ללדת זה כואב. מאוד כואב

מאת :

14 במאי 2011 | 16 תגובות

ללדת זה כואב. מאוד כואב. עד כדי כך שלרגעים העדפתי פשוט למות ולוותר על הכול. על עצמי, על אהובי היקר, על ההריון הנעים ועל הקטנה שרוצה לצאת

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

04/05/2011 . חמישה ימים עברו מאז שנולדה הילה. ימים מבלבלים, ימים של הסתגלות, ימים שבהם נתתי לחוויה לשקוע, לחלחל, ורק עכשיו אני מוכנה לבטא את מה שעברתי. עברנו. אני מאוד רוצה לספר את הסיפור כמה שיותר קרוב למועד הלידה, כי יש המון דברים שאני מרגישה עכשיו שאולי יהפכו מטושטשים בהמשך, וחשוב לי לבטא גם אותם.

ללדת זה כואב. מאוד כואב

ללדת זה כואב. מאוד כואב. עד כדי כך שלרגעים העדפתי פשוט למות ולוותר על הכול. על עצמי, על אהובי היקר, על ההריון הנעים ועל הקטנה שרוצה לצאת. כואב לי. אני רוצה להחזיר את הכול, להזדכות ולהתחיל מאפס. בפעם הבאה אני לא אעשה את הבחירות האלה. הן מובילות לכאב גדול שאני לא מסוגלת לשאת יותר.

אוי ואבוי.

נוראי להגיד את הדברים האלה, המילים האלה יוצאות ממני ואיתן גם כמה דמעות שמתגלגלות לאיטן על לחיי… אבל באמת חשבתי ככה בלידה. ריחמתי על עצמי כל כך… כאב לי כל כך… במבט לאחור אני לא מאמינה שבתוך כל הסבל, הכאב והרחמים האלה, המשכתי לנוע בצירים ולנוח ביניהם "כמו שצריך". הצלחתי להתכנס בתוך עצמי ולא לראות שום דבר מסביב, הצלחתי לחשוב רק על עכשיו ולא על מה יהיה הלאה. באמת הצלחתי.

למה אני עדיין לא מרחפת מהלידה הזאת?

אז למה אני עדיין לא מרחפת מהלידה הזאת? אני ממש ממש רוצה שכבר יעבור הזמן, והמוח יעשה את הטריק הגאוני שלו, שעוזר לנו לזכור רק את הטוב בכל חוויה שאנחנו עוברים. אני מקווה מאוד שכשזה יקרה – אני ארגיש נפלא. אני ארגיש שבחרתי נכון ושפעלתי נכון. אני ארגיש כמו שכולם מסביבי חושבים שאני מרגישה.

כולם כל כך גאים בי. "איזה גיבורה את", "איך עשית את זה מדהים", "איך ידעת לקבל את ההחלטות הנכונות", "איזה אמא טובה את". ואני רק נזכרת בהבזקים בעוד רגעים בלידה. נזכרת ונמלאת רחמים עצמיים.

נזכרת בצירים הצפופים, לפני שהמיילדת הגיעה, כמה כאב לי, הרגשתי שהציר לא נגמר, שאני לא מספיקה לעשות כלום בהפוגות, ובכל זאת לא הפסקתי לעשות סיבובים על הכדור ולנסות בכל פעם תנוחה אחרת עד שמצאתי מה עושה לי הכי טוב.

נזכרת איך רגע אחרי שהמיילדת הגיעה ובישרה שאני בפתיחה 8 (!!!) כאילו נפרצו כל המחסומים והתחילו צירי הלחץ. שכבתי על הצד עם הפנים במזרון, צעקתי מכאב, הושטתי ידיים מעל לראש והחזקתי את רועי חזק חזק, בעוד אור מנענעת את האגן שלי קדימה ואחורה… נזכרת איך באחד הצירים האלה, כשרק אני ואור בחדר, פתאום ירדו המים, בבת אחת. הרגשתי שפריץ גדול בין הרגליים, וישר חשבתי שאני מקווה שהמזרון בסדר, כי אנחנו ממש אוהבים אותו…

אין לי מושג איך עשיתי את זה, אבל הצלחתי לקום מהמיטה

התעקשתי לעבור לבריכה, למרות שהמיילדת אמרה שלא נראה לה שנספיק. רועי התחיל לנפח ולמלא אותה בסלון, בזמן שאני שוכבת על המיטה בחדר בצירי לחץ נוראיים, הוא הצליח להגיע ולהחזיק לי את הידיים בצירים, ומיד רץ להמשיך לטפל בבריכה… איזה בעל למופת.

