ללדת זה כואב. חמישה ימים עברו מאז שנולדה הילה. ימים מבלבלים, ימים של הסתגלות, ימים שבהם נתתי לחוויה לשקוע, לחלחל, ורק עכשיו אני מוכנה לבטא את מה שעברתי. עברנו.  אני מאוד רוצה לספר את הסיפור כמה שיותר קרוב למועד הלידה, כי יש המון דברים שאני מרגישה עכשיו שאולי יהפכו מטושטשים בהמשך, וחשוב לי לבטא גם אותם.

ללדת זה כואב. לרגעים העדפתי פשוט למות ולוותר על הכול

ללדת זה כואב. מאוד כואב. לרגעים העדפתי פשוט למות ולוותר על הכול. על עצמי, על אהובי היקר, על ההריון הנעים ועל הקטנה שרוצה לצאת. כואב לי. אני רוצה להחזיר את הכול, להזדכות ולהתחיל מאפס. בפעם הבאה אני לא אעשה את הבחירות האלה. הן מובילות לכאב גדול שאני לא מסוגלת לשאת יותר.

אוי ואבוי. נוראי להגיד את הדברים האלה, המילים האלה יוצאות ממני ואיתן גם כמה דמעות שמתגלגלות לאיטן על לחיי. אבל באמת חשבתי ככה בלידה. ריחמתי על עצמי כל כך. כאב לי כל כך. במבט לאחור אני לא מאמינה שבתוך כל הסבל, הכאב והרחמים האלה, המשכתי לנוע בצירים ולנוח ביניהם "כמו שצריך". תוך כדי צירי הלידה הצלחתי להתכנס בתוך עצמי ולא לראות שום דבר מסביב, הצלחתי לחשוב רק על עכשיו ולא על מה יהיה הלאה. באמת הצלחתי.

אני נזכרת בצירי הלידה הצפופים, בכמה כאב לי. הרגשתי שהצירים לא נגמרים

אז למה אני עדיין לא מרחפת מהלידה הזאת? אני ממש ממש רוצה שכבר יעבור הזמן, והמוח יעשה את הטריק הגאוני שלו, שעוזר לנו לזכור רק את הטוב בכל חוויה שאנחנו עוברים. אני מקווה מאוד שכשזה יקרה – אני ארגיש נפלא. אני ארגיש שבחרתי נכון ושפעלתי נכון. אני ארגיש כמו שכולם מסביבי חושבים שאני מרגישה.

כולם גאים בי. הם אומרים: "איזה גיבורה את", "איך עשית את זה מדהים", "איך ידעת לקבל את ההחלטות הנכונות", "איזה אמא טובה את". ואני רק נזכרת בהבזקים בעוד רגעים בלידה. נזכרת ונמלאת רחמים עצמיים.

נזכרת בצירים הצפופים, לפני שהמיילדת הגיעה, כמה כאב לי, הרגשתי שהציר לא נגמר, שאני לא מספיקה לעשות כלום בהפוגות. אני לא הפסקתי לעשות סיבובים על הכדור ולנסות בכל פעם תנוחה אחרת עד שמצאתי מה עושה לי הכי טוב, אבל זה לא עזר לתחושה.

בצירי הלחץ צעקתי מכאב

נזכרת איך רגע אחרי שהמיילדת הגיעה ובישרה שאני בפתיחה 8 (!!!) כאילו נפרצו כל המחסומים והתחילו צירי הלחץ. שכבתי על הצד עם הפנים במזרון, צעקתי מכאב, הושטתי ידיים מעל לראש והחזקתי את רועי חזק חזק, בעוד אור מנענעת את האגן שלי קדימה ואחורה.

אני נזכרת איך באחד הצירים האלה, כשרק אני ואור בחדר, פתאום ירדו המים, בבת אחת. הרגשתי שפריץ גדול בין הרגליים, וישר חשבתי שאני מקווה שהמזרון של המיטה שלנו בסדר, כי אנחנו ממש אוהבים אותו. התעקשתי לעבור לבריכה, למרות שהמיילדת אמרה שלא נראה לה שנספיק.

רועי התחיל לנפח ולמלא אותה בסלון, בזמן שאני שוכבת על המיטה בחדר בצירי לחץ נוראיים, הוא הצליח להגיע ולהחזיק לי את הידיים בצירים, ומיד רץ להמשיך לטפל בבריכה. איזה בעל למופת.

איך לא סיפרו לי שהצירים כל כך כואבים?

אין לי מושג איך עשיתי את זה, אבל הצלחתי לקום מהמיטה ולהיכנס לבריכה. רועי לבש בגד ים ונכנס איתי פנימה, שכבתי על הצד כשראשי מונח על הרגל שלו, הוא החזיק לי את היד חזק חזק ועיסה את הגב, אור עזרה לי להרים את הברך אל הבטן במהלך הצירים, והמיילדת רכנה מולי ודאגה שהיציאה תהיה חלקה ולא אקרע.

את החלק הזה של הלידה אמא צילמה בוידיאו. ביומיים הראשונים לאחר הלידה לא רציתי לשמוע אפילו על הסרט הזה. לא מספיק הזיכרונות הטראומטיים שמעלים דמעות בעיניי בכל פעם שהם מגיחים אל מחשבותיי?

אחרי יומיים ראינו את הסרט, אני ורועי. זה היה כל כך עצוב. שוב הציפו אותי הכאבים וריחמתי על עצמי בתמונה. מסכנה, איך לא ידעת שככה זה כואב? איך לא סיפרו לך? ובכל פעם שהגיעה מחשבה כזאת הסתכלתי על הילה, התינוקת הקטנה שאני מחזיקה בזרועותיי, המתנה היפה שלנו, ובכיתי מאושר. כמה רגשות מעורבים. איזו הצפה רגשית מטורפת.

כל פעם שראיתי את סרט הלידה, היה לי פחות כואב

למחרת צפיתי שוב בסרט, פעם עם אור ופעם עם מאיה, המיילדת. בכל פעם שצפיתי בו, היה לי כבר פחות כואב, והתחלתי לראות את מה שכנראה כולם ראו חוץ ממני. ראיתי איך הקפדתי כל כך לצעוק בקולות נמוכים ולא לצרוח, ראיתי איך נשפתי ב"ששששששששששששששש………" במקום לצעוק.

כשהבנתי שזה טוב יותר, ראיתי איך ברגעים הכואבים ביותר, כשהראש כבר חצי בחוץ, לוחץ ושורף לי את כל הגוף, המיילדת מנחה אותי להרפות ולנשום, לא ללחוץ. אני, כמו במשימה בלתי אפשרית, ממלאת אחר ההוראות, נושמת ונושפת, לא לוחצת, למרות שזה מה שהגוף רוצה כל כך לעשות.

רק רציתי שזה ייגמר והרגשתי בתוך תוכי שאם אלחץ בכוח ולא אעשה מה שאומרים לי – זה ייגמר מהר יותר, אבל כל כך היה חשוב לי לעשות את זה כמו שצריך, ולנסות לעשות את זה בלי קרעים מיותרים.

זה נגמר. גוף קטן וחמוד יצא ממני

וראיתי איך היא יוצאת ממני, בלחיצה אחת, הראש והגוף בבת אחת. ראש מלא שיער מפתיע (בחיים לא דמיינתי שתהיה לי תינוקת עם שיער!!! איזה כיף…), שחור וארוך, שהתנועע והתבדר במים עוד בשלב ההכתרה, וליטפתי אותו ושמחתי שעוד מעט היא מגיעה. גוף קטן וחמוד, ורוד ונקי. היא נולדה כל כך נקייה וטהורה.

נזכרתי בתחושת ההקלה האדירה שהגיעה יחד איתה. זה נגמר. אפשר לנוח, ללטף, ולהתאהב. עד אינסוף. נשארנו בבריכה, רועי מחבק אותי ואני את הילה, מתפעלים מכפות הרגליים הקטנות, מהשיער השופע, מהעובדה שהיצור הקטן הזה היה אצלי בבטן. אמא ואור מזילות דמעות וכולנו מתרגשים כל כך. המיילדת מתחילה לטפל ביציאת השלייה… השעה 18:33, עוד מעט כניסת שבת.

הדקות חלפו באושר גדול, השלייה יצאה שלמה ובריאה, והמים בבריכה, שהצליחו להישאר צלולים ונקיים עד עכשיו, מקבלים את הגוון האדום של דם השלייה. אמא ואור מדליקות במטבח שלי נרות שבת, ואנחנו מקבלים את השבת בשלווה ובאושר, עם הילה חדשה ומיוחדת – הילה דרוקר.

כתבה: שירה דרוקר. לבלוג של שירה דרוקר

(צילום אילוסטרציה)

**

מחפשת הכנה רגשית ללידה?

לידה היא אירוע עוצמתי שיכול לעורר פחדים, חששות, זיכרונות ותקוות. ליווי רגשי הוא תהליך המותאם באופן ייחודי לנשים בהריון ואחרי לידה במטרה לעזור להן להתמודד עם האתגרים הרגשיים האופייניים לתקופה דרך חמלה, קבלה, הפחתת שיפוטיות והגדלת הביטחון והחוסן הרגשי. כאן הפרטים למי התהליך מתאים במיוחד. אפשר לשלוח לי הודעה לווטסאפ, לימור.

**