זה התחיל כשהייתי בהריון. סיפורים קשים ומטרידים מתחילים להסתנן לתוך המרחב האישי שלי…
זה נמשך כשאהובתי הקטנה נולדה. היא נושמת? שאלו אותי שוב ושוב. לא קר לה? כשהיא בכתה–'ששש' מכל עבר, לא נורא, הכל בסדר. הצעות ודעות- אולי היא רעבה?חיתלת אותה? את בטוחה??
ואני אימא עקשנית, סירבתי להילחץ. ביקשתי רגע להיות עם מה שקורה. להאט את הקצב, לבחון מה נכון לי- לה- לנו בתוך כל המרוץ הזה.
אבל ככל שזה מתקדם קשה יותר לווסת. לעצור ולבדוק. והנושאים שמגיעים לפתחך גדלים ועולים. כמו עולים עלייך…
מה קורה כשעולה החום? כשהיא לא רוצה ללכת לגן? כשאני לא רוצה? ומה זה אומר עלי כשאני פחות רוצה?
וכשיש שניים? לא להתערב כשהם רבים.. אולי אני לא עושה משהו נכון?
וכסף- הוצאות בלתי צפויות? אני עצמאית.. מה יקרה אם לא תהיה הכנסה? אם יפטרו אותו?
וחיסונים ומחלות. ועקומות-האם הוא מתפתח נכון? ומסגרות. וגננות עם דעות משלהן. האם הן רואות את הילד שלי? האם מתייחסים אליו ואל הקושי שלו? והילדים. ואם יצחקו עליו/ה? ודאגות לאבא ואמא. מה יקרה לי אם משהו יקרה להם?
ובן הזוג? הוא לא תמיד חושב כמוני (באנדר סטייטמנט).. והוא בכלל אמור לתמוך בי, לא?
מערכת היחסים בינינו נעשתה די מתוחה לאחרונה. צועקים יותר ואין זמן.
הגוף שלי השתנה.. הוא עדיין נמשך אליי? הוא מאחר שוב מהעבודה.. ואני שוב לבד עם כל הקושי
מחלות. ילדים. מחלות ילדים. לחצים מול העבודה. מערכת יחסים מול הבעל והמשפחה. רצונות שונים של הילדים פתאום צצים…
ואמא'לה. שמישהו יעצור את כל זה.
ובלי לשים לב.. אני נשאבת יותר ויותר לפייסבוק. זה מרגיע אותי. או עושה שופינג און ליין, אני נעשית ממש מומחית בזה.
מי יודע? אולי אעשה מזה עוד כסף.. ומוצאת עוד משהו להסיח את הדעת..
ומפה לשם – העניינים כבר לא בידיים שלי. חתיכות מהחיים שלי נעלמות.
אני נעלמת ושוב חוזרת, בלי הרגש הזה שלא ממש רציתי להרגיש, אבל גם בלי תפיסת חיבור למציאות.
ובעצם, אני מגדלת מפלצת.
בלי לשים לב- היא הולכת וגדלה וגדלה וגדלה.
ואני רק עוד מתכווצת. עושה הכל כדי לא לפגוש אותה.
לא להסתכל לה בעיניים. כל רעש מסביבי מוחזר מיד למקומו,
ואני מאד כועסת! סליחה, אבל מי נתן לך רשות להפגיש אותי עם זה??
תחזירו בבקשה את הטילים שלכם
את הדעות שלכם
את כל המותר והאסור
את עקומות ההתפתחות שלכם
את הבכי והבלאגן שלפעמים לא נגמר
את השנאה העצמית
ואת האלימות הזאת
מיד לקופסא! אתם שומעים??
אני לא מוכנה שתוציאו אותן ככה ללא התרעה. לא דיברנו על זה קודם.
ואני רק בקשתי לשבת לשתות קפה בנחת, ברור?
אז תנו לי כמה רגעים של שקט!!
גבירותי ורבותי- נעים מאד. אני החרדה שלכם. ואני כאן.
——-
היא כאן, והיא לא הולכת לשום מקום..
אז אולי הגיע הזמן להגיד לה שלום.
להפסיק להסתכל לכיוון השני ולרטון, ולנסות לדמיין חזק חזק שהיא לא שם.
כי בלי ששמנו לב, ומרוב פחד לפגוש אותה- משהו די נורא קרה.
היא התחילה לנהל את ההצגה.
לנהל את היומיום הלא מפוהק בכלל שלנו, למשוך בחוטים ולקבל את ההחלטות.
היא מחליטה איך יראה היום, הקשר שלנו עם הילדים, עם הבן זוג, עם הגוף, ואיך יראה חשבון הבנק (מחקרים מעלים שקניות של פיצוי רגשי גם עולות כסף(
ואנחנו.. רצים בין נקודה לנקודה, רק לא להרים את הראש לפגוש אותה.
רק לא להכיר בזה שהיא שם.
ושהיא שלנו
ומנסים נואשות לבקש מחברינו, מילדינו, מבני זוגנו, מהעולם- אנא – אל תעוררו אותה.
