בשיתוף כנה, מור אפרת מספרת על האכזבה שנולדה כשמציאות הלידה שלה התנגשה עם ההכנה, האידיאולוגיה והציפייה ללידה פעילה. זה טקסט שנוגע בפערים – בין ידע לחוויה גופנית, בין אידיאלים למציאות, בין תחושת שליטה לרגעים של חוסר אונים. ובעיקר, זה טקסט על התחושה שמשהו הובטח – ולא קוים. זה הסיפור של מור – אבל זה גם הסיפור של כל כך הרבה מאיתנו.
רציתי לידה פעילה, אבל ג'נט בלסקס עבדה עלי. ללא שום ספק. ברור שהיא לא התכוונה לזה, ואני מאמינה בכנות שלה, כאשר היא משכנעת אותנו הנשים שללדת בלי אפידורל, חס וחלילה בשכיבה על הגב, זה הדבר הכי נכון. היא קוראת לזה: "לידה פעילה". בטח עבורי, פמיניסטית רדיקלית כמוני, שלא צריך לשכנע אותה יותר מדי בכך שהליך הלידה עוצב על ידי גברים, בדרך שנוחה לגברים. אני חושבת שזה נכון גם עכשיו.
בלסקס אמרה לי לעשות יוגה בזמן ההיריון. עשיתי. גם פה לא היה צריך לשכנע אותי הרבה. לא שהייתי חסידת יוגה לפני, אבל הייתי מחוברת לגוף וזה הרגיש נכון. בחודש התשיעי, כשבקושי קמתי מהספה להביא לי כוס מים, עשיתי תרגולי יוגה של שעה, כולל 5 סבבים רצופים של ברכת שמש בלי בעיה בכלל. היוגה עשתה לי טוב.
עשיתי יוגה, נשימות, קראתי – והרגשתי מוכנה ללידה פעילה
בלסקס לימדה אותי לנשום נשימות צירים לקראת לידה פעילה. לחודש התשיעי הגעתי מצוידת בשלל סוגי נשימות צירים, כאלו שגם תרגלתי רבות בשיעורי הפילאטיס והיוגה בתקופת ההיריון. בלסקס הנחתה אותי לשהות בתנוחות מסוימות. בשכיבה עם רגליים ישרות למעלה בתשעים מעלות, צמודות לקיר, או על הגב כשכפות הרגליים נוגעות כף אל כף מכופפות. שכבתי. היה לי נוח. הרגיש לי נכון.
קראתי מראש על תנוחות הכריעה השונות שבלסקס מציעה ללדת בהן. נשענות קדימה, נשענות אחורה, על שש, נעזרות בכדור, בספסל, בבן/ת זוג. הפנמתי. בכולן הרעיון היה שהתינוק יוצא בסיוע כוח הכבידה, מה שנעדר כאשר יולדות בשכיבה על הגב. בנוסף בתיאורים הפיזיולוגיים המלווים את הספר מוסבר שלאגן הרבה יותר קל להיפתח בצורה ניצבת, כאשר נשענים מעט קדימה, מאשר אם שוכבים אחורה על הגב. עיינתי באופן מעמיק באיורים. נשמע לי הגיוני.
בין אידיאלים למציאות: האם אצליח ללדת בלי אפידורל?
קראתי שוב ושוב כמה האפידורל מעכב את הלידה, ואז יש צורך במזרזים כמו פיטוצין, שמעלים את הסיכוי להתערבות רפואית בלידה. קיוויתי מאוד שלא תהיה שום התערבות בלידה שלי. הקשבתי לסיפור הלידה המרגש של חברתי לעבודה, שאמרה לי שג'נט בלסקס היא התנ"ך, ושהיא ילדה בתנוחת שש, ושהיה מדהים. קיוויתי שגם לי יהיה מדהים.
מלווה בשלל העצות, נשימות ותנוחות, אג'נדה פמיניסטית שמלווה את חיי ובן זוג נהדר החלטתי ללדת בחדר לידה טבעי, במרכז לידה טבעי בתל השומר. קיוויתי שאצליח ללדת בלי אפידורל, אבל השארתי לעצמי את האופציה. למעשה זה הדבר שהיה לי הכי חשוב לברר בסיור בחדר לידה הטבעי, מה קורה אם רוצים אפידורל פתאום? בכל זאת לידה זה עניין די לא צפוי. הובטח לי שתמיד אפשר לבקש אפידורל.
התנוחות, הנשימות והכוונה ללידה פעילה וטבעית – לא עבדו באמת
חדר הלידה הטבעי מעודד נשים שלא ללדת על הגב ובלי אפידורל. יש שם בריכה ומיילדת צמודה, כדור פיזיו ושלל אמצעים שאמורים לאפשר לנשים ללדת לידה פעילה באופן נעים ושקט, ללא התערבויות רפואיות, בכל תנוחה שיבחרו ועם אפשרות לנוע בזמן הצירים. נשמע מושלם. שווה את ה – 5000 ש"ח. בכל זאת לא יולדת לידה ראשונה בכל יום. הרגשתי את ג'נט בלסקס מאחוריי.
