תעזבו אותי בשקט

מאת : אנונימא

17 בנובמבר 2014 | 6 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, להביא עוד ילד?, לכל אמא

 

 

אני רוצה חופש.

חופש מהכל.

 

אני מרגישה בזמן האחרון שאני לא מסוגלת כבר להיות אימא.

שקשה לי.

שאני רוצה להיות לבד.

לבד לבד לבד

לאיזה חודש לפחות.

לא לטפל, לא לבשל, לא לכבס, לא להסיע, לא לדאוג, לא להתמודד

לא לסדר את הבעיות שלה,

להיות לבד

שיעזבו אותי בשקט כבר.

תקופה ארוכה הייתה התלבטות גדולה על ילד שני.

הרגשתי שלא מתאים, אבל יש כל הזמן לחץ פנימי מהגוף שלי. השעון הביולוגי, או מה שזה לא יהיה.

והמשהו הפנימי הזה מציק לי.

בלי הפסקה.

לוקח את כל חדוות החיים, מונע ליהנות ממה שיש

וזה כל כך התיש וסחט אותי, שהגעתי למצב שפשוט אין לי כבר כוח לכלום.

לא מסוגלת להתחבר לשמחה במשפחה שיש לי.

מרגישה שזה מעיק עליי. מציק לי, דורש ממני יותר מדי, כל הזמן. כבר 3 שנים, מאז שאני אימא.

ואם נמאס עכשיו, מה יהיה בהמשך?

מה גרם לי לחשוב שאחריות אינסופית כזו זה משהו שמתאים לי, משהו שטוב לי, שיעשה אותי מאושרת?

בזמן האחרון, הילדה שלי גדלה, התחילה לפתח עצמאות מסוימת (הכול יחסי…) ואני מרגישה שנוצר מן מרחק כזה (שהיא יצרה, או אני, או שתינו) בינינו, ושכל מה שאני מרגישה, או בעיקר מה שאני מרגישה, זו דחייה. דחייה מהצד שלי. שהכול דוחה אותי. שאני רוצה עוד מרחק, ועוד מרחק.

זה מפחיד אותי המחשבה הזו, ההרגשה הזו. "ומה יהיה אם בגלל זה יקרה משהו רע לי/לה/לכולנו", מה יקרה אם אאבד את מה שיש לי בגלל המחשבה הנוראית הזו, שפשוט אין לי חשק למשפחה עכשיו.

בעבר, בעיני רוחי ודמיוני, משפחה היה משהו שאמור לגרום לי להרגיש חמימות, שמחה, מבורכת, מאושרת, ועוד המון המון דברים כאלו טובים ונפלאים, שימלאו אותי בלי סוף, שאני אמלא אותם בלי סוף.

היה לי די ברור שאני אהיה "אימא אדמה" כזו, מושלמת. אחרי הלידה גיליתי, שאני לא מסוגלת להיות אימא כזו של 24/7. אהבתי אותה ממש בלי סוף והתחברתי אליה עוד מהבטן, וגם לאחר שנולדה ההתאהבות הזו בה קרתה מיד. אבל יחד עם זאת, כבר אחרי שהיא נולדה, נזקקתי למרחב של מספר שעות ביום, כדי לנשום, לעכל ולעבד את מה שעובר עליי.

ולפני כמה חודשים באה מן תקופה כזו, של עדנה, שבה הרגשתי שממש קל לי להיות עם הילדה שלי. שאני צריכה כבר פחות ופחות עזרה. שהיא גדלה, ושיש לנו דברים כייפיים לעשות יחד. אנחנו הרי בסך הכול נהנות מאוד זו מחברתה של זו.

ואז, בגלל ענייני גיל (שלי), התחיל אצלי הלחץ הגדול של ענייני ילד שני, כן, לא ומתי, וזה יצר לחץ פנימי כל כך גדול שממש שיתק אותי. לחץ שנובע רק מתוכי, אגב, כי בן הזוג שלי ממש לא לוחץ לכאן או לכאן, ואין ממנו שום ציפיות כאלו ואחרות. זה לחץ שהוא לחלוטין שלי עם עצמי.