אין לי מושג איך עשיתי את זה, אבל הצלחתי לקום מהמיטה ולהיכנס לבריכה. רועי לבש בגד ים ונכנס איתי פנימה, שכבתי על הצד כשראשי מונח על הרגל שלו, הוא החזיק לי את היד חזק חזק ועיסה את הגב, אור עזרה לי להרים את הברך אל הבטן במהלך הצירים, והמיילדת רכנה מולי ודאגה שהיציאה תהיה חלקה ולא אקרע…

את החלק הזה של הלידה אמא צילמה בוידיאו. ביומיים הראשונים לאחר הלידה לא רציתי לשמוע אפילו על הסרט הזה. לא מספיק הזיכרונות הטראומטיים שמעלים דמעות בעיניי בכל פעם שהם מגיחים אל מחשבותיי?

איך לא ידעתי שככה זה כואב ?

אחרי יומיים ראינו את הסרט, אני ורועי. זה היה כל כך עצוב… שוב הציפו אותי הכאבים וריחמתי על עצמי בתמונה… מסכנה… איך לא ידעת שככה זה כואב?… איך לא סיפרו לך?… ובכל פעם שהגיעה מחשבה כזאת הסתכלתי על הילה, התינוקת הקטנה שאני מחזיקה בזרועותיי, המתנה היפה שלנו, ובכיתי מאושר. כמה רגשות מעורבים… איזו הצפה רגשית מטורפת…

למחרת צפיתי שוב בסרט, פעם עם אור ופעם עם מאיה, המיילדת. בכל פעם שצפיתי בו, היה לי כבר פחות כואב, והתחלתי לראות את מה שכנראה כולם ראו חוץ ממני.

ראיתי איך הקפדתי כל כך לצעוק בקולות נמוכים ולא לצרוח, ראיתי איך נשפתי ב"ששששששששששששששש………" במקום לצעוק. כשהבנתי שזה טוב יותר, ראיתי איך ברגעים הכואבים ביותר, כשהראש כבר חצי בחוץ, לוחץ ושורף לי את כל הגוף, המיילדת מנחה אותי להרפות ולנשום, לא ללחוץ, ואני, כמו במשימה בלתי אפשרית, ממלאת אחר ההוראות, נושמת ונושפת, לא לוחצת, למרות שזה מה שהגוף רוצה כל כך לעשות…

רק רציתי שזה ייגמר והרגשתי בתוך תוכי שאם אלחץ בכוח ולא אעשה מה שאומרים לי – זה ייגמר מהר יותר, אבל כל כך היה חשוב לי לעשות את זה כמו שצריך, ולנסות לעשות את זה בלי קרעים מיותרים…

זה נגמר. ואפשר לנוח, וללטף, ולהתאהב

וראיתי איך היא יוצאת ממני, בלחיצה אחת, הראש והגוף בבת אחת. ראש מלא שיער מפתיע (בחיים לא דמיינתי שתהיה לי תינוקת עם שיער!!! איזה כיף…), שחור וארוך, שהתנועע והתבדר במים עוד בשלב ההכתרה, וליטפתי אותו ושמחתי שעוד מעט היא מגיעה… וגוף קטן וחמוד, ורוד ונקי… היא נולדה כל כך נקייה וטהורה… ונזכרתי בתחושת ההקלה האדירה שהגיעה יחד איתה… זה נגמר. ואפשר לנוח, וללטף, ולהתאהב………. עד אינסוף…

נשארנו בבריכה, רועי מחבק אותי ואני את הילה, מתפעלים מכפות הרגליים הקטנות, מהשיער השופע, מהעובדה שהיצור הקטן הזה היה אצלי בבטן… אמא ואור מזילות דמעות וכולנו מתרגשים כל כך… המיילדת מתחילה לטפל ביציאת השלייה… השעה 18:33, עוד מעט כניסת שבת.

הדקות חלפו באושר גדול, השלייה יצאה שלמה ובריאה, והמים בבריכה, שהצליחו להישאר צלולים ונקיים עד עכשיו, מקבלים את הגוון האדום של דם השלייה.

אמא ואור מדליקות במטבח שלי נרות שבת, ואנחנו מקבלים את השבת בשלווה ובאושר, עם הילה חדשה ומיוחדת – הילה דרוקר.

הילה דרוקר

הילה דרוקר

 

 

 

 

 

 

 

 

** לבלוג של שירה דרוקר ולסיפורי לידה נוספים.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

16 תגובות ל- “ללדת זה כואב. מאוד כואב”

  1. רוצה להגיב, אך עדיין לא בשלו המילים..
    מאוד התרגשתי לקרוא וזה עורר אצלי המון דברים.
    צריכה עוד קצת זמן כדי לכתוב לך משהו.

  2. נעה גביש הגיב:

    קודם כל מזל טוב ענק
    ואחריו חיבוק חזק חזק
    איזה יופי של כתיבה ושל רשומה, כואבת לי איתך לקרוא, אבל כלכך יפה שלמרות מה שכולם אומרים ומרגישים סביבך, את יושבת וכותבה את מה שאת הרגשת וחווית!
    ועדיין חווה.
    למרות שקראתי,אני חושבת, כמעט כל מה שכתבת לפני, אני לא זוכרת אם באחת מהן כתבת מה ואם דיברו והכינו אותך לצירים=כאב.
    כיוון שהנושא הזה הוא מאוד אינדווידואלי, לאחת, לא משנה אך תמודד, היא תרגיש כאב ואחרת תרגיש משהו אחר….לא אכנס לזה עכשיו.
    רק רציתי לומר לך שקראתי אותך עם דמעות בעיניים מהתרגשות וכאב ביחד.
    בלי ששמת לב בכלל התמודדת עם הצירים כמו שלימדו אותך, כמו שהכנת את עצמך, התכנסת, אבל עדיין היית בשליטה ובהקשבה של מה צריך לעשות.

    אני מחבקת אותך חזק (אל תכעסי על מה שאומר עכשיו) כשתגיע הפעם הבאה
    תעשי מה שנכון לך ולגוף…תתכנסי ותקשיבי לעצמך.
    ואכן יש לך בעל "אשת חיל" 🙂
    וכל הכבוד לך…לידת בית!! עשית זאת נהדר ולמרות זאת, מותר להרגיש אחרת ממה שכולם אומרים מסביב, ממה שכולם מרגישים וראו….
    מותר לך, כי את חווית ועברת ואלה הן המחשבות והרגשות שלך.:)

    אני אשתף אותך שאחרי שילדתי את הגדולה שלי בלידה טובה ומהירה יחסית ללידה ראשונה…לא הייתי בשום ריחוף…הייתיה בתוך מה שעברתי ובתוך הטיפול האינטסיבי בתינוקת.
    לא כולן מרחפות אחרי, לא משנה כמה טוב ונכון להן הלידה…אל תחכי לשום ריחוף תהיי היכן שנכון לך להיות עכשיו.

    והשם שנתת לה…אחח איזה שם ונראה מתאים לקטנטונת ולסיטואציה 🙂

    הרבה מזל טוב ובשעה טובה
    נעה

  3. שירה יקרה,
    קודם כל מזל טוב. התרגשתי מאוד לקרוא את שכתבת. את אמיצה מאוד. לא רק כי ילדת, כי עכשיו את אומרת באמת מה את מרגישה, מבלי להסתיר ולטשטש דבר. זה חומר מצויין כדי להיות אמא ממש, אבל ממש טובה. נראה שלכולם נעלמו המילים. מה אומרים אחרי מה שכתבת? אני רוצה לכתוב לך- ברוכה הבאה לעולם האמהות. נשמע שעברת חוויה מטלטלת ומדהימה כאחד. עוד יבוא הזמן שהכל יתעכל ותביני עוד ועוד את מה שחווית בלידה. יש משפט שמלווה אותי כבר הרבה שנים שבעיניי מתאר היטב את החוויה של לידה ראשונה- "שבור את ליבי כדי לברוא מקום חדש לאהבה שאין לה גבול" (מתוך "רצות עם זאבים\ק.פ.אסטס).
    אני מרגישה שהלידה הראשונה שוברת משהו, לפחות בי היא שברה משהו, והדבר הזה שנשבר בי כנראה היה חייב להישבר כדי שאהפוך להיות אמא. מברכת אותך בימים עם הרבה רכות. מזל טוב.

