אני מתרגשת לחלוק אתכן את הראיון הראשון, מתוך סדרת ראיונות שערכתי בנושא- "האם תמיד רצית להיות אמא?"
הפרויקט הזה נולד לפני כמה שנים, מתוך סקרנות אישית ועניין שהיו לי. סקרן אותי להכיר לעומק את מגוון הסיבות והרקעים שמובילים נשים להיות אמהות, ולהתחיל לגשש האם יש קשר בין הרצון שלהן להיות אמהות לבין החוויה הרגשית שלהן בראשית ההורות.
יצאתי לדרך עם מעט מאוד ידע לגבי איך לקיים ראיון, אבל עם הרבה סקרנות, עיניים נוצצות ולב פתוח. עבורי, הראיונות היו מרתקים וענו על הצורך שלי ללמוד, להבין, להכיר, להרחיב את גבולות הידיעה שלי כאישה וכאשת מקצוע, מעבר לקריאה על הנושא.
השנים עברו, והרגשתי החמצה על זה שהראיונות נשארים רק אצלי. לכן, בחרתי לתמלל את הראיונות, לערוך ולהביא אליכן את התמצית שלהם, למרות העבודה הרבה הכרוכה בכך ולמרות חוסר המושלמות שבהם, מכיוון שהגעתי לראיונות ללא מטרה מוגדרת. להרגשתי, יש להם המון ערך, גם בגרסתם המקוצרת וחוסר מושלמותם.
אני ממש מקווה שהראיונות ירחיבו גם לכן את הלב כמו שהם הרחיבו את שלי. אני מרגישה שדרך הקריאה שלהם יכול לעבור המסר שאותו אני מנסה להעביר בכל דרך- שאין דרך אחת להיות אמהות, שיש מגוון רחב של אפשרויות להגיע אל ההורות, ושזה בסדר להרגיש את הכול בתקופה שאחרי הלידה ובכלל. כשנחשפות למגוון של סגנונות הורות, וכשיש דיבור כנה ואותנטי על ההורות, אנחנו יכולות להרגיש יש מקום לכולנו, ממש כמו שאנחנו.
אם המסר הזה יעבור הלאה בזכות הראיונות, אז אני מרגישה שהעבודה הקשה שלי השתלמה והשינוי ימשיך להתרחש.
הפרוייקט הנוכחי גם מרגש אותי במיוחד, בגלל שבזכותו אני מעזה לצאת מאזור הנוחות שלי, ולהסכים להיות במקום של קבלה ולא רק של נתינה – ולאפשר למי שרוצה בכך להגיד תודה על התכנים. הרחבתי על זה יותר כאן, ואתן מוזמנות להיות בנתינה, אם זה חשוב ומתאים לכן, וזה יתקבל בהוקרה גדולה.
פעם לא רציתי ילדים וצדקתי. אחר כך רציתי, וגם צדקתי"
הראיון הראשון הוא שיתוף מרתק, כנה ובועט, של אמא שהתחילה את מסע ההורות שלה בדחייה מוחלטת של רעיון האמהות. היא לא חשבה להיות אמא, לא רצתה להיות אמא, אף פעם לא התחברה לילדים קטנים, ולא הפריע לה להיות שונה מהנורמה, להיפך. כל זה היה טוב ונכון לה, עד שמשהו שינה את דעתה.
הראיון הוא דוגמא נהדרת בעיניי להקשבה להשתנות המתמדת, לפתיחות מחשבתית, לגמישות, ולאומץ ללכת אחרי הלב ומה שמרגיש נכון ומתאים לרגע הזה. מקווה שתהנו, ואתן מוזמנות לקרוא את הראיונות הבאים, אפרסם אותם בקבוצת הווטסאפ שלי.
הנה הראיון:
לא הבנתי למה אנשים עושים ילדים
"אף פעם לא רציתי להיות אמא ולא הבנתי את הרצון הזה להביא ילדים. בגלל זה, גם אף לא עשיתי בייביסיטר ולא הייתה לי תקשורת עם ילדים קטנים, זה פשוט לא היה משהו שעניין אותי. הילדים שהכרתי תמיד נראו לי רעשניים ונודניקים, לא משהו שנעים להתעסק איתו.
רוב החברות שלי הפכו להיות אמהות בגיל מאוחר יחסית, אז היה לי קצת קשה לראות את אלו שהתחילו מוקדם יותר את ההורות. לא התחברתי לזה, לא הבנתי את זה, ומהצד זה נראה לי שהן בוחרות לשעבד את עצמן ואת החיים שלהן. היה לי קשה במיוחד עם חברה קרובה שהפכה להיות אמא, והרגשתי שאני מאבדת אותה לטובת ההורות.
היה לי קשה לראות איך מישהי שאני מחזיקה ממנה אישה עצמאית ואסרטיבית, פתאום מאבדת את עצמה כמעט לגמרי, או לפחות ככה זה נראה מהצד. ראיתי איך היא הפסיקה לעשות דברים שהיא אוהבת, כמעט ולא נפגשה עם חברות, היא לא ישנה טוב, לא אכלה טוב, ונראתה משתעבדת כולה ליצור הזה. לא הבנתי למה זה טוב להביא ילדים.
הסביבה לא הטרידה אותי לגבי חוסר הרצון שלי להיות אמא, ואף אחד לא לחץ עליי או נדנד לי "נו, מתי יהיו ילדים?". החברות הקרובות ואמא שלי ידעו שאני לא רוצה ילדים וכיבדו את ההחלטה שלי. הן לא לחצו ולא שאלו מה קורה איתי. גם בן הזוג שלי, שאיתו התחתנתי וגם ילדתי בסופו של דבר, לא רצה ילדים במשך תקופה ארוכה.
למרות שלא הופעל עליי לחץ להביא ילדים ולא ניסו לדחוף אותי לזה, הרגשתי והבנתי שאני חורגת מהנורמה ושההחלטה ודרך החיים שלי שונה מכולם. לא הייתה לי בעיה עם זה – אני גם ככה לא אוהבת להיות חלק מהעדר ורגילה לעשות דברים בדרך שלי.
משהו התחיל להשתנות, והתעורר בי רצון להיות אמא
בשלב מסוים, לקראת גיל 40, משהו בתוכי התחיל להשתנות. אני חושבת שהרצון שלי להיות אמא התחיל להתפתח ולהשתנות בזכות מפגשים שהיו לי עם ילדים, שפתאום משכו אותי וגרמו לי לעניין וסקרנות שלא הכרתי. בעיקר המפגשים והקשר המיוחד שנוצר לי עם הבת של אחותי, שפתאום ראיתי בה אדם מעניין והתחלתי להרגיש אחרת כלפיה וגם כלפי העניין בילדים.
הבת של אחותי הייתה ילדה חכמה, מתחשבת, ונוצר לי איתה קשר מיוחד, נוצר חיבור. זה נכון שבדרך כלל אל בני משפחה אנחנו מרגישים חיבור אוטומטי, אבל דווקא לא הרגשתי אליה חיבור מהרגע שהיא נולדה, אלא רק כשראיתי אותה גדלה ומתפתחת. פתאום הבנתי שעם ילד יכולות להיות רמות נוספות של קשר, שלא קיימות בקשר עם אנשים מבוגרים.
התחלתי לחשוב כמה כיף יהיה לחלוק עם הילדה או הילד העתידיים שלי ספרים שאני אוהבת, ללכת איתם למקומות חדשים, לשמוע את נקודת המבט שלהם על נושאים מעניינים, לגלות איתם דברים דרך העיניים שלהם – כי ראיתי את זה קורה עם הבת של אחותי. זה התחיל להרגיש לי נכון.
לרגע לא הרגשתי חוסר נוחות עם השינוי ברצון שלי ובסקרנות שהתעוררה בי לגבי ההורות. אני חלק מקהילה של מדע בדיוני ופנטזיה, וזו קהילה מאוד פתוחה, שתומכת בכל בחירה הורית, וזה הרגיש לי טבעי לשנות את הדעה שלי ולהרגיש עם זה אחרת. אני הרגשתי בנוח לא לרצות להיות אמא, אבל גם הרגשתי בנוח כשהתחיל להתעורר הרצון.
שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתי אמא, כתבתי לאישה מהקהילה, שהתלבטה אם להיות אמא: "פעם לא רציתי ילדים וצדקתי, ואחר כך רציתי ילדים וגם צדקתי." לא היה אכפת לי ששיניתי את דעתי. קודם זה לא הרגיש נכון להביא ילדים, ואחר כך זה הרגיש נכון. כל החלטה הייתה נכונה לזמנה.
היו לי הרבה חששות לקראת ההורות
למרות הנוחות שהרגשתי והסקרנות שהתעוררה בי לגבי ילדים והאמהות, היו לי הרבה חששות לקראת ההורות. אני מכירה את עצמי כמישהי שהיא קצת אגואיסטית ולא ידעתי איך זה יבוא לידי ביטוי בהורות, שמצריכה להיות שם בשביל מישהו אחר ולדחוק את הצרכים שלך קצת הצידה. גם בן הזוג שלי התמודד עם קשיים נפשיים וכלכליים, ולא ידעתי איך זה יסתדר ואיך או האם זה יבוא לידי ביטוי בהורות.
כשסיפרתי לאמא שלי שאני רוצה ילדים, היא שאלה: "אז מי יטפל בהם?", מה שחיזק את התהייה שלי, לגבי האם זה מתאים לי או לא לטפל בילדים. אבל יחד עם החששות והמודעות למצבנו, החלטנו בכל זאת להביא ילד לעולם ולעשות את הצעד.
כשנולדה הבת שלנו, התיאוריה, המחשבות והחששות לגבי ההורות התחלפו במציאות לא קלה, של להיות הורים לתינוקת. הייתה תקופה לא קצרה שהרגשתי שאמא שלי צדקה חלקית בחששות שלה, כי המצב הכלכלי שלנו לא היה מספיק טוב, והמצב הנפשי של בן הזוג (שממנו אני מתגרשת עכשיו) הלך והדרדר אחרי הלידה.
הייתי המון שעות לבד איתה
כשהבת שלי הייתה תינוקת, גרנו במושב, וזו הייתה החלטה שהתגלתה כמאוד בעייתית ולא תומכת. היינו עם אוטו אחד ושום דבר לא היה במרחק הליכה- לא גן משחקים, לא חברות שלי, לא המשפחה שלי או אנשים שאני מכירה ואוהבת. אמנם הייתה לנו גינה, וזה היה נהדר ואיפשר להתאוורר קצת, אבