גמילה מהנקת לילה | זה מרגיש כמו פרידה ראשונה

מאת : ענבל לוי

25 באפריל 2013 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

 

זה מרגיש כמו פרידה ראשונה.

נגה בת שנה ושלושה חודשים. זה לילה ראשון בלי הנקת לילה. עוד אפילו לא גמילה מוחלטת מהנקה, למרות שגם זה כבר באופק. אני לא מצליחה להירדם. חרדה מהבכי שעוד יבוא, מהכעס שלה, מתחושות האשמה שלי, מהריבים הפוטנציאלים עם בן זוגי. אבל מעל הכל, מרגישה שאני עומדת בפני הפרידה הראשונה מהבובה שלי, פרידה שטומנת בחובה, כמו זרע, את עץ הפרידות שעוד יבואו ככל שהיא תגדל. אני יודעת שזה נכון לה, לי, ולאבא שלה. אני יודעת שהגיע הזמן.

כבר כמה ימים מהדהדים לי בראש שרידים של שיר שלמדתי בעל פה פעם, כשלמדתי לבגרות באנגלית. נשארו לי רק 2 מילים ממנו בזיכרון, ותחושה מעומעמת על מה הוא מדבר. סוף סוף הצלחתי למצוא אותו בגוגל. השיר, של C Day Lewis שנקרא Walking Away נגמר במשפט

 

Perhaps it is roughly

Saying what God alone could perfectly show –

How selfhood begins with a walking away,

And love is proved in the letting go.

 

אני נפרדת יחד עם נגה מהנקת הלילה, ויודעת שיהיו עוד כל כך הרבה רגעים כאלה. רגעים של גדילה, של נפרדות, של עצמאות שלי ושלה. ואני כל כך מקווה להצליח להיות האמא האוהבת שאני רוצה להיות ולתת לה לגדול. וכל כך רוצה לחבק אותה חזק ולהשאיר אותה בחיקי, קטנה, תלויה בי, רק שלי. רוצה שתגדל ותפרח, ותהיה כל מה שהיא רק תרצה, ומפחדת מזה כל כך. אני אוהבת אתך נגי שלי. מקווה שנעבור את כל הפרידות האלה בשלום , ושנמצא יחד את המקום שלנו יחד. תמיד.

 

עוד אמהות כותבות:

לבד במלכודת ההנקה / אמא מניקה

יכול להיות שההנקה היא לא חלום האמהות שלי? / אוסי הורביץ

צריך תנאים להנקה / אוסי הורביץ

אמא בקליטה / הילה גלסר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"אני לא האמא שחשבתי שאני אהיה" – דיכאון אחרי לידה

מאת : לימור לוי אוסמי

28 בנובמבר 20102 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

כמקשיבים לאמהות, מרגישים שהן כמו לכודות בין שני הקולות המנוגדים הללו שבתוך ראשן. החלק האחד של הקולות, מייצג את ציפיות האמהות מעצמן והאינטרפרטציה האישית שלהן לנורמות ולערכים תרבותיים הקיימים בחברה סביב האמהוּת. החלק השני של הקולות נדמה שמשקף לאמהות את הניסיון היומיומי האקטואלי, הקונקרטי, המתרחש במציאות הנסיבתית והאישית שלהן שהן נמצאות בה

ילד שלי, בוא אליי הביתה

מאת : אפרת

19 באוקטובר 2012תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

כשעצוב לי וקשה, כשרע לי על הלב ואני לא מצליחה לראות את ההתקדמות אלא רק את הקשיים, אני פותחת את מה שכתבתי כאן באתר וקוראת את התגובות שלכן נשים יקרות.

הבן שלי עדיין לא חזר הביתה אבל הוא כבר לא מונשם, הוא ער, בוכה ועוד בוכה בגלל כאבים בטן עזים (כך לפחות כך אומרים הרופאים אבל רק לאל הפתרונים).

עברו חודשיים מאז שילדתי אני יודעת שקרה לנו נס מאוד גדול – הוא הורד ממכונת ההנשמה והוא כמו ילד רגיל עכשיו רק עם חמצן באף ומערכת עיכול לא בריאה עדיין.

הוא לא ילד רגיל, את זה אני יודעת. הוא מחובר למכשירי ניטור, ניזון דרך זונדה ומקבל חמצן בכמויות שאני מקווה שלא יזיקו לו בהמשך למרות שאין שום ברירה אחרת.

10 טיפים להצמחת כנפיים כדי שתוכלי "לעוף לכל הרוחות"

מאת : לי-את דנקר

7 במאי 20132 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כן.. אני יודעת, זה נשמע קצת אגרסיבי, אבל בנינו מי לא אומרת לעצמה אחת לכמה ימים, או פחות, "ססס.. בא לי לעוף מפה" או "דיי בא לי לעוף", או רק "אעע". אם גדלת בבית מאופק בלשון המעטה יתכן ותסתפקי בפנים אדומות, כיווץ שפתיים ובמקרים קיצוניים "שתיקה מכאיבה".