  4. שירה, כמה הרבה מחשבות הפוסט שלך מעורר אצלי וכמה הוא אמיץ. לפני הלידה, בראייה הבתולית שלנו אנחנו לא יכולות להבין את עוצמת הטלטלה, את המקום הזה שאליו לוקחת לידה של ילדה, ולידה של עצמנו כאימהות. התחושות הפנימיות כל כך הרבה יותר מורכבות מאשר הכותרות שמנסים לתת ללידות (או לחיים). בתוך 'לידת בית חלומית', כמו בתוך 'לידת בית חולים מלאת התערבויות' מסתתרות כל כך הרבה דקות, עם כל כך הרבה תחושות שונות, סותרות, מבלבלות, לא דומות למה שדמיינו.
    כשאנחנו מתכוננות ללידה ולאימהות אנחנו חושבות, בתמימותינו, שמדובר במסע מלכותי של התגברות, של הצלחה, של ניצחון. אבל המסע הנשי, האימהי, מתגלה הרבה פעמים כדבר אחר לגמרי, כמסע של אובדן, כמו שתיארת בצורה כל כך כנה ואמיתית, של אובדן של עצמי כמו שהיכרתי עד עכשיו. וכן, בהמשך את תגלי גם מה נולד (חוץ מילדתך, כמובן), אבל כרגע…. כרגע הכל לא ברור. את כבר לא ה'שירה' שהיית לפני הלידה, ואת עדיין לא ה'שירה' שתהיי כשהזהות שלך, שכוללת עכשיו אימהות, תתגבש לאט לאט מחדש.
    מה שאני בעצם רוצה להגיד לך ששום דבר לא השתבש, שירה. זה זה. תמשיכי לתת לעצמך להרגיש. אל תחנקי את עצמך ב'הייתי אמורה להרגיש אחרת'. גם מי שמרחפת אחרי הלידה שלה, חווה את התחושות האלו במקום אחר, בזמן אחר, באימהות. והעובדה שאת מסוגלת להסתכל ולתאר את הדברים כמו שהם, המודעות הזאת, היא שתיתן לך את הכוחות לגלות מה יוולד.
    אני מצטרפת לרות בברכת הרכות – תהיי רכה אל עצמך. התאקלמות רכה, עם הרבה תמיכה, ותמשיכי לתת לעצמך להרגיש את כל טווח הרגשות, גם כשזה כל כך כואב.
    ואולי פעם תהיה לי הזדמנות לספר לך את מסעה של איננה – מלכת השמיים והארץ, שמהדהד כל כך את מה שאת עוברת עכשיו.

  5. היי שירה, מילים מתחילות להתגבש 🙂
    רציתי להגיד לך שקראתי את מה שכתבת בעיון רב.
    שמעתי עד כמה כאב לך וכמה הכאב הפתיע אותך בעוצמתו, שמעתי את תחושת הסבל הכואב שמתוכו רצית לוותר על המון דברים בחייך ואת הדמעות שזולגות בעקבות התחושות האותנטיות האלה שעולות.
    שמעתי את הפער הזה בין מה שהיקרים שליוו אותך הרגישו ואמרו לגבי הלידה, לבין מה שאת הרגשת בתוכה.
    שמעתי אותך מספרת על הדברים שעשית "כמו שצריך" ומשהו כזה שלא מאמין הצלחת לעשות את כל זה בתוך הכאב הגדול.
    שמעתי את הציפייה לרחף אחרי הלידה.
    שמעתי את תחושת השלווה, ההקלה והאושר שהגיעו עם לידתה של הילה. הילה, איזה שם מקסים.

