פוסט חשוף וכנה של אמא עייפה, שרוצה חופש מהכול, ומההתלבטות אם להביא ילד שני לעולם.
אני רוצה חופש.
חופש מהכל.
אני מרגישה בזמן האחרון שאני לא מסוגלת כבר להיות אימא.
שקשה לי.
שאני רוצה להיות לבד.
לבד לבד לבד
לאיזה חודש לפחות.
לא לטפל, לא לבשל, לא לכבס, לא להסיע, לא לדאוג, לא להתמודד
לא לסדר את הבעיות שלה.
להיות לבד
שיעזבו אותי בשקט כבר.
הייתה התלבטות גדולה לגבי ילד שני
תקופה ארוכה הייתה התלבטות גדולה על ילד שני.
הרגשתי שלא מתאים, אבל יש כל הזמן לחץ פנימי מהגוף שלי. השעון הביולוגי, או מה שזה לא יהיה.
והמשהו הפנימי הזה מציק לי.
בלי הפסקה.
לוקח את כל חדוות החיים, מונע ליהנות ממה שיש.
זה כל כך התיש וסחט אותי, שהגעתי למצב שפשוט אין לי כבר כוח לכלום.
לא מסוגלת להתחבר לשמחה במשפחה שיש לי.
מרגישה שזה מעיק עליי. מציק לי, דורש ממני יותר מדי, כל הזמן. כבר 3 שנים, מאז שאני אימא.
אין לי כוח לכלום, איך אביא ילד שני?
ואם נמאס עכשיו, מה יהיה בהמשך?
מה גרם לי לחשוב שאחריות אינסופית כזו זה משהו שמתאים לי, משהו שטוב לי, שיעשה אותי מאושרת?
בזמן האחרון, הילדה שלי גדלה, התחילה לפתח עצמאות מסוימת (הכול יחסי…) ואני מרגישה שנוצר מן מרחק כזה (שהיא יצרה, או אני, או שתינו) בינינו, ושכל מה שאני מרגישה, או בעיקר מה שאני מרגישה, זו דחייה. דחייה מהצד שלי. שהכול דוחה אותי. שאני רוצה עוד מרחק, ועוד מרחק.
זה מפחיד אותי המחשבה הזו, ההרגשה הזו. "ומה יהיה אם בגלל זה יקרה משהו רע לי/לה/לכולנו", מה יקרה אם אאבד את מה שיש לי בגלל המחשבה הנוראית הזו, שפשוט אין לי חשק למשפחה עכשיו.
בעבר, בעיני רוחי ודמיוני, משפחה היה משהו שאמור לגרום לי להרגיש חמימות, שמחה, מבורכת, מאושרת, ועוד המון המון דברים כאלו טובים ונפלאים, שימלאו אותי בלי סוף, שאני אמלא אותם בלי סוף.
חשבתי שאני אהיה "אמא אדמה", אבל גיליתי שאני לא כזו
היה לי די ברור שאני אהיה "אימא אדמה" כזו, מושלמת. אחרי הלידה גיליתי, שאני לא מסוגלת להיות אימא כזו של 24/7. אהבתי אותה ממש בלי סוף והתחברתי אליה עוד מהבטן, וגם לאחר שנולדה ההתאהבות הזו בה קרתה מיד. אבל יחד עם זאת, כבר אחרי שהיא נולדה, נזקקתי למרחב של מספר שעות ביום, כדי לנשום, לעכל ולעבד את מה שעובר עליי.
ולפני כמה חודשים באה מן תקופה כזו, של עדנה, שבה הרגשתי שממש קל לי להיות עם הילדה שלי. שאני צריכה כבר פחות ופחות עזרה. שהיא גדלה, ושיש לנו דברים כייפיים לעשות יחד. אנחנו הרי בסך הכול נהנות מאוד זו מחברתה של זו.
ואז, בגלל ענייני גיל (שלי), התחיל אצלי הלחץ הגדול של ענייני ילד שני, כן, לא ומתי, וזה יצר לחץ פנימי כל כך גדול שממש שיתק אותי. לחץ שנובע רק מתוכי, אגב, כי בן הזוג שלי ממש לא לוחץ לכאן או לכאן, ואין ממנו שום ציפיות כאלו ואחרות. זה לחץ שהוא לחלוטין שלי עם עצמי.
אני רוצה חופש ממחשבות על ילד שני
ועכשיו, אני פשוט רוצה חופש.
