הריון ראשון. חודש שישי. אני פוחדת. עצובה. תחושות רבות ממלאות אותי, ובעיקר מנסה לעכל את כל זה. איך תמיד ראיתי את עצמי כאישה אחרת, אחת שזוהרת ופורחת בהריון, שמדברת עם העובר שלה, מקריאה לו סיפורים ומשמיעה לו צלילים. אחת שעושה הכל כדי שיהיה קשר ושיהיה לנו נעים בתקופה הזו. בתקופה הקסומה הזו. איך לא סיפרו לי שהקסם הזה מביא איתו גם כלכך הרבה פחדים? מחשבות. חששות. לחצים. וחוסר שקט.
ואני כבר מרגישה שאני "אימא רעה". אני יודעת שזה לא בדיוק ככה, אבל חלק בתוכי מרגיש כך. אימא לחוצה, לא שקטה, איך אני לא נינוחה והרמונית ורגועה? כמו בכל התמונות שראיתי ודמיינתי.
הלילות נהיים לבנים יותר, הדמעות יוצאות בקלות יותר, וככל שאני חווה אותה בועטת יותר, כך אני מרגישה את הלחץ. כמובן שיש רגעים שמחים, מלאי פלא והתרגשות ושמחה. אבל איכשהו לרגעים האלו ציפיתי, הם מרגישים לי טבעיים. והרגעים המפחידים, המבולבלים? פחות.
וכמו הרבה אימהות, אני פוגשת שוב ושוב את מר או גברת אשמה.
למה אני לא יכולה להיות טובה יותר? רגועה יותר? מאוזנת יותר?
אני גם מרגישה שאף אחד לא מבין אותי, בטח שלא בן זוגי בשלב הזה, שיכול רק לדמיין איך זה כשיש תינוק שגדל לך בבטן. איך אפשר להבין ממרחק כזה? איך אפשר לתמוך מבלי להתקרב אפילו מעט להבנת התחושה?
הוא חושב שהמצבי רוח שלי קשורים אליו, אז בנוסף להכל אני צריכה גם להרגיע אותו. ולא רק אותו, אלא את כל שאר האנשים בחיי שלא ממש מבינים. אני צריכה להיות שקטה, מכבדת, נעימה, ומתחשבת. כשבעצם אני מרגישה כמו שועלה פצועה מבפנים, ולפעמים כמו לביאה זועקת ורועמת.
נשיפה.
אני נושמת. זה מפנה קצת מקום כשכותבים את המילים האלו על הדף.
מרבית מהזמן הם מתרוצצים להם ביני לביני ולא מוצאות מנוח.
אני צריכה להתחיל ליצור איתה קשר. רוצה. צריכה. לא יודעת איזה מהם. אבל כדאי שאתחיל, כי היא גודלת בתוכי, כדאי שאכיר בה, ולא רק דרך תמונות דמיוניות בראש על מה יהיה, אלא הכרה ממשית, שיש בתוכי תינוקת קטנה אנושית וקיימת.
איך אפשר לעכל דבר כזה? היא לא נראית, לא נגלית, אבל עדיין אני חשה שהיא שם.
ושתינו מתקיימות ביחד. אני רגילה להתקיים כלכך לבד. ופתאום מתקיימת איתי עוד אחת, בו זמנית. איך יש מקום לשתינו? והאם אני עושה לה מספיק מקום? האם אני מספיק טובה?
אני עצובה, כי אני לא יודעת איך להיות. כי אני לא יודעת מה לעשות. כי אני לא בשליטה ואני לא רגילה להיות לא בשליטה. אני לא רגילה ליצור קשר ככה, ממקום כלכך אמיתי ואינטימי. וכרגע, אין לי ברירה. היא בתוכי. אני לא יכולה לעבוד עליה ולהיות מישהי אחרת, מרוחקת יותר, מנותקת יותר.
השינוי הזה מפחיד אותי.
והפחד שלא אדע איך להתמודד …
נשים נוספות משתפות על תחושותיהן בהריון:
הכל תקין, אז למה בכל זאתה התחושה היא שמשהו לא?? / מגלה את עצמי מחדש
אני והבנג'י / אביבית זהבי בינשטוק
בעצב תלדי בנים- כאילו דא? ומה עם תשעה חודשים? / אוסי הורביץ