    הכי חשוב, שנראה לי שגם את שמעת אותם, היית איתם, נכחת אותם ונתת להם מקום, לכולם בלי יוצא מהכלל. ברגע שנתת להם מקום, הכרת בהם, השינוי בתחושה כבר יקרה מעצמו באופן טבעי.

    תודה רבה וחיבוק ענק

  6. רותם ביבי הגיב:

    שירה היקרה
    סיימתי לקרוא את מה שכתבת עם דמעות בעיניים. אני כל כך מזדהה עם הכאב שלך שזה פשוט כואב עוד פעם מחדש (גם עכשיו דמעות בעיניים) ואני לא מדברת על הכאב הפיזי אני מבטיחה לך – באמת שוכחים – אני מדברת על תחושת הבלבול החוסר אונים הפחד העצב השמחה האושר והציפייה. הציפייה שיגיע כבר הרגע שבו תפסיקי להיות שירה ותתחילי להיות שירה האמא. בהתחלה כל מה שחשוב זה התפקוד: להניק לחתל להלביש לקלח להרדים.. אין עוד זמן לדברים אחרים ואז עובר עוד יום ועוד יום ואת מתרגלת למצב החדש ומתרגלת לילדה שלך והיא מתרגלת אליך. לאט לאט את מגלה עוד משהו שאת אוהבת בה ועוד מבט ועוד הבעת פנים וזהו את מכורה. זה לא קורה ברגע ובטח לא מתאהבים בילד איך שהוא יוצא זה בלתי אפשרי כי את כל כך עוד שקועה בעצמך ובמה שאת עכשיו חווית ועוד תחווי שאת לא פנויה באופן רגשי כמו שתהיי פנויה ככל שיחלפו הימים.
    כשאנחנו מספרים לך שאנחנו גאים בך על הדרך הנחישות והבחירות שלך זה לא כי אנחנו רואים מה שאת לא אלא כל אחת מתוך החוויה האישית שלה לוקחת דוגמאות ועושה השוואות. ככל שיחלפו הימים את תתחזקי הכאבים יעברו תתחילי להתרגל לזמני שינה אחרים ולתפקוד שונה בחיי היום יום ואז תתחילי לראות את הדברים אחרת וכמו שאמרו כאן טובות וחכמות ממני קחי את הזמן שלך!! ואל תנסי לחיות על פי הציפיות של אחרים וגם לא על פי הציפיות שהיו לך לפני הלידה. עכשיו הוא מה שחשוב לכי עם מה שאת מרגישה ומסוגלת עכשיו!
    אני רוצה להגיד לך שאני מעריצה אותך וגאה בך עד מאוד ואילו רק בגלל העובדה שאת מעיזה ולא שבויה בפחד ובחרדה של עצמך ( את חושבת שזה עניין של מה בכך לצאת אחרי ארבעה ימים לארוחת בוקר?!) והכי חשוב רציתי להגיד לך שזה בסדר לבכות! תבכי כי עצוב כי מפחיד כי נזכרת . תבכי משמחה מאושר. כל הרגשות האלה שמציפים אותך זה הדבר הכי טבעי בעולם. אז תתמסרי להרגשה החדשה הזאת תתני לה למלא אותך ולעטוף אותך כי כך נבראת אמא חדשה וכך את תהפכי משירה לאמא שירה ותדעי שכל מה שדמיינת וחלמת במשך תשעה חודשים יתגשם לך – האמיני בעצמך את אלופה!
    אוהבת אותך

  7. ענת רז הגיב:

    מסכימה עם כל מילה. ללדת זה כואב. מאד. ועדיין זו חוויה מדהימה שלא הייתי מוותרת עליה. כל הכבוד לך והמון מזל טוב. הילה מקסימה.