תנו לנו שגרה. תנו מילים לעוסות, צייתנות, רק אל, בבקשה, אל תעירו אותה.
וככל שאנחנו פוחדים יותר, היא גדלה.. מעצם הפחד שלנו.
ובלי משים, הכל עובר לטיפול חוץ.
הפחד מקצב התפתחות הילד – עוד כלים, מומחים שונים
הפחד שלא אגשים את החלום- קואצ'ר או מאמן שידחוף אותי, או לחלופין.. בכלל לא להודות שיש לי חלום
הפחד שהילד יצא תלותי- נוזפת בו ודוחפת אותו מעל רגלי ברגעים הקשים. שיתמודד.
הפחד שבעלי כבר לא אוהב – או שאני אעזוב אותו קודם או טיפול זוגי
הפחד ממחלות קשות ומכל וירוס –חיסונים ותלות ברופא המשפחה
החרדה כשעולה משהו לא מוכר- פייסבוק
והאלימות – היא בכלל לא שלי.
היא של האלימים האלה שם בפייס שצריך לפוצץ ולמגר אותם או פשוט לעקור אותם מהשורש.
כי סליחה, אני בכלל עסוקה בצמיחה!
והנה בא רגע הפואנטה והחרדה (האישית שלי) עולה.
איך אני שמרגישה שיודעת משהו על הדבר הזה יכולה להגיד את מה שאני חושבת. ואולי אני טועה ופוגעת??
והאמת היא שאני פוחדת שישתיקו אותי. או יתעלמו.. שזו השתקה הרבה יותר משמעותית.
אבל אני כבר לא מסכימה.
אני רוצה להגיד לה שלום.
לחרדה שלי.
להסתכל לה בעיניים.
להגיד לה ברוכה הבאה.
המון זמן ניסיתי לברוח ממך, לא להכיר בקיומך, לבעוט בך, לכעוס עליך ועל כל מי שגורם לך לצוץ.
עשיתי כל מאמץ כדי שהם- ואת- תיעלמי יחד איתם.
הייתי בטוחה שאני מנהלת פה את העניינים
אבל האמת היא שבעיקר התנהלתי מתוך פחד לפגוש אותך.
אז אני כאן. מוכנה לשמוע.
ספרי לי עליי
ואני יכולה להמשיך לשחק משחק עם עצמי כאילו אני אעבוד על הצמיחה שלי והיא תעלם,
אבל עד שלא אפגוש אותה לכוס קפה היא לא תלך לשום מקום, ולי יהיה מאד קשה לצמוח
כי האמת היא שהצמיחה שלי מתרחשת רק כאשר אני מסכימה לפגוש אותה.
ואולי זאת לא תהיה פגישה כל כך נחמד, וגם לא ממש חד פעמית, אבל זה שווה.
כי אני אפגוש גם אותי מתחת. את כל מה שאני מסתירה ומטשטשת. את העוצמות ואת היופי ואת הווליום ואת הרעיונות שפעם רצו לצוץ. אותי.
כי כרגע היא כמו סם. היא ממסכת אותי. הופכת אותי לזומבי. למרצה, שעושה רק מה שצריך כדי שלא יעבירו עליי ביקורת..
נכון, החיים לא צפויים. וזה ממלא חרדה.
אבל אם לא נכניס אותה מבעד לדלת, ונגיד לה שלום, היא תצוץ ברגעים הכי לא צפויים ותתפוס אותנו ללא הכנה.
אז אני מציעה להתיידד איתה.
יש לה,למפלצת הנהדרת הזאת את המפתחות חזרה לחיים שלנו, לרצון, לתשוקה.
ושלהקשיב לה זה מה שיאפשר למעטה העליון, הממסך, לרדת, ושם אוכל לפגוש עוד ועוד ממני.
לעצור רגע לפני שהולכים לצרוך את הפיד או את מהדורת החדשות הקרובה ולהישאר עם עצמי חמש דק. סתם ככה.
לבהות ולהרגיש את מה שיש.
כדי שנוכל לחזור לחיות.
דיקלה אייל סיטון. אני נמצאת יחד עם נשים יחד מול השיווק,
במקום העדין שביר ומרגש הזה, בו הן מתפתלות באומץ כדי לבטא את האמת שלהן,
להביא את עצמן לתוך המוצר, ואת הנוכחות שלהן לתוך השיווק.
מוזמנות לעמוד העסקי שלי כדי לקרוא טקסטים שמוציאים מעבדות לחירות על שיווק ונשיות, וכדי ללמוד עוד על איך אפשר לעשות את זה יחד 🙂 https://www.facebook.com/hameyaledet
אולי גם יעניין אותך:
10 טיפים להצמחת כנפיים כדי שתוכלי "לעוף לכל הרוחות"/ לי-את דנקר, מאמנת
לכל השדים והשינויים/ לי-את דנקר, מאמנת
עצמאות/ מיה אגסי
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה
צילום: Austin Ban