קריסה אימהית
אחרי לידה,  איפה אני בתוך האמהוּת?,  אמהוּת,  גן ובית הספר,  התבוננות עצמית בהורות,  רגשות אשם

קריסה אימהית

ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.

מינון יתר של אמהוּת.

כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי.

אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.

מין תחושה כזאת שאני כבר לא יכולה לסחוב, לטפל, לשמוע בכי,

להאכיל, לבשל, לחתל, להשכיב, לשעשע… להיות אמא לתינוקת.

היא קשה, ההכרה שאני כבר לא מסוגלת יותר,

שכל מה שבא לי לעשות זה רק לברוח ולא להיות במגע עם הבת שלי.

הלב מתקשה להכיל את התחושות האלה,

את הרצון לתפוס מרחק ולא לחזור. לעולמים. להיעלם.

לא להיות אמא.

בבוקר אני פוגשת שתי אמהות לפני טקס קבלת התורה של אייל,

הן שואלות: "מה שלומך ?"

ואני עונה: "זה לא יום טוב לשאול. אני בקריסה אימהית. מינון יתר של אמהוּת."

וכל אחת עונה בנפרד: "כן, אני מבינה לגמרי".

אני מתקשרת לחברה טובה, אומרת לה שאני לא יכולה לראות את הבת שלי יותר, שאני רוצה לברוח.

היא צוחקת, מתוך הבנה.

היא מֵפנה באופן מיידי את הבוקר שלה כדי להיות איתי.

אני אומרת לבעלי: "אני מצטערת, עברתי את הסף.

אני לא רוצה להיות כאן. אני לא מסוגלת לשמוע את הבכי שלה".

והוא אומר, היקר: "אני מבין. תעשי מה שאת צריכה".

אני לוקחת את אייל מבית הספר, הולכת איתו לבית קפה ונהנית ממנו.

זמן איכות.

אני חוזרת הביתה, מחבקת את הקטנה, ושמה לב שאני עדיין לא בטוב.

הולכת לנוח,

מתקשרת לחברה נוספת שתפנה לי את הערב.

אני צריכה ים.

היא אומרת שברור, ובעלה מבין שיש כאן מקרה חירום

והם מבטלים תוכניות שהיו.  

אחר הצהריים הגיע.

אני מביאה את הבכור ליום הולדת וממשיכה לים.

אין כמו הים.

אין כמו חברה טובה שמחבקת אותי ומבינה בלי מילים.

שעת ערב מאוחרת.

אני מתקשרת לאהובי ומבינה שהוא גמור.

מתמלאת רגשות אשמה.

יודעת שאני עדיין לא בטוב וחייבת לדאוג לעצמי.

אני שואלת אם זה בסדר שאשן אצל אמא שלי.

"אני אסתדר", הוא אומר.

לילה.

אני לא מצליחה לישון. בכלל. רגילה לישון בבית.

בוקר.

ארוחת בוקר עם אמא ובן זוגה, חיבוקים במילים,

הבנה גמורה שזה קורה, שאין מה לדאוג, שזה יעבור.

אייל מתקשר: "אמא, מתי את מגיעה הביתה? אני מתגעגע".

הלב שלי נקרע.

"אמא עייפה, מתוק. אני רק צריכה לילה אחד לישון בלי בכי

ולא לטפל בבובי ואני אחזור הביתה עד הצהריים, טוב מתוק?"

צהריים.

הגיע הזמן לחזור הביתה. אני מתחילה להתגעגע.

מגיעה הביתה.

מחבקת ומנשנשת.

עדיין לא מטפלת.

מרגישה שמתחילה לחזור לעצמי.

מקווה שמחר היא כבר תצליח להיות יותר משעתיים במשפחתון.

ההסתגלות הזאת התישה אותי לגמרי.

בוקר.

מתחילה להרגיש את עצמי.

מרגיש כאילו לא היה כאן מכבש שעבר עליי ביומיים האחרונים.

הקטנה הצליחה להיות עד 11 במשפחתון.

שרדתי את זה.

*פורסם לראשונה בדף הפייסבוק 'נשים מדברות אמהות' (ממליצה להיכנס כדי לקרוא את התגובות)

 

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, בכרכור ובשיחות וידאו. יוצרת האתר.
על ליווי רגשי אחרי לידה
על עיבוד חוויית אחרי הלידה
קצת עליי
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?" הרצאה דיגיטלית

אפשר ליצור איתי קשר דרך הודעה למייל או לווטסאפ : medabrot.imahut@gmail.com 052-2835020

דף הפייסבוק של נשים מדברות אימהית

לימור לוי אוסמי

מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020 ואשמח לתאם שיחה.

2 Comments

  • Avatar

    רות

    כל כך מבינה ומתחברת למה שכתבת.
    משהו מאוד דומה גם אני מרגישה בימים האחרונים.
    שאני פשוט זקוקה לזמן שלי עם עצמי. בלי אף אחד. רק איתי, והאפשרות לזה היא מאוד מוגבלת.
    זו ההרגשה שהכל מעמיס. שהזוגיות במתח גדול בתקופה האחרונה, בדיוק עברנו בית והכל ככה עוד לא ממש התיישב במקום אצלי,
    בגן, אחרי שהילדה נקלטה בצורה ממש טובה התחיל להיות לה קשה לשחרר אותי דווקא בימים אלו, דווקא כשכאילו נפתחה הזדמנות סוף סוף להתחיל לסדר לעצמי את היום, שוב חוסר הסדר חוזר.
    ואני מרגישה שכבר לא יכולה יותר. שהכל כבר עבר את הגבול, ועם כל זה שיש לי גם את העולם שלי, את הזמנים שלי עם עצמי, זה עדיין לא מספיק.
    כמובן שכל הזמן שואלים אותי "נו, את לא רוצה עוד אחד?" ואני, אפילו לא טורחת לפתוח את מה שאני מרגישה ומסתפקת בלהגיד "לא עכשיו".
    ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה.
    נכון.
    עדיין, ילדים גם זקוקים לכל טיפת אנרגיה שרק אפשר.

    ומה לעשות, גם אני זקוקה (עדיין) לאנרגיה שלי.
    ואיכשהו, עצמי תמיד מגיעה בסוף, אחרי כולם.

    אולי מתישהו זה יתאזן, אולי לא. כבר אינני יודעת. אולי זה רק עכשיו שזה נראה כל כך קשה.
    בעיקר הקושי בזוגיות. איך הכל משתנה אחרי שיש ילד. מה שכל כך אהבתי בו פעם לפעמים כל כך מרגיז אותי היום. ואיך דבר כזה יכול לקרות, זה לא היה אמור לקרות. הרי אני כל כך אוהבת אותו. הרי זה הקשר שאליו התפללתי וחיכיתי כל חיי. אז איך זה מגיע למקומות כל כך קשים בתוכי היום.
    ומה אני אמורה לעשות עם זה, איך לאזן.

    אם רק היה יכול להיות לנו קצת זמן ביחד, רק הוא ואני, הדברים היו נרגעים, מתאזנים. הלב היה יכול להיפתח שוב לאהבה.
    הכתפיים היו יכולות להירגע ולהפסיק לשאת את הכל עליהן כל הזמן.

    אולי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