ילדתי בשבוע 41+6, ממש ברגע האחרון וכמובן אחרי זירוז. הלידה הייתה סיוט אחד גדול. הייתה לי בריכה, נשמתי נשימות, הסתובבתי חופשי, המיילדת הצמודה הייתה סופר נחמדה, בן זוגי עשה לי מסאג' כשביקשתי – והלידה הייתה גיהינום. יום שלם של כאבי תופת. כל כך כאב לי שלא האמנתי שהגוף לא מתעלף או מאבד הכרה כדי להגן על עצמו.
האם באמת אפשר להתכונן ללידה טבעית?
דווקא יש לי מנגנוני הגנה חזקים. אני יודעת לשמור על עצמי. הנשימות ותנוחות הצירים שהגוף שלי כבר הכיר טוב הרגישו לי כמו בדיחה רעה. זה לא הקל בכלל. אולי טיפה בהתחלה, אבל לא כשהתחיל ממש לכאוב. תרגולי הנשימות הרגישו לי כמו גרגר אורז אחד לאדם רעב.
הרגשתי שג'נט בלסקס עבדה עליי. עשיתי כל מה שהיא אמרה, וזה לא עבד. התמדתי והאמנתי בכל ליבי שהתנוחות, הרעיונות ונשימות שלה יעזרו לי. הן לא עזרו. למעשה, הרגשתי שהן יצרו מראית עין של עזרה. כאילו היו לי כלים להתמודד, אבל לא היו לי. בעצם עבדתי על עצמי שאני מוכנה ללידה. אבל לא הייתי מוכנה, וג'נט בלסקס לא עזרה לי להתכונן. היא מכרה לי אשלייה.
הלידה הייתה בלתי נסבלת ואני רציתי הקלה
בסוף, ילדתי בשכיבה על הגב, תוך כדי שאני גונחת וצועקת מכאבי תופת שלא ידעתי שהגוף האנושי יכול לסבול. קיבלתי אפידורל, מתישהו, כשזה היה בלתי נסבל לא עניין אותי כלום ורק רציתי הקלה. אני חושדת שהאפידורל השפיע עלי בצורה מאוד חלקית. יש אחוז כזה קראתי איפשהו, שהאפידורל לא משפיע, יום המזל שלי כנראה. בכל אופן, צירי הלחץ שהגיעו לאחר קבלת האפידורל הרגישו כאילו השטן בא לענות אותי באופן אישי.
עברה שנה וחצי מאז הלידה. המון זמן. כולם אמרו לי ששוכחים את הכאב. אבל איזה שוכחים. אני רק מחכה לשכוח, בינתיים זה עוד לא קרה. את הספר של ג'נט בלסקס השאלתי לחברה לפני הרבה זמן, ואני לא רוצה אותו בחזרה. בשביל להאמין לה שוב, אני צריכה לקרוא את ספר ההמשך. מתי הוא יוצא?
כתבה: מור אפרת
מילה מאשת מקצוע, מטפלת בנשים בהריון ואחרי לידה:
כשאנחנו מתכוננות ללידה, טבעי לרצות לדעת, להבין ולהרגיש מוכנה. לקרוא ספרים, סיפורים, להיחשף לשיטות – כל אלו יכולים לתת לך תחושת ביטחון, ולפעמים גם באמת לעזור. אבל לידה, מעצם טבעה, היא אירוע לא צפוי, משתנה, שמפגיש כל אחת עם הגוף והנפש שלה בצורה חדשה, לפעמים מפתיעה מאוד.
לכן, חלק משמעותי מהכנה רגשית ללידה הוא לא רק לדעת מה את רוצה שיקרה בלידה– אלא גם ללמוד איך לאחוז בזה ברכות. לדעת לתכנן, אבל גם להסכים להתגמש.
הרבה נשים בוחרות להגיע עם אג'נדה ברורה – וזה חשוב. אבל לפעמים, דווקא היכולת להניח בצד את הרצון הקשיח ולהקשיב למה שהרגע הזה דורש ממך – בגוף, בנפש, או אפילו במציאות של חדר הלידה – זו האיכות שיכולה לאפשר לך להיות באמת איתך, בלידה שלך.
שווה לשאול את עצמך לא רק איך את רוצה ללדת, אלא מה חשוב לך שיישאר איתך מהחוויה הזו. חיבור? נוכחות? גמישות? הקשבה לעצמך? את הערכים האלה אפשר לטפח – בכל סוג של לידה.
אם את רוצה עזרה בתהליך של הכנה רגשית ללידה – את מוזמנת לפנות אליי.
לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומטפלת ומלווה נשים בהריון ואחרי לידה בגישת CBT – ACT
לחצי כאן ליצירת קשר בוואטסאפ
