים, שוברי הנחה למגבונים לחים ואוברולים לקיץ. וחבל, מכיוון שבחיי לא היה מזיק לי לעשות סיבוב בשאר המחלקות ולנסות למזער את דמותי כקלישאה המהלכת על שתיים של "פלטו עלי ולא ישנתי חודשיים".

האשליה של אימא מאושרת, מצוחצחת ומגולחת למשעי, המצוידת בסבלנות של אחת תֶרזה שכבה מנופצת לרגליי, בעודי דורכת עליה שוב ושוב בניסיון להרגיע את העולל שונא השופינג שלי, גם אם השופינג בשבילו. עצם המחשבה שאין שום שופינג אחר באופק או ששופינג זה מה שנותר לשמירה על שפיותי היא התגלמות הפרדוקס של חיי הנוכחיים.

כן, שמחתי לגלות שלעמוד כך בפרהסיה קבל עם ועדה עם חיתול מלוכלך, ילד המאדים מבכי, מבט עייף ומיוזע, לא מטריד אותי כפי שחשבתי שיקרה. אני תמיד יכולה לזקוף את זה לזכות שעות המדיטציה הארוכות טרום ההורות, לזכות הבגרות הנפשית או שפשוט להודות שיש משהו באימהות שמפנה את כל הביקורתיות החיצונית על פיה ומצמצם אותה לכדי התפקוד האימהי נטו, לביקורת העצמית המשובללת פנימה שמשאירה את העולם החיצון להתנהלותו בלעדייך. תחושה מוזרה להרגיש חופשיה בו ברגע שבו את הכי מגויסת עד המשאב האחרון שבך…

לולא היוהרה או האשליה (שהרי הן בכל מקרה אחיות תאומות) של "לא אהיה כמו כל האימהות האלה", הייתי מצליחה לראות