  8. שירה דרוקר הגיב:

    תודה לכולן על החיזוקים. אני פוחדת להתמכר לתגובות… מרוב שהן מחזקות ומעודדות, ומספרות לי שאני בעצם בסדר, לא בא לי שזה ייגמר לעולם…
    אני כל כך שמחה שהצלחתי להעביר את המסר שרציתי, והתגובות של כולן מראות לי שהמסר עבר, ושכולן שותפות לתחושות שלי, ושיהיה בסדר. שכבר הכול בסדר. וזה כל כך חשוב לי להרגיש ככה עכשיו. אז שוב תודה…

    • שירה – אני מאמצת מעכשיו את המעבר הזה שעשית כאן, בתגובה הקצרה הזאת –
      מ'יהיה בסדר' ל'כבר הכול בסדר' – בדיוק. כבר, כמו שזה עכשיו, הכל בסדר.

  9. נטע רותם ימניצקיי הגיב:

    הי שירה,
    היינו ביחד ביוגה במרכז מיה. אני מוכרחה להודות שחיכיתי לסיפור שלך, נכנסתי כל כמה ימים לבדוק אם כבר ילדת ואם פירסמת משהו. הייתה בי הרבה קינאה על האופן בו בחרת ללדת, ועל האומץ שיש לך לעשות זאת בדרך שלך.
    קראתי את הסיפור שלך פעמיים, ועלו בי הרבה רגשות בעקבותיו, שקשורים גם ללידה שלי. הסיפור שלך חיזק אותי, כי הוא גרם לי להבין שגם אני בסדר. למרות שילדתי בקיסרי את שני ילדי. כי כניראה שלא תמיד הכל בשליטתנו, אבל אנחנו תמיד עושות את המיטב שאנחנו מסוגלות בהתאם לנסיבות, ולכן את וגם אני אימהות טובות.
    וכניראה שגם כשאנחנו נורא רוצות ומתכננות משהו, המציאות לפעמים לוקחת אותנו למקום אחר, וזה בסדר, והגבורה היא באיך שהתמודדת בכל זאת עם הקושי הלא צפוי.
    גם התחושה של הרגשות המציפים אחרי הלידה מוכרת לי. כניראה שזה שילוב של החוויה המסעירה עם גודש של הורמונים. תני לעצמך להרגיש, לבכות, אבל תזכרי שאת אישה אמיצה, חזקה, ואמא נהדרת.

    נטע

    • נטע, מאוד התרגשתי לקרוא את הדברים שלך.
      ו.. מזל טוב !

    • שירה דרוקר הגיב:

      נטע, קודם כל מזל טוב!!! אני מתגעגעת למרכז מיה, מקום שבאמת עשה את ההריון ליותר כיפי…
      תודה רבה על הדברים שכתבת, עולה מהם שאת שלמה עם עצמך, וזה משמח אותי מאוד.
      כל כך ניסיתי במהלך ההריון להתכונן לזה שבסופו של דבר, כל תרחיש הוא תרחיש אפשרי, ואי אפשר באמת להתכונן. "הכנה לשחרור" קראתי לזה. ובסוף – הלידה שלי התנהלה כביכול כמתוכנן, ממש צעד אחר צעד לפי הפנטזיה שהייתה לי בראש, ועדיין עלו בי הרגשות האלה שתיארתי…
      כנראה שהדבר המרכזי שאי אפשר "לביים" בלידה הוא את הרגשות שלנו כלפי הדברים שקורים לנו…
      מקווה שניפגש במיה בהמשך!

  10. אוסי הגיב:

    שירה את מרגשת בדרך הבעת הרגשות שלך.
    אני מעריכה מאוד את היכולת שלך לשבת ולכתוב בתוך שבוע של ה"מהפך" של החיים.
    אני מעריכה את האוטנטיות שלך ואת הכנות.
    תודה על השיתוף הזה, הוא חשוב לנו כנשים בכלל!!!

    את אמיצה וגיבורה כאחת.

    המון מזל טוב.

  11. ציפורה סביליה הגיב:

    וואהו..ילדה-אישה אימא-יקרה.
    אין לך מושג כמה ריגשת אותי,אתמול זו היית את שנולדת-היום הגלגל מסתובב לו הלאה ואת יולדת את בכורתך,גדולה מהחיים,בדרכך שלך.עוד כילדה היטב ידעת מה רצונותייך,תמיד בשליטה של אימא של אבא .אני באמת הייתי מוכנה לתת
    לך הכל שרק תצייצי ותקבלי.ילדת פלא מדליקה.והזמן טס לנו למול עיננו,הכל דוהר הלאה לכיוון הלא נודע לעתיד.עוד לא נספיק ממש,להנות מהמיוחדת הקטנטונת הזו- הילונת המיוחדת וכבר היא תרוץ לך לחופה..את תראי..אני מאמינה שבדרכך תלמדי לחבק אותה .להקשיב .להדריך וללוות אותה בדרכה כאם תומכת וחברה הכי הכי קרובה ומבינה.ואלו הם בעצם שורש חיינו-פרי האהבה.
    ואת -משפטנית מקצועית.אישה -יפה ומכובדת,קחי את המחשב כל רגע כל שניה אפשרית והנציחי את הרגעים המיוחדים והפכי אותם לספר -למען נשים קטנות שביום הנכון ,תוכלנה ללמוד מתובנות ה-חיים דרך עיני המנוסות יותר.כי האמת היא שאין לנו יותר מידי זמן לטעויות אפילו שהן אבן תומכת ללימוד החיים.יש רגעים שכאלו שכדאי ללמוד מטעויות או מעשים וראייה של אחרות.לשם כך יש לך משימה.כתבי .למען עצמך .ולמען אותן קוראות -את הספר שלך.הראשון .אני מאמינה בך .בכישורייך ,בדרכך הנכונה .את תהיי שם כל פעם במידה והיא תיפול לרשת לה את הדרך.תחת רגליה היחפות…ואני יודעת שאת צריכה להתחיל .ולתקתק את הכיתוב כבר מהיום,ויפה בהחלט שעה קודם.אהבתי .אוהבת .ומאמינה.צאי לדרך נסיכה.אני ראשונה לקרוא את הטיוטה.אוהבת דודה ציפורה סביליה.חיבוק ענק וחם.ונשיקות לכל מש' דרוקר המקסימה.ובשעה טובה ומוצלחת.

  12. קטיה הגיב:

    הי
    זה מקסים
    נהנתי מעוד לקרוא את זה

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ועכשיו לכתוב

מאת : הדר צפריר-ריגר

11 באפריל 20130 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, מה עם הצרכים שלי?

ועכשיו לכתוב לכתוב לכתוב לכתוב לא להפסיק לכתוב

ולהבין שאני נחנקת

שהדמעות לא מספיקות כדי לכסות על האבנים שבבטן

כל המילים שלי רוצות לירוק החוצה את כל החיים שלי.

יש לי תחושה שככה שנים יכולות לחלוף בלעדיי, בלי זה, בלי הכרה.

אני עכשיו נלפתת,

הכביסה הכלים הרצפה

אני עכשיו.

על פרשת הדולה: "ריסקו לבן אדם את החיים"

מאת : לימור לוי אוסמי

18 במרץ 20115 תגובות

מתוך דולה, הריון

אני חוזרת היום בבוקר הביתה, אחרי שהבאתי את איילי לגן (התחפש לדן קוסו, מבקוגן J…), אני במכונית, מקשיבה לתכנית "מחשבות בע"מ של איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי בגל"צ. דקה לפני סיום התכנית, מחליטים השניים לומר שני משפטים מהירים על 'פרשת הדולה' (דקה 52'): "..היתה מהומת אלוהים בתקשורת, במשטרה, כלום לא קרה. התיק נסגר. טוב שבמקרים האלה עושים גם מעקב אחרי שריסקו לו את החיים.. לעשות קצת סדר.."

"אני פשוט מרגישה מטומטמת.. לא מצליחה לארגן את השינה ולא מסתדרת עם ההנקה" – שאלה של אמא

מאת : אמא מותשת

14 באוקטובר 20104 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

"אני פשוט מרגישה מטומטמת. התינוקת שלי בת חודשיים ואני לא מצליחה לארגן טקס שינה או סדר יום מינימאלי עבורה. ניסיתי כבר את כל הטכניקות ורשמתי כמה ימים בקפידה את סדר היום שלה ושום דבר לא עוזר. הקטנה לא מבחינה בין יום ולילה. בנוסף להכול, אני כבר ממש מותשת מההנקות. גם בזה, אין שום דפוס קבוע. יש […]