ועכשיו, אני פשוט רוצה חופש.

חופש מהמחשבות האלו, חופש מהחלקים שבי שמציקים לי בענייני משפחה,

חופש מהבית, מהמשפחה הקיימת.

הלוואי והיה לי רעיון איך ולאן לנסוע ומה לעשות בחופש שכזה,

אני זקוקה לזה כל כך, אבל אני מרגישה ש- נניח ואקח חופש – מה אעשה בו? והאם המחשבות לא ישגעו אותי רק יותר, כמו שקרה בחופשה המשפחתית שלקחנו בסוף הקיץ. חופשה שאני ביקשתי ויזמתי, אחרי שנים שלא יצאנו לחופשה כלשהי. כל כך חיכית להירגע שם, לנוח, ליהנות… ומה שקרה הוא, שנטרפה דעתי שם מרוב ההצקות הפנימיות האלו. לא נהניתי בכלל, ואפילו ביקשתי שנקדים לחזור, רציתי כבר להיות בבית, במקום מוכר, שלפחות מאפשר לי להרגיש קצת ביטחון.

 

ויש כמובן גם את האשמה.

איך אני בכלל ראויה לילדה הקסומה והמתוקה הזו, כשכך אני מרגישה כלפיה, כלפי כל הנושא של "משפחה" כרגע…

זכיתי באמת בבן זוג הכי נפלא, ובילדה שאני מאוד מאוד אוהבת,

ואני מנסה להגיד לעצמי שלגיטימי להרגיש את מה שאני מרגישה, אבל אני מרגישה רע. מאוד. מכל הכיוונים. גם מזה שאני מרגישה כל כך חנוקה, וגם מזה שאני גורמת לה להרגיש אולי לא אהובה, אם היא קולטת את מה שאני מרגישה עמוק בפנים, מעבר להצגה של "הכול כרגיל" שאני עושה, כלפי חוץ.

 

והדבר היחיד, באמת היחיד, שאני מבקשת בימים אלו, הוא שיקרה אצלי איזה נס, ויתרחש שלום. שלום בין כל החלקים שלי, בין זאת שלא רוצה להיות אימא, לבין זאת שרוצה 4 ילדים לפחות, לבין זאת שרוצה להגשים את עצמה, לבין זאת ש…

בקיצור, איכשהו בין כולן.

אולי.

הלוואי.

 

 

לפוסטים נוספים של אמהות בנושא האם להביא עוד ילד לעולם? ואיפה אני בתוך האמהות?

 

צילום: Owen Walters

6 תגובות ל- “תעזבו אותי בשקט”

  1. אנונימא הגיב:

    לגמרי…
    שקט

  2. אנונימא הגיב:

    תודה על האפשרות לכתוב באתר שלך, במרחב המיוחד הזה.
    בעצם הכתיבה כבר יש ריפוי

    והיום בבוקר, מצאתי עם עצמי איזו פשרה.
    לא חופשה, אבל… שאגה… נסעתי ליער, על הבוקר, לפני הכל. ושאגתי. ממש שאגתי. המון. לא הכל השתחרר, אבל התפנה משהו מבפנים שהיה חנוק שם.

  3. אלה הגיב:

    חלק מהתחושות שלך מאד מוכרות לי . לפעמים בא לי נורא – חופש ולפעמים בא לי"להדביק בול" , על ילד זה או אחר ולשלוח אותו בדואר אויר……
    אבל זה עניין של תקופות , עליות וירידות , כמות האנרגיה שלי , עייפות וכן הלאה…
    הקונפליקט שלך לגמרי נורמלים , כאלה אנחנו בני האדם מלאי קונפלקטים . הסוד / המשימה / האתגר ,למצוא את האיזון והטיימינג.
    נורא קשה זה גם שמקטנות – מחדירים בנו תמונות מושלמות כאלה מג'ורנלים – בסרטים ,הם לא מצאותים אבל אנחנו מנסים להיות כמוהם והמרחק, בין הרצוי למצוי כ"כ רחוק ,שגורם למחנק בגרון.
    כשהייתי מתבגרת החלום שלי היה לגדל את ילדי בבית (חינוך ביתי) וכשהילדים הגיעו ראיתי שאני לא מסוגלת…. ומומיןאמא נראית לי אמא קולית למופת (ודרך אגב אפילו היא לקחה בפרק אחד חופש…) , אבל מה לעשות אני לא שם .
    שולחת לך חיבוק
    ומקווה שתקבלי את עצמך ,גם במחשבות על 1 וגם במחשבות על4 .
    זאת המשימה שלנו בעולם לגדל את ילדינו ומשימות הם לפעמים קשות , לפעמים מעצבנות , תמיד בונות ויש בהן גם המון שמחות.
    בהצלחה

