"פעם, לפני הרבה שנים, בממלכת שומר, חיה מלכה, בשם איננה. איננה היתה מלכת שמיים וארץ, שמלכה על פני שבעה מקדשים והיתה אהובה מאוד על כל נתיניה. היא הובילה קרבות אינספור, ניהלה את ענייני ממלכתה ביד רמה והיתה גם משוררת רבת כשרון.

יום אחד שמעה איננה קריאה פנימית.

היא התעלמה ממנה.  

מה פתאום, זה ממש לא הזמן. יש לי כל כך הרבה דברים חשובים לעשות בחיים שלי.

כעבור ימים… או חודשים… או אולי שנים, היא שמעה את הקריאה שוב. הפעם היא עצרה לרגע. נשמה. הקשיבה. אבל לא, זה לא הזמן, יש עוד מה להספיק. סדר העדיפויות שלי אחר. לא, לא עכשיו.

אבל בפעם השלישית שאיננה שמעה את הקריאה, היא ידעה. היא הרגישה שזה הזמן להיענות אליה. והקריאה היתה: "איננה, צאי למסע אל העולם שמתחת…""

ליווי תהליכים משמעותיים באמצעות סיפורים מיתולוגיים

כך מתחיל סיפורה של איננה, שהוא סיפור שומֶרי עתיק, שנמצא כתוב בכתב יתדות, על גבי לוחות טיט, באזור שבו היתה פעם ממלכת שומר (עירק של ימינו). הוא פוענח במאה ה-19 ותורגם לאנגלית, ומאה לאחר מכן התגלגל לידיה של פם אינגלנד, המיילדת שמאחורי הגישה של 'לידה כמסע', שלקחה אותו, נשמה אותו, אימצה אותו לחיקה ועיבדה אותו לצורכי ליווי ותמיכה סביב לידה.

פם מסבירה שבתרבויות עתיקות היה נהוג ללוות תהליכים משמעותיים בחיים של בני השבט באמצעות סיפורים מיתולוגיים. היא אימצה את המנהג הזה, והביאה אותו אל החיים המודרניים, והיישר אל תוך קורס ההכנה ללידה.

עד שהגענו לסדנאות של 'לידה כמסע', השתמשנו הרבה בסיפורי לידה אמיתיים. הרבה פעמים אנשים נתנו לנו פידבק שהאנקדוטות מחדר הלידה עזרו להם לא פחות מהמידע הטכני, הרפואי. אבל בסדנת ההמשך, של 'לידה מבפנים', נפתח בפנינו שער חדש. ואיזה שער. שער אבן ענק, בן אלפי אלפי שנים… עמוס חריטות, ציורים, דימויים, שער כניסה אל אוצר שלם, שנמצא שם, מתחת לפני השטח, ברחמה של התרבות שלנו, כבני אדם.

בסיפורי גבורה מיתולוגיים הגיבור/ה תמיד מרגיש/ה בהתחלה נפחד/ת ואבוד/ה, אז אוזר/ת אומץ ונחישות כנגד כל הסיכויים, עובר שורת משוכות ושערים, מת, וגם בסופו של דבר חוזר חזרה לחיים ולמקום שממנו יצא.

הגיבורה בסיפור ההירואי יוצאת למסע למעמקי עצמה, וכמו שפם כותבת: "ככל שהיא יורדת יותר, אל תוך המעברים הצרים של העולם שמתחת, כך הופכים המבחנים וההתנסויות שלה קשים יותר. אבל בכל שער שהיא חוצה, היא פוגשת, רואה, מבטאת או מקבלת חלק של עצמה, שהיא לא הכירה או קיבלה בעבר".

לקבל אישור לתחושות הכי עמוקות בתהליך הלידה כהורים

המסע במהותו בודד, אבל יש בני ברית, מוחשיים ורוחניים, שעוזרים לגיבורה במסע שלה, כי "לידה יכולה בהחלט להיות מסע הירואי, אבל אף גיבורה לא צריכה לעשות את זה לבד" (פם אינגלנד). אימהות ואבות משאירים מאחור כל מיני 'מקדשים' כשהם נענים לקריאה הפנימית האישית שלהם, ויוצאים למסע – מקדש הזמן הפנוי… מקדש הזוגיות כמו שהיא עכשיו… מקדש הגוף שלי…

אימהות עוברות בלידה כל מיני שערים, החל משער הספק הגדול, דרך שער האמונה, שער אובדן התמימות… שער הייאוש… שער הנחישות… שער בקשת העזרה… כל אחת והשערים האישיים שלה…

דרך הסיפור המיתולוגי, שגדוש התפתחויות, תפניות, דמויות ופרטים, אימהות ואבות מקבלים אישור לתחושות הכי עמוקות, רבות מהן לא-מילוליות, שהם חווים בתהליך הלידה שלהם כהורים.

בהתחלה לא ידענו להתחיל להעריך אפילו עד כמה הסיפור של איננה יעניק לנו, לאימהות, ולזוגות שמגיעים אלינו, שפה שלמה ועשירה להתייחסות לתהליך כולו – הריון, לידה וראשית הורות. ובעצם – לחיים בכלל.

"עכשיו אני יכולה לספר מה היה"

לא מזמן הגעתי לבקר אמא שליוויתי בלידה. הלידה עצמה היתה מהירה וחווייה טובה ומלאת עוצמה עבורה. אבל ידעתי שעברו עליה ימים לא קלים בבית החולים. כשהגעתי אליה הביתה ושאלתי מה בדיוק היה – היא אמרה: "ממש אין לי כוח להיכנס לזה. זה מרגיש לי כמו לחטט בפצע".

הרגשתי גם שהיא קצת כועסת עלי, ולא ידעתי בדיוק על מה.

החלטתי לספר לה את סיפורה של איננה. איננה שיוצאת לדרך מלכה רבת עוצמה, עוברת שער אחרי שער, מאבדת עוד ועוד חלקים מהזהות שלה, מרגישה אבודה, נתלית על וו, מקבלת עזרה, וגם קורמת חזרה עור וגידים ועולה שער שער, חזרה למעלה.

כשסיימתי לספר אמרתי לה, כמו שאנחנו אומרות הרבה פעמים, שכאשר מקשיבים לסיפור כזה, אפשר להתייחס אליו כאל טיפול דיקור, ולהרגיש אלו נקודות היו נקודות הדיקור המשמעותיות בשבילה. אולי נקודות מסויימות שהעלו איזו תחושה חזקה בלב או בגוף.

היא שתקה רגע. אחרי זה דיברה דקה או שתיים על הסיפור עצמו. ואז הרימה אלי את העיניים ואמרה: "עכשיו אני יכולה לספר לך מה היה".

השפה איפשרה לנו לחזור ולהיפגש

מה עשה את הסוויץ' הזה?

לא שאלתי אותה. אני יכולה רק לנחש. כשהיא סיפרה לי על הצהבת של התינוקת שלה, על קשיי ההנקה, על ההרגשה שהלידה נגמרה ואני כבר לא שם בשבילה, היא השתמשה ב'שפה' של איננה –

היא סיפרה לי על הרגעים שהרגישה שהיא תלויה על וו, בין העולמות…כבר לא האשה שהיא מכירה כ'אני' ועדיין לא ממש 'אמא', על השער שבו הרגישה שהיא נתקפת ייאוש קיומי, על העזרה שזכתה לה, מוחשית ורוחנית, על תחושת הבדידות בעולם שמתחת…

השפה הזאת איפשרה לנו לחזור ולהיפגש, במקום שבו רגע לפני כן הרגשנו במרחק שני עולמות נפרדים. העולם שמעל והעולם שמתחת.

אנחנו נוטים לפעמים לדמיין תהליכי טרנספומציה בצורה רומנטית – אני אעבור טרנספומציה מתוך שליטה, רצון, התכוונות, הרחבה… אבל בתהליכי טרנספומציה עמוקים, יש פעמים רבות שלב של אובדן, של מוות. בשביל כל אחת ואחד משהו אחר 'מת', ויש זמן ביניים, בין העולמות, לפני שהזהות החדשה, שזה עתה נולדה, מתגבשת והופכת להיות נוכחת וברורה. הזהות שלי כאמא. כאבא.

בכל פעם מחדש זה מדהים אותנו אלו נקודות אימהות ואבות בוחרים לציין כ'נקודת הדיקור' שלהם בסיפור. אינספור אפשרויות. את כל אחד/ת זה פוגש במקום קצת שונה.

מה מתאים לי להשאיר מאחור ומה ממש מפחיד אותי לאבד ?

זמן קצר אחרי שהתחלנו לספר את סיפור של איננה בקורס ההכנה ללידה הגיעה אלינו אמא למעגל אימהות ותינוקות, וכבר בכניסה אמרה לנו: "אני חייבת לספר לכן משהו… בזמן הקורס בעלי ממש לא התחבר לכל הסיפור הזה של איננה… אבל אחרי הלידה, כשהיו לי ימים ממש קשים, של בכי ובכי ובכי, הוא היה מחבק אותי ואומר: זה בסדר, זה עוד שער. זה בסדר…"

הסיפור המיתולוגי מעניק לאימהות ולאבות פרספקטיבה… פותח פתח לכל מיני שאלות פנימיות – מה מתאים לי להשאיר מאחור ומה ממש מפחיד אותי לאבד… מי נמצא כאן לעזור לי…. מה ימות… ומה יוולד (בי)?

ולסיום תרגום של ציטוט של פם אינגלנד, על לידה, במובן הרחב שלה, שאף שאני מבינה אותו באופן חלקי בלבד, אני מרגישה שיש בו כל כך הרבה השראה בשבילי:

"כשהזמן בשל, מתרחשת גם לידה נפשית ורוחנית. לעתים קרובות מדי אנחנו נושמות לרווחה כשה"תינוק" נולד, ואנקות הכאב פסקו. אבל כדי להשלים את המסע ההירואי, הגיבורה צריכה להיענות לקריאה האחרונה. היא חייבת להפנים את ההבנות ואת הכוחות שבשבילם יצאה למסע. וזה עדיין לא מספיק – היא חייבת להחזיר אותם לעולם, בצורה שהיא תוכל להעניק אותם כמתנה לאחרים. אולי בצורת מילים, דימויים, או בכל צורה אחרת. מה שהיא קיבלה, עליה להעניק לאחרים. זכרו, הגיבורה עשתה את המסע, לא למען עצמה, אלא למען אחרים. היא חייבת להפנים את הלמידה שלה, כשהיא מחברת בין הידע ודימויי הנשמה הלא-מילוליים לבין השפה של העולם. כשהעולם, הקהילה שלה, מוכנים לקבל את פניה, כלוחמת-האהבה (הלידה) החוזרת מן המסע, אז המעגל נסגר. המסע הושלם"

את המאמר השלם של פם אינגלנד תוכלו לקרוא כאן 

** דנית צור אלמוג, אחת מארבע הדולות של 'פרפרים בבטן', מרכז ירושלמי לליווי היריון ולידה. מתרגמת בעברי, מורה ליוגה בהכשרתי ובעיקר דולה ומדריכת הכנה ללידה בגישה של לידה כמסע.

במאי הקרוב מגיעה לארץ, לראשונה, המנחה הבכירה ביותר של לידה מבפנים, Birthing From Within, להעביר את סדנת ההיכרות של הגישה, שמיועדת לנשות מקצוע בתחומי ההריון, הלידה וההורות – אם נשמע לך מסקרן, תוכלי לקרוא פרטים נוספים באתר שלנו

 ** לקריאה נוספת של הבלוג 'לידה כמסע ולפוסטים נוספים על הכנה רגשית ללידה ואמהות.

** את הציור ציירה פם אינגלנד.