חופש מהמחשבות האלו, חופש מהחלקים שבי שמציקים לי בענייני משפחה,
חופש מהבית, מהמשפחה הקיימת.
הלוואי והיה לי רעיון איך ולאן לנסוע ומה לעשות בחופש שכזה,
אני זקוקה לזה כל כך, אבל אני מרגישה ש- נניח ואקח חופש – מה אעשה בו? האם המחשבות לא ישגעו אותי רק יותר, כמו שקרה בחופשה המשפחתית שלקחנו בסוף הקיץ? חופשה שאני ביקשתי ויזמתי, אחרי שנים שלא יצאנו לחופשה כלשהי.
כל כך חיכית להירגע שם, לנוח, ליהנות… ומה שקרה הוא, שנטרפה דעתי שם מרוב ההצקות הפנימיות האלו. לא נהניתי בכלל, ואפילו ביקשתי שנקדים לחזור, רציתי כבר להיות בבית, במקום מוכר, שלפחות מאפשר לי להרגיש קצת ביטחון.
אני רוצה שיהיה שלום בין כל החלקים שבי
ויש כמובן גם את האשמה.
איך אני בכלל ראויה לילדה הקסומה והמתוקה הזו, כשכך אני מרגישה כלפיה, כלפי כל הנושא של "משפחה" כרגע…
זכיתי באמת בבן זוג הכי נפלא, ובילדה שאני מאוד מאוד אוהבת,
ואני מנסה להגיד לעצמי שלגיטימי להרגיש את מה שאני מרגישה, אבל אני מרגישה רע. מאוד. מכל הכיוונים. גם מזה שאני מרגישה כל כך חנוקה, חוששת שגורמת לה להרגיש אולי לא אהובה, אם היא קולטת את מה שאני מרגישה עמוק בפנים, מעבר להצגה של "הכול כרגיל" שאני עושה, כלפי חוץ.
והדבר היחיד, באמת היחיד, שאני מבקשת בימים אלו, הוא שיקרה אצלי איזה נס, ויתרחש שלום. שלום בין כל החלקים שלי, בין זאת שלא רוצה להיות אימא, לבין זאת שרוצה 4 ילדים לפחות, לביני, שרוצה להגשים את עצמה.
בקיצור, איכשהו בין כולן.
אולי.
הלוואי.
מילה מאשת מקצוע: התלבטות אם להביא ילד שני
ההתלבטות אם להביא ילד שני, יכולה להביא איתה קשת של רגשות, שלא קלים להתמודדות. תקופת ההתלבטות יכולה להביא איתה אשמה, תסכול, אכזבה, חוסר אונים, ולפעמים קשה להבין למה אנחנו "עושות מזה סיפור".
ה"סיפור" שאמהות עושות בנוגע להחלטה אם להביא ילד שני, הוא סיפור נפלא, חשוב, משמעותי. ובעיקר – זה הסיפור שלהן. זה החיים שלהן, המשפחה שלהן, הרגשות שלהן, ומותר להן להרגיש כל מה שעולה.
לפעמים הראש מבין שמותר להרגיש הכול, אבל הלב עדיין מרגיש אשמה וביקורת עצמית. זה טבעי, שכיח ונפוץ. אנחנו כל כך רגילות ל"איך אמא אמורה להרגיש", שגם אם למדנו שישש מקום לכל הרגשות, זה עדייםןמלחיץ ומרגיש לא רגיל או לא נכון.
מה יהיה עבורך חשוב ובעל ערך בקבלת ההחלטה? במה תהיי גאה בעצמך? אם נשים בצד את הסביבה, העצות, האנשים שיש להם מה להגיד, האם את יודעת מה הלב והנפש שלך מבקשים?
מותר לך לקחת את הזמן שדרוש לך כדי לחשוב, לעבד, לעכל, להתלבט. אלו החיים שלך, המשפחה שלך, ההורות שלך, המשאבים שלך. מותר לך ליצור את חייך ואת המשפחה שלך, בדרך שלך.
אם תרצי להתלבט אם להביא ילד נוסף בתוך תהליך טיפול/ליווי רגשי, את מוזמנת ליצור קשר, בשמחה.
לימור,
מטפלת רגשים בנשים ואמהות בגישת CBT-ACT
לפוסטים נוספים של אמהות בנושא האם להביא עוד ילד לעולם?
