אני רוצה חופש.

חופש מהכל.

אני מרגישה בזמן האחרון שאני לא מסוגלת כבר להיות אימא.

שקשה לי.

שאני רוצה להיות לבד.

לבד לבד לבד

לאיזה חודש לפחות.

לא לטפל, לא לבשל, לא לכבס, לא להסיע, לא לדאוג, לא להתמודד

לא לסדר את הבעיות שלה,

להיות לבד

שיעזבו אותי בשקט כבר.

תקופה ארוכה הייתה התלבטות גדולה על ילד שני.

הרגשתי שלא מתאים, אבל יש כל הזמן לחץ פנימי מהגוף שלי. השעון הביולוגי, או מה שזה לא יהיה.

והמשהו הפנימי הזה מציק לי.

בלי הפסקה.

לוקח את כל חדוות החיים, מונע ליהנות ממה שיש

וזה כל כך התיש וסחט אותי, שהגעתי למצב שפשוט אין לי כבר כוח לכלום.

לא מסוגלת להתחבר לשמחה במשפחה שיש לי.

מרגישה שזה מעיק עליי. מציק לי, דורש ממני יותר מדי, כל הזמן. כבר 3 שנים, מאז שאני אימא.

ואם נמאס עכשיו, מה יהיה בהמשך?

מה גרם לי לחשוב שאחריות אינסופית כזו זה משהו שמתאים לי, משהו שטוב לי, שיעשה אותי מאושרת?

בזמן האחרון, הילדה שלי גדלה, התחילה לפתח עצמאות מסוימת (הכול יחסי…) ואני מרגישה שנוצר מן מרחק כזה (שהיא יצרה, או אני, או שתינו) בינינו, ושכל מה שאני מרגישה, או בעיקר מה שאני מרגישה, זו דחייה. דחייה מהצד שלי. שהכול דוחה אותי. שאני רוצה עוד מרחק, ועוד מרחק.

זה מפחיד אותי המחשבה הזו, ההרגשה הזו. "ומה יהיה אם בגלל זה יקרה משהו רע לי/לה/לכולנו", מה יקרה אם אאבד את מה שיש לי בגלל המחשבה הנוראית הזו, שפשוט אין לי חשק למשפחה עכשיו.

בעבר, בעיני רוחי ודמיוני, משפחה היה משהו שאמור לגרום לי להרגיש חמימות, שמחה, מבורכת, מאושרת, ועוד המון המון דברים כאלו טובים ונפלאים, שימלאו אותי בלי סוף, שאני אמלא אותם בלי סוף.

היה לי די ברור שאני אהיה "אימא אדמה" כזו, מושלמת. אחרי הלידה גיליתי, שאני לא מסוגלת להיות אימא כזו של 24/7. אהבתי אותה ממש בלי סוף והתחברתי אליה עוד מהבטן, וגם לאחר שנולדה ההתאהבות הזו בה קרתה מיד. אבל יחד עם זאת, כבר אחרי שהיא נולדה, נזקקתי למרחב של מספר שעות ביום, כדי לנשום, לעכל ולעבד את מה שעובר עליי.

ולפני כמה חודשים באה מן תקופה כזו, של עדנה, שבה הרגשתי שממש קל לי להיות עם הילדה שלי. שאני צריכה כבר פחות ופחות עזרה. שהיא גדלה, ושיש לנו דברים כייפיים לעשות יחד. אנחנו הרי בסך הכול נהנות מאוד זו מחברתה של זו.

ואז, בגלל ענייני גיל (שלי), התחיל אצלי הלחץ הגדול של ענייני ילד שני, כן, לא ומתי, וזה יצר לחץ פנימי כל כך גדול שממש שיתק אותי. לחץ שנובע רק מתוכי, אגב, כי בן הזוג שלי ממש לא לוחץ לכאן או לכאן, ואין ממנו שום ציפיות כאלו ואחרות. זה לחץ שהוא לחלוטין שלי עם עצמי.

ועכשיו, אני פשוט רוצה חופש.

חופש מהמחשבות האלו, חופש מהחלקים שבי שמציקים לי בענייני משפחה,

חופש מהבית, מהמשפחה הקיימת.

הלוואי והיה לי רעיון איך ולאן לנסוע ומה לעשות בחופש שכזה,

אני זקוקה לזה כל כך, אבל אני מרגישה ש- נניח ואקח חופש – מה אעשה בו? והאם המחשבות לא ישגעו אותי רק יותר, כמו שקרה בחופשה המשפחתית שלקחנו בסוף הקיץ. חופשה שאני ביקשתי ויזמתי, אחרי שנים שלא יצאנו לחופשה כלשהי. כל כך חיכית להירגע שם, לנוח, ליהנות… ומה שקרה הוא, שנטרפה דעתי שם מרוב ההצקות הפנימיות האלו. לא נהניתי בכלל, ואפילו ביקשתי שנקדים לחזור, רציתי כבר להיות בבית, במקום מוכר, שלפחות מאפשר לי להרגיש קצת ביטחון.

ויש כמובן גם את האשמה.

איך אני בכלל ראויה לילדה הקסומה והמתוקה הזו, כשכך אני מרגישה כלפיה, כלפי כל הנושא של "משפחה" כרגע…

זכיתי באמת בבן זוג הכי נפלא, ובילדה שאני מאוד מאוד אוהבת,

ואני מנסה להגיד לעצמי שלגיטימי להרגיש את מה שאני מרגישה, אבל אני מרגישה רע. מאוד. מכל הכיוונים. גם מזה שאני מרגישה כל כך חנוקה, וגם מזה שאני גורמת לה להרגיש אולי לא אהובה, אם היא קולטת את מה שאני מרגישה עמוק בפנים, מעבר להצגה של "הכול כרגיל" שאני עושה, כלפי חוץ.

והדבר היחיד, באמת היחיד, שאני מבקשת בימים אלו, הוא שיקרה אצלי איזה נס, ויתרחש שלום. שלום בין כל החלקים שלי, בין זאת שלא רוצה להיות אימא, לבין זאת שרוצה 4 ילדים לפחות, לבין זאת שרוצה להגשים את עצמה, לבין זאת ש…

בקיצור, איכשהו בין כולן.

אולי.

הלוואי.

לפוסטים נוספים של אמהות בנושא האם להביא עוד ילד לעולם? ואיפה אני בתוך האמהות?

צילום: Owen Walters