סיפור לידה של תמה

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

 

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.

 

הגעתי למיון יולדות, ומיד קיבלו אותי לבדיקה. אני עוד תהיתי אם אצטרך לשבת בתור וכמה זמן…

התחילו מוניטור, והאחות חיפשה וחיפשה אני התחלתי להבין שמשהו כאן לא הגיוני, והחלפתי מבטים עם אמא שלי, האחות החליטה לעשות אוטלרסאונד וקראה לרופאה, את האלוטרסאונד היא קצת הסתירה, אבל אני הבנתי שאין דופק. הן קראו לרופאה נוספת וגם היא לא הצליחה למצוא דופק, והן התחילו ללטף אותי ולאמר שהן לא יכולות לקבוע שום דבר לבד והן יקראו לרופאה בכירה. התחלתי להבין שפשוט אין דופק, לחלוטין לא הבנתי מה זה אומר אבל כבר הבנתי שזה רע מאוד. וגם די סופי. לקח די הרבה זמן עד שהגיעה הרופאה, וכשהיא הגיעה עשתה אולטרסאונד נוסף וארוך, שבסופו כבר היה ברור שדופק לא יימצא כאן ושהכל נגמר.

נותרתי לשבת בחדר ונאמר לי שמכאן הולכים ללידה. לידה שקטה. ביחידת הקבלה נתנו לי חדר ואשפזו אותי. לבשתי את החלוק, פתחו לי עירוי והכניסו לי בלון מיוחד שאמור ליצור צירים ולקצר את צוואר הרחם, שהיה כמובן סגור לגמרי, כי הייתי בשבוע 33+3.

כל אותו הלילה לא הצלחתי לישון, בשלב מסוים התחלתי לרעוד בצורה לא רצונית ובבוקר גם היה לי חום שקצת הדאיג את הצוות. הבלון נפלט בשמונה בבוקר והביא איתו פתיחה של 3 ס"מ ומחיקה של 60% וצוואר אחורי. אחר כך הוחלט על מתן פיטוצין לוריד.

בחדר ההשהייה נשארתי עד הערב. במהלך היום התקשרתי לרופאת ההיי ריסק שטיפלה בי בסוכרת, והיא מיד הגיעה. לסירוגין נכנסו רופאות נוספות, ומיילדות שראו אותי בלילה הקודם ובאו לחבק, לבכות יחד, ללטף ולתמוך. זה עזר לי מאוד ושחרר את הבכי החנוק עדיין.

 

התלבטתי אם להתקשר לדולה שלי. איכשהוא רציתי לשמור אותה ללידה השמחה שלי, אבל אחותי שכנעה אותי להתקשר ותוך שעה אביגיל גורן הדולה היתה אצלי בחדר ומכאן התחיל הליווי הכי מופלא בעולם שאני לא יודעת איך הייתי עוברת את כל זה בלעדיה.

לקראת ערב החליטו שאמנם אין שום התקדמות מהבוקר, אבל מעבירים אותי לחדר לידה. קיבלתי חדר מפואר של לידה פרטית, הרחק מחדרי הלידה הרגילים, אבל גובל בקיר של המרכז ללידה טבעית. חיברו אותי להמשך פיטוצין, ומוניטור. לא הצלחתי לישון, כל פעם שעצמתי את העיניים עלו בי מחשבות כואבות ומבולבלות.

אביגיל שאלה אותי: "ומה עם שם?" וזאת בדיוק השאלה שהטרידה אותי כל היום ולא נתנה לי מנוח עד כדי כאב ראש נוראי. הרגשתי שאין לי עם מי לחלוק את המחשבות על השם והנה באה אביגיל והיא מוכנה לפתוח את הנושא כמו קוראת מחשבות. הדיון הזה הביא איתו בכי גדול גדול. במהלך ההריון היה לי שם מוכן שלגמרי ידעתי שאותו אתן לבתי ופתאום לא יכולתי לקבור אותו יחד עם התינוקת המתה ונקלעתי למצוקה. אני מתקמצנת על לתת לה את השם היפה? אז איך אקרא לה? לא רוצה יותר לקרוא לה פיצקי כמו שקראתי לה במהלך כל ההריון. ופתאום מתוך הבכי הגדול והעצום והכואב הזה עלה לי כמו מתוך חזיון השם 'תמה' . זה שם שעבר בי במהלך המחשבות על שם שעלו במהלך ההריון, אבל נזנח כיוון שהרגשתי שלא מתאים, ופתאום הוא היה הכי מתאים בעולם.

