הנושא שלי היום הוא גמילה מהנקה. לא היה בליבי ספק שאני מניקה את ילדי עוד לפני ההריון שלי, ברור כשמש. אפילו בהכנה ללידה עם הדולה שלי, זה הרגע ששאפתי אליו: להרגיש אותו עליי ולתת לו לינוק ממני. וככה היה.

ללא הדרכה, הוא נצמד אליי וינק. איזה כאבים! רבאק! עברתי כרגע לידה ללא חומרי הרדמה, אבל זה ממש כואב! וככה עברו "10 ימי הפטמות הסדוקות", עד שזה הפסיק לכאוב ונהיה מהנה יותר ויותר.

לידע כללי, הגור שלי סרבן מוצצים ובקבוקים ותיק (ומבחר סוגים במצב כחדש מוצעים למכירה למי שמעוניין). ליטרים של חלב אם נשפכו על מנת לנסות לגרום לו לקחת בקבוק, אבל לא בבית ספרינו. כאילו אומר לי כבר בחודשו הראשון: "אני יודע. רק אותך אני צריך ורוצה".

ומה אני אגיד לגוזלי? "לא. תיקח חלב אם שאוב מתוך מיכל פלסטי שמרגיש לי לא אינטימי ומנוכר עם טעם לוואי של תעשיית הנפט"?, אז התנדבתי אני למשימה ולהיות הבקבוק והמוצץ של ילדי.

גמילה מהנקה: התינוק שלי לא מוותר

החל מהחודש הרביעי לחייו, הפסיק לישון שנת לילה והפך אותי לעבד מרצון. ואז מתחילים הייסורים והדאגות: "רגע, אולי הוא לא רוצה ציצי? אולי כואב לו משהו?" התייעצות עם החצי השני לא מביאה לשום התקדמות (לכל היותר הרמת גבות ומלמול סתמי ובליבו אומר 'העיקר שתמשיכי להניק כדי שאני לא אצטרך לקום בלילה'…).

זה הלך והחמיר.

דמיינתי את הגוזל חושב: "בלילה, ברגע שאמא נכנסת למיטה, אני מתחבר אליה ולא זז! נראה האם פטמות יכולות לנשור!" ויום אחד נגמרתי: "אני לא מוכנה לזה עוד! די! אני אתן לו פעמיים בלילה וזהו!".

אז כשהיה בן 8 חודשים וחצי – יצאתי מהמיטה המשותפת שלנו, עברתי לספה ונתתי לחצי השני לקחת את המושכות לידיו. לילה, ועוד לילה ועוד לילה. זה מרגיש המון זמן. כאילו זה היה חודש שלם. וריבים וחוסר שינה והצרחות.

השועל הקטן לא מוותר.

45 דקות של צווחות אימה. ואני מחוץ לדלת, רצה לשירותים להקיא ומפסיקה את ה"ניסוי". הוא רק תינוק, הוא עוד לא מוכן לזה, הוא צריך אותי עדיין. כל מה שהוא צריך ורוצה זה את הנחמה שלי. את האהבה האין סופית שלי, את היכולת שלי להכיל את מצוקותיו, גם כשהוא ישן.

איך הילד שלי ילמד להירדם לבד?

הגוזל חגג את תום שנתו הראשונה ביקום לפני כשבועיים (תודה, תודה). עד לפני 24 שעות, הוא היה נרדם לרוב עם ציצי בפה או ב"סשן של בכי"/ פורקן רגשות עם אבא (מתוך "התינוק יודע" – ספר מומלץ לאמהות מתחילות וותיקות כאחת). בתור אמא שעובדת מהבית, גם שנת הצהריים שלו הייתה מתחילה עם "ציצולו".

אני יודעת, הילד צריך ללמוד להירדם לבד, זו ככל הנראה תכונה נרכשת, אני גורמת לו נזק לשיניים, (שטויות, כי תראו את כל הילדים באפריקה עם שיניים לבנות צחורות ומחוברים לאימהות שלהם שנתיים לפחות), מים באוזניים (?!), "פינוק" ועוד כל מיני נזקים כאלה ואחרים.

עכשיו הוא מתחיל "גן". מסגרת. אחרי שנה + עם אימא בבית, אני צריכה "למסור" אותו למישהי אחרת שתגדל אותו במקומי, שתראה את כל הדברים החדשים שהוא עושה ואני רוצה לתת לו התחלה רכה ככל שאפשר. בלי להיות תלוי באמא לשעת הצהריים שלו בגן. אז זהו, הוא צריך להירדם בלעדיי ואני זו שצריכה לעשות זאת. לא אבא.

דיברתי עם החצי השני. הכנו את עצמינו למלחמת עולם. לריבים ולילות בלי שינה. התחלתי לדבר על זה עם הגור שלי. בזמן ההתפנקויות שלו על הציצי שלי, הסברתי לו שהוא כבר מתחיל להתבגר ושהוא צריך ללמוד להירדם לבד. ושאני תמיד אהיה פה ואתן לו ציצי במועדים אחרים, אבל לא בזמן השינה.

גמילה מהנקה: ציפיתי למלחמת עולם, אבל קיבלתי ממנו הבנה

לפני 24 שעות חזרנו מחברים והוא נרדם באוטו. כהרגלי, לקחתי אותו מהמושב שלו באוטו למיטה המשפחתית שלנו. הוא התעורר קצת וחיפש מיד את הציצי כדי לחזור לישון. ואז הסברתי לו שציצי הולך לישון והוא יראה אותו רק מחר בבוקר, (בלב מלא חשש שאני לא אעמוד במילה שלי). הגור שלי תפס אותי ומצץ יותר חזק, כמו מעשן שיודע שזו "הסיגריה האחרונה שלו". נכנסתי למיטה בשעה מאוחרת, כרגיל. מדיטציה קצרה ובקשה מהגור שלי ומהיקום להקל עליי את משימת ה גמילה מהנקה, שנראית בלתי אפשרית.

ציפיתי למלחמת עולם וקיבלתי הבנה מהגוזל.

היה בכי, היו התפתלויות של גמילה. היה לא קל, אבל עברנו את זה בשלום. קמתי רעננה בבוקר לראשונה מזה זמן רב ולו בגלל התחושה ש"עשיתי את זה! וזה היה לא נורא!" ואז הגיעה שעת צהריים.

או-או! האם אני אעמוד בזה?! הגור שוב הסתכל ונמרח על הציצי מתחנן לעזרה, אך משהו בעיניו אמר לי שזה בסדר ושהוא יכול להתמודד את זה. פתאום "נכבה" ונרדם.

"אני רוצה פרחים!" כתבתי מסרון לחצי השני, כולי גאה בהישג של עצמי. לפני חמש שעות: הערב בפתח. מה יהיה? בלאגן? יעשה שמות בבית וצרחות?! אז זהו,שלא.

אחרי שתי התפתלויות, ירידה אחת מהמיטה ושתי יבבות קצרות, שם הגור את ראשו על הכר שלי וכששפתיי על מצחו הוא נרדם. "אני כל כך גאה בך מתוק שלי. ואני כל כך אוהבת אותך". דמעה חצופה זלגה לה ללא בושה. הוא באמת מתבגר. ובעיקר- הוא מבין הכול ואני צריכה לסמוך עליו שהוא יודע.

**

ליווי רגשי אחרי לידה (עד גיל שנתיים)

התקופה של אחרי הלידה היא תקופה ייחודית, שיכולה להיות מלאה בגם וגם- גם יש בה אושר, שמחה, התמלאות, ואהבה אך גם יש בה קשיים טבעיים שעולים סביב אתגרים, שאלות, ספקות וקונפליקטים.

זה לוקח זמן למצוא את הדרך שנכונה לך להתמודד, ואת לא צריכה לעשות את זה לבד.

ליווי רגשי אחרי לידה (עד גיל שנתיים) יכול להעניק לך מענה רגשי לקשיים והאתגרים הטבעיים שעולים סביב ההורות, גם אם הם מעלים רגשות ומחשבות קשות ולא נעימות. הוא יכול להיות להעניק לך אפשרות לדבר על הדברים שמביכים אותך בסביבה תומכת ולא שיפוטית, ולקבל כלים שיעזרו לך להתמודד עם האינטנסיביות הרגשית והפיסית שאופיינית לתקופה.

אני מזמינה אותך בחום לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, ולבדוק אם מתאים לך לצאת לדרך חדשה בהורות.

אשמח לעזור לך, לימור

**

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

זהו, אני לא מניקה / שירה דרוקר

זה מרגיש כמו פרידה ראשונה | גמילה מהנקת לילה / ענבל לוי