לפעמים אני מרגישה שמגיעה לו אמא יותר טובה ממני.
אמא יותר סבלנית. אמא שיותר אוהבת להקריא סיפור או לקחת לגינה למרות שחם. אמא שלא צריכה לא פעם ולא פעמים לעצור את עצמה לפני שהיא מרגישה בתוכה את הצורך להתפרץ או להתעצבן או לאבד שליטה. ולפעמים גם מאבדת שליטה.
לפעמים אני מפנטזת שאני לא צריכה יותר כלום. פשוט כלום רק להיות אני עצמי. בלי להעמיד לעצמי איזה רף של אמא שהייתי רוצה להיות. בלי רגשות אשמה כשאני כמובן לא מגיעה לרף של זה, או של אחרות שאני רואה סביבי. בלי לנסות לתמרן כל הזמן בין הצרכים שלי לשלו. כמה זה קשה.
כן, אני יודעת שאין אמא מושלמת. שבכל אחת, ובכל קשר יש את המקומות הקשים יותר. המורכבים. המציפים.
ועדיין, אני היום בתחושה שהייתי צריכה לנהוג אחרת. שאני לא יודעת איך לנהוג אחרת בפעם הבאה שהעייפות או הכעס או התסכול משתלטים, ואני לא רואה ממטר, רק שקועה בתוך עצמי ולא אכפת לי מדבר באותה שניה.
הוא כבר לא תינוק. הוא פעוט שדורש לא מעט וברור לי שהוא ידרוש ממני יותר ויותר. ואין לי מושג איך אני הולכת לעשות את זה.
אולי זה סתם רגע של ייאוש. כי יש כל כך הרבה רגעים מופלאים בהם אני יודעת שאני עושה כל מה שאני יכולה ואני רואה כמה הוא מאושר ושמח. קשה לי כנראה לקבל את עצמי בימים כמו היום, מתישים וקשים ומייאשים.
אמא אחת.