תמה: זכה, טהורה, תמימה, ישרה. כינוי חיבה לאהובה.  "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" שיר השירים ה' ב'.


ברגע שבו הבנתי איך אקרא לה משהו נרגע בי. ואף על פי כן שום דבר לא התקדם מבחינת תהליך הלידה, נכנסנו אל תוך הלילה עם שקית פיטוצין נוספת ושינה טרופה לפנות בוקר. לקראת בוקר, האחות האחראית הציעה שיעשו לי סטריפינג. בעודי חושבת על העניין ומתלבטת, היא ניגשה למלאכה, אני שחררתי צרחות קדמוניות של כאב פיזי בעיקר של כאב נפשי, כי הרגשתי שמכריחים אותי להיפרד מבתי טרם הזמן שנכון לי, הפעולה הזו השאירה אותי כאובה ומדממת, זה היה הדבר היחיד בכל התהליך שבו הרגשתי שהצוות לא קשוב אליי. פגשתי לא מעט רופאים ומיילדות וכולם כמלאכים לידי, מטפלים בי במסירות אין קץ, עוטפים ומלטפים.

למחרת בבוקר, יום שני, ולחדר הלידה נכנסת המיילדת יעל. היא מחליטה להקים אותי מהמיטה, להושיב אותי על כדור הפיזיו, להתחיל בלחיצות שיאצו כואבות מאוד. היא הראשונה והיחידה שאמרה בקול רם את מה שהכי הפחיד אותי. "איך שתכננת זה כבר לא יצא, אז עכשיו צריך להוציא אותה ולהתחיל מחדש…".  זה היה הכי מפחיד אבל הכי אמיתי והכי נכון. אבל איך נפרדים? רק המחשבה גרמה לי בכל פעם לאבד את הנשימה ולבכות בכי כואב ועמוק, שתי המלים האלה הדהדו בראשי ללא הרף, "איך נפרדים, איך נפרדים, איך נפרדים?".

דיברתי אל התינוקת שלי ואמרתי לה פעם אחר פעם שאני מצטערת שלא יכולתי להיות אמא שלה גם מחוץ לרחם, שאני אוהבת אותה ומצטערת ורוצה לשחרר אותה, וכמה קשה לי להיפרד ואני לא יודעת איך.

באותו בוקר אביגיל הציעה לי שנשמע יחד שירים שיעזרו לי להשתחרר, ביקשתי לשמוע את "מחכה" של ריטה ואת "מה אעשה" של ארז לב ארי, והם הביאו כמובן בכי גדול.

 

 

 

 

במשך שעות ישבנו על כדור הפיזיו, כשביד השמאלית מחובר עירוי פיטוצין ושמענו שירים שגרמו לי לבכות. המוניטור הראה צירים יותר משמעותיים אבל אני לא הרגשתי כלום.

בשלב מסוים הצטרפה לחדר הלידה דולה נוספת, שירה וולמן, והליווי שלי רק הלך והתעצם.

הרופאה שטיפלה בי בסוכרת התחילה משמרת והפכה לרופאה הבכירה של חדר לידה באותו יום ולא היה משמח מזה עבורי, היא הפכה להיות המלאך השומר שלי. בשלב מסוים היא הסבירה שאולי כדאי לשנות גישה ולהתחיל לתת משהו אחר. התחילה התלבטות של כמה שעות על האם להמשיך עם פיטוצין (שקית רביעית) או לקחת פרופס ואחר כך פיטוצין. בסוף הוחלט על פרופס, הכל כמובן בשיתוף פעולה מלא איתי, ולרגע אחד לא הונחתו עליי הוראות מצד הצוות הרפואי. הסבירו לי כל דבר וביקשו שאני אקבל את ההחלטה הסופית.

לפני מתן הפרופס הרופאה ביקשה לבדוק אותי, היא גילתה צוואר רך לגמרי והוחלט בסוף על פקיעת המים ומתן פיטוצין. זה הביא לצירים כואבים מאוד ואחרי זמן מה החלטתי לקחת אפידורל ולהפסיק להיות גיבורה לחינם.

 

מיד עם מתן האפידורל צנחתי לשינה עמוקה שארכה  שעתיים, כשהתעוררתי לא הבנתי איפה אני נמצאת, עד כדי כך ישנתי עמוק, לראשונה מזה מספר ימים. המיילדת בודקת אותי ואומרת שהפתיחה התקדמה ל 6 ס"מ בשעתיים. וואו!!!!! סופסוף משהו זז שם.

ואז מתחילים צירי לחץ איומים ולמרות האפידורל אני מרגישה אותם והם כואבים כמו שלא כאב לי מימיי. המילדת כמעט לא מאמינה ומחליטה לבדוק שוב והנה – "את יולדת עכשיו!!!"

המיילדת השניה חוזרת לחדר ויחד עם שירה הדולה אני לוחצת ולוחצת וכמעט מרגישה שאני נקרעת, מדי פעם אני עוצרת לקחת נשימה, אחרי ארבע לחיצות, בתי היפה נולדת.

הם עוטפים אותה ומגישים לי אותה, והיא היצור הכי יפה שראיתי מימיי. היא שוקלת 2,040 ק"ג והיא מתוקה כל כך, יש לה שפתיים אדומות ומצוירות ואף כפתורי ורגליים ארוכות וציפורניים קטנות והיא ממש תינוקת. אבל דוממת, היא לא בוכה ולא זזה בזרועותיי, עיניה עצומות והיא שקטה לגמרי. אני מנשקת אותה שוב ושוב ומלטפת את העור הרך והחם שלה, ובוכה ובוכה ובוכה בכי חזק ועוצמתי, לא כמו הבכי החנוק שבכיתי עד כה, הכל יוצא ממני ומשתחרר. אני מבקשת מכולם לצאת מחדר הלידה ומבקשת שרק אמא שלי תישאר איתנו. מבקשת ממנה ללטף את התינוקת, ואנחנו יוצרות לנו זיכרון פרטי, שיישאר שלנו לעד.

השליה יוצאת, גם היא שלמה לגמרי, ומגלים בחבל הטבור קשר אמיתי. אני מבקשת לא לראות את השליה ואת חבל הטבור, אני רוצה לזכור את בתי הקטנה ולא את מה שגרם למותה. מנחם אותי מאוד לדעת שהגורם היה תקלה בחבל הטבור ולא הסוכרת שלי או משהו אחר, איזה פגם נוראי. וגם מנחם אותי לדעת שהמוות היה ברגע אחד והיא לא סבלה בכלל, רגע היה דופק ורגע כבר לא, המצוקה היתה רגעית.

 

עוזר לי לדעת שנפרדתי ממנה הכי טוב שיכולתי. שעשיתי כל מה שיכולתי עבורה.

אני מודה לה על כל מה שלימדה אותי. תמה לימדה אותי להיות אמא שלה. היא לימדה אותי מה זאת אהבה, היא לימדה אותי איך נפרדים, היא לימדה אותי שיש גם אהבות קצרות, היא באה לעולם ונתנה את מה שהיתה יכולה, תפקידה כאן כנראה הסתיים והיא נשארת בליבי לעד.

אני והיא הולכות עכשיו לעשות לה אחים. אחים שידעו שהיתה להם אחות בכורה מופלאה שכזאת. מלאכית  אמיתית שתישאר איתנו בלב לתמיד.

 

** המייל של גלית, ליצירת קשר איתה galadama@gmail.com ולאתר שלה.

** לשיתופים נוספים של נשים על הפלה ולידה שקטה שעברו

 

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?