  4. יפעת הגיב:

    זוכרת את עצמי ככה. כשביתי היתה קטנה. שנתיים ראשונות של מרוץ מבולבל, מתיש, בלי רגע פנאי לעכל שמחה, עצב, לחץ, עייפות, דכאון, הודיה, נחת, כל רגע היה בשבילה. למענה לרווחתה לשמחתה – שמחתי. ובכל רגע אחר רציתי לישון, או לא לזוז. מחנק עולה לי בגרון.
    ככל שגדלה מגיל שנתיים בערך התפנה לי יותר ויותר מקום…
    רווח לי. התפניתי לנשום. בקשתי עזרה.

  5. אנונימא הגיב:

    תודה רבה לכולכן, יקרות.
    חמימות בלב לקרוא את תגובותיכן 3>
    🙂

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איזו מין ילדה את היית ?

מאת : אמא אחת

17 במאי 20122 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

בערך שבועיים אחרי שבני נולד, פגשתי בה. בילדה הפנימית שבי, שהביטה בסיטואציה החדשה בפליאה מהולה בכעס.

האמת, נפגשנו כבר בהריון, בעוד הילדה הפנימית דרשה מקום לעצמה וחששה מה יקרה כשהתינוק יוולד ולמה בכלל הוא צריך להיוולד והאם הוא יתפוס את מקומה.

אני זוכרת את עצמי מנסה פשוט להקשיב לה, להבין מה מציק לה ולהסביר שהיא תמיד תהיה איתי, גם כשהתינוק יוולד. שהוא לא יחליף אותה כמו שהיא מפחדת.

הפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר: "התנפצות האשליה"

מאת : ענת דורון

13 בינואר 20132 תגובות

מתוך אחרי לידה, קושי אחרי לידה

כל כך חיכיתי לו, שנים שאני מדמיינת איך זה יראה, איך זה ירגיש. שנים חיכיתי להריון הזה, מגיל 16 בערך שקעקעתי על עצמי מלאכית בהריון. הריון היה נראה לי כמו שיא הנשיות, שיא הפריון, שיא היופי, הייתי מסתכלת בכמיהה על נשים בהריון, עוד בתור ילדה, ושואלת את אמא: "מתי תורי"?

ההריון הגיע דיי בקלות, אך כמו שהפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר, "התנפצות האשליה" לא איחרה להגיע. מלכתחילה ההריון לווה בבחילות והקאות, סחרחורות, הרגשה כללית רעה, שמירת הריון ולידה טבעית, שלא מבחירה.

יש לי גוף כזה, מוזר. לא נותן שיעזרו לו, נלחם לבד. האפידורל וחומרי הרגעה לא משפיעים עליו, פעמיים מחט ענקית בגב ואין כלום ,לא נרדם…

המאבק על הזכות ללדת בבית הוא המאבק של כולנו

מאת : שירה דרוקר

15 בדצמבר 20117 תגובות

מתוך הריון, חופש בחירה בלידה, קוראות לשינוי

עוד לפני שנכנסתי להיריון התעניינתי בלידות בית. זה נראה לי מדהים. התחלתי ללמוד ולחקור את הנושא והתאהבתי. ברעיונות, בתמונות, בנשים, במיילדות, בתינוקות…

זאת הייתה (ועדיין) הבחירה שלי. והיא מאוד מבוססת. והיא לא סתם איזה מיתוס.