אני הולכת לספר לכן על לידה שנייה מהירה שעברתי, אבל קודם כל קצת רקע: אחרי הלידה של נועם הבנתי מה זו אמביוולנטיות טהורה: מצד אחד חופשת הלידה הייתה רצופה כמעט כולה בדיכאון קל, דמעות, ותחושה של אסירה בכלא ומצד שני, כמהתי לילד נוסף כמעט בשנייה שחזרתי לעבודה.
איך זה מסתדר? אין לי מושג, אבל זרמתי עם התחושה ולמזלי גם דרור זרם איתי. כשנועם חגג יומולדת שנה, ראיתי שני פסים בבדיקה הביתית. שמחתי, אבל גם לא. התרגשתי, אבל הייתי אדישה (שוב האמביוולנטיות חוזרת). תכננתי תכניות, אבל סירבתי לקבוע תור לרופא.
כשכבר הגעתי לרופא בשבוע 8 לספירה שלי, והתיישבתי על הכיסא כבר ידעתי מה תהיה התשובה. כל שריר ואיבר בגוף שלי צעק ודרש לקום ולצאת מהחדר. שנייה אחרי זה שמעתי את הרופא אומר "ההריון הזה לא תקין לצערי", הוא התחיל להתפתח ונעצר בערך בשבוע 6. לא הסכמתי להמתין שהגוף יפיל בעצמו את ההריון (הבטא כבר הגיעה ל 55,000 והבחילות תקפו ביתר שאת) ושבוע לאחר מכן עברתי גרידה.
הרצון להריון נוסף התגבר אחרי הגרידה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר
הרצון להריון נוסף התגבר אחרי הגרידה, התגבר זה בלשון המעטה – לא חשבתי על שום דבר אחר, זה מה שהעסיק אותי כל היום וכל הלילה. ספרתי ימים, בדקתי ביוצים, הפרשות, צוואר רחם ושוב פעם ספרתי קדימה, אחורה, הצידה. הכל הכל הכל היה מכוון למטרה הזו. הגוף שלי, ששכחתי שהוא יותר חכם ממני, פשוט הפסיק לבייץ, עשה סטופ אחד גדול על הכל והכריח אותי להירגע, לנוח, לקחת את הזמן להבין ולעכל את מה שאני באמת רוצה ויכולה.
אחרי חודשיים ושני טיפולי דיקור מידי חברה טובה ויקרה, הכל חזר למקומו, הגוף החל מבייץ בצורה מדויקת, ואני? אני נכנסתי להריון בחודש הראשון שחזרנו לנסות.
סף החרדות שלי בהריון הזה היה מן הסתם גבוה פי מיליון מההריון הראשון. לפני כל בדיקה היו לי סיוטים בלילה, הטרפתי מבלבולי מוח את החברות היקרות שלי (נשמות שלי הן!!) וכמעט נפחתי את נשמתי כשעליתי על הכיסא של הרופא…וככה עבר לו הריון שלם מבדיקה לבדיקה. שהיו תקינות ללא כחל וסרק, כשנודע לנו שיש לנו בת בבטן, חייכתי בסתר (כבר ידעתי מתחילת ההריון שהיא בת).
הלידה מתקרבת ואני מתמלאת חששות. אז מה אם זאת לא לידה ראשונה?
בשבוע 25 הרגשתי רטיבות רבה מהרגיל החלפתי תחתונית וגם היא התמלאה, אימא'לה! מייד פונים למיון באסף הרופא, שם בודקים אותי ומוצאים שלא מדובר במי שפיר. אבל לא בשביל זה הפסקה הזו נכתבה – בזמן ההמתנה לבדיקת הרופאה, עברה במסדרון אישה עם צירים בדרכה לחדר לידה, כואבת, מיוסרת וצועקת ואני התכווצתי בכיסא ונצמדתי ליד של דרור. הוא מצידו הסתכל עליי בפליאה "אבל כבר ילדת, את יודעת מה זה צירים". אז מה? עדיין התכווצתי.
25.11.11 – התל"מ עובר חולף לו בכיף, אני מצידי מרגישה מצוין מבחינה גופנית. מבחינה נפשית, מיוסרת. נו כבר, שתצא. אח שלה נולד שבוע לפני התל"מ, נמאס לי מהטלפונים מההערות מהעקיצות, נו כבר!!
30.11.11 – עוברת מוניטור אצל הרופא, המוניטור מושלם. פעילות רחמית? כאילו הייתי בחודש שביעי. כלום, נאדה, גורנישט. הרופא מבקש שביום ראשון אפנה למוניטור נוסף בבי"ח, אם לא אצליח להגיע למרפאה בעיר אחרת בה הוא עובד.
4.12.11 – אני מתהפכת במיטה כל הלילה, ישנה לסירוגין. זה לא חדש לי, ככה אני בחודש האחרון. מרגישה כאב חובק גב ובטן, אבל שוב, זה לא חדש לי, יש לי עקמת בגב התחתון שעושה לי צרות גדולות בהריון. בשעה חמש בבוקר מרגישה שוב כאב. לא, זה ציר. לא, זה כאב. אאוץ'!! זה ציר! חייבת חייבת חייבת לקום מהמיטה, הלכתי לשירותים. הכל בסדר, אאוץ' עוד ציר! מה? רגע אמורות להיות כמה דקות ביניהם, עם נועם תזמנתי אותם ארבע שעות. אאוץ', עוד אחד!
מעירה את דרור אומרת לו שיתקשר לאבא שלי כדי שיבוא אלינו להכין את נועם לגן, משהו בי מרגיש שצריך להזדרז, למהר.
אנחנו באוטו, בדרך לבית החולים, ואני חייבת ללחוץ ולצעוק
נכנסת לשירותים שוב, יש דימום. הופה! איפה אבא שלי??? חייבים לצאת, אני יודעת שחייבים לצאת! "כל כמה זמן יש לך ציר"? דרור שואל "כל הזמן" אני עונה לו, מבט אחד שלי בעיניים שלו והוא הבין הכל.
בחמישה לשש בבוקר, בדיוק בשנייה אני פותחת את דלת האוטו, אני מרגישה שהגוף שלי מושך אותי למטה, מה?? לא!! אין מצב שאני צריכה ללחוץ רק לפני פחות משעה התחילו הצירים! דרור רוצה להזמין אמבולנס, אני מסרבת בתוקף ומתיישבת באסרטיביות באוטו.
מתחילים לנסוע לכיוון אסף רופא בדרך יש לי צירים כואבים סוחפים מבלבלים לוחצים דוחפים ואז שקט של כמה שניות (יותר מאוחר דרור יעיד שבכמה שניות האלה נרדמתי). בכל ציר אחד כזה, אני צועקת באוטו ודרור אומר לי "מאמי לא ללחוץ! מאמי לא ללחוץ! אנחנו כבר בבי"ח" ובדרך עובר כמה רמזורים אדומים (מתנ"ע – אני פונה ללב שלכם! )
מיד איך שהגעתי לבית החולים המיילדת אמרה: "הראש כבר פה"
מגיעים למיון יולדות בשעה שש ועשרה. המיון ריק, חשוך. עוד ציר תופס אותי בפתח המיון, המיילדת איריס שהייתה במשמרת (יותר נכון סוף משמרת), באה אליי ולוקחת אותי לחדר ארבע במיון עצמו. בדרך, אני מספיקה לראות זוג בחדר הצמוד. האישה מחוברת למוניטור ומסתכלת עליי בפחד.
עולה על המיטה מורידה מכנסיים ותחתונים "אני מדממת" ואיריס עונה לי: "בסדר', בואי נראה מה המצב". שנייה וחצי ובלי שהיא נוגעת בי בכלל, ואני שומעת אותה אומרת "הראש כבר פה, תלחצי כשתרגישי שאת צריכה".
מה???? בלידה עם נועם הגעתי עם פתיחה 6 ועכשיו אני כבר עם הראש בפתח? דרור מסתכל עליי במבט של 'בהריון הבא אני מאשפז אותך מתחילת תשיעי בבי"ח!'
חמש לחיצות בלידה. זה הכול. בערך רבע שעה מהרגע שנכנסנו למיון
בום!! גל של צירי לחץ שוטף אותי. לא כואב לי כמו שהכל לוחץ דוחף שואב לכיוון אחד. אני נשמעת לגוף שלי, מה שהוא רוצה זה מה שאני עושה. איריס, קרת רוח אומרת לי לשכב על צד שמאל ואומרת לדרור לשפוך שמן שקדים, אני מרגישה אותה מעסה אותי, דרור תופס לי את הרגל, אני מרגישה אותה מתקדמת רוצה להסתכל עליה יוצאת אבל לא יכולה, הגוף מושך את החלק העליון לכיוון השני.
שורף לי, זוכרת שזה הראש גורם להרגשה כזאת, עוד לחיצה אחת ובאותה שנייה שהיא יוצאת, או יותר נכון מחליקה החוצה, אני מסוגלת גם לשנות תנוחה ולהסתכל עליה יוצאת ממני.
חמש לחיצות, זה הכל. בשעה שש עשרים ושבע בבוקר, בערך רבע שעה מהרגע שנכנסו למיון, בלי קרעים נולדה גלי שלנו במשקל 3.410 ק"ג. הכל שקט, לא כואב, לא דוחף, לא סוחף ולא מטלטל, רק בכי של תינוקת ממלא את האויר.
איריס שמה אותה עליי כשהיא עוד מחוברת לחבל הטבור ואמרה לי: "תורידי חולצה שלא תתלכלך, אה?" לא שמתי לב, אבל הייתי עדיין עם החולצה החזייה והגרביים. לא הספקתי להוריד כלום חוץ מאשר המכנסיים והתחתונים.
בדרך החוצה הזוג שראיתי בכניסה עדיין היה שם (טוב לא עבר הרבה זמן) ואני ריחמתי עליהם, חשבו שהם במוניטור שקט ורגוע וקיבלו לידה הארדקור. מאז נודעתי בתור ההיא שילדה בקבלה.
**
כתבה: אמא בעילום שם
**
מחפשת הכנה רגשית ללידה?
לידה היא אירוע עוצמתי שיכול לעורר פחדים, חששות, זיכרונות ותקוות. ליווי רגשי הוא תהליך המותאם באופן ייחודי לנשים בהריון ואחרי לידה במטרה לעזור להן להתמודד עם האתגרים הרגשיים האופייניים לתקופה דרך חמלה, קבלה, הפחתת שיפוטיות והגדלת הביטחון והחוסן הרגשי. כאן הפרטים למי התהליך מתאים במיוחד. אפשר לשלוח לי הודעה לווטסאפ, לימור.
**
אולי יעניין אותך לקרוא גם:
לידה קלה מהירה וכיפית / אנה