קריסה אימהית

קריסה אימהית

ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית. מינון יתר של אמהוּת. כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.

מין תחושה כזאת שאני כבר לא יכולה לסחוב, לטפל, לשמוע בכי, להאכיל, לבשל, לחתל, להשכיב, לשעשע… להיות אמא לתינוקת.

היא קשה, ההכרה שאני כבר לא מסוגלת יותר, שכל מה שבא לי לעשות זה רק לברוח ולא להיות במגע עם הבת שלי. הלב מתקשה להכיל את התחושות האלה, את הרצון לתפוס מרחק ולא לחזור. לעולמים. להיעלם. לא להיות אמא.

בבוקר אני פוגשת שתי אמהות לפני טקס קבלת התורה של אייל, הן שואלות: "מה שלומך ?" ואני עונה: "זה לא יום טוב לשאול. אני בקריסה אימהית. מינון יתר של אמהוּת." וכל אחת עונה בנפרד: "כן, אני מבינה לגמרי".

אני מתקשרת לחברה טובה, אומרת לה שאני לא יכולה לראות את הבת שלי יותר, שאני רוצה לברוח. היא צוחקת, מתוך הבנה. היא מֵפנה באופן מיידי את הבוקר שלה כדי להיות איתי.

אני אומרת לבעלי: "אני מצטערת, עברתי את הסף. אני לא רוצה להיות כאן. אני לא מסוגלת לשמוע את הבכי שלה". והוא אומר, היקר: "אני מבין. תעשי מה שאת צריכה".

אני לוקחת את אייל מבית הספר, הולכת איתו לבית קפה ונהנית ממנו. זמן איכות. אני חוזרת הביתה, מחבקת את הקטנה, ושמה לב שאני עדיין לא בטוב.

הולכת לנוח, מתקשרת לחברה נוספת שתפנה לי את הערב. אני צריכה ים.

היא אומרת שברור, ובעלה מבין שיש כאן מקרה חירום והם מבטלים תוכניות שהיו.  

אחר הצהריים הגיע. אני מביאה את הבכור ליום הולדת וממשיכה לים. אין כמו הים. אין כמו חברה טובה שמחבקת אותי ומבינה בלי מילים.

שעת ערב מאוחרת. אני מתקשרת לאהובי ומבינה שהוא גמור. מתמלאת רגשות אשמה.

יודעת שאני עדיין לא בטוב וחייבת לדאוג לעצמי. אני שואלת אם זה בסדר שאשן אצל אמא שלי. "אני אסתדר", הוא אומר.

לילה. אני לא מצליחה לישון. בכלל. רגילה לישון בבית.

בוקר. ארוחת בוקר עם אמא ובן זוגה, חיבוקים במילים, הבנה גמורה שזה קורה, שאין מה לדאוג, שזה יעבור.

אייל מתקשר: "אמא, מתי את מגיעה הביתה? אני מתגעגע". הלב שלי נקרע. "אמא עייפה, מתוק. אני רק צריכה לילה אחד לישון בלי בכי ולא לטפל בבובי ואני אחזור הביתה עד הצהריים, טוב מתוק?"

צהריים. הגיע הזמן לחזור הביתה. אני מתחילה להתגעגע.

מגיעה הביתה. מחבקת ומנשנשת. עדיין לא מטפלת. מרגישה שמתחילה לחזור לעצמי. מקווה שמחר היא כבר תצליח להיות יותר משעתיים במשפחתון. ההסתגלות הזאת התישה אותי לגמרי.

בוקר. מתחילה להרגיש את עצמי. מרגיש כאילו לא היה כאן מכבש שעבר עליי ביומיים האחרונים. הקטנה הצליחה להיות עד 11 במשפחתון. שרדתי את זה.

*פורסם לראשונה בדף הפייסבוק 'נשים מדברות אמהות' (ממליצה להיכנס כדי לקרוא את התגובות)

 

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים בהריון ואחרי לידה, בכרכור ובשיחות וידאו. יוצרת האתר.
על ליווי רגשי אחרי לידה
על עיבוד חוויית אחרי הלידה
קצת עליי
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?" הרצאה דיגיטלית

אפשר ליצור איתי קשר דרך הודעה למייל או לווטסאפ : medabrot.imahut@gmail.com 052-2835020

דף הפייסבוק של נשים מדברות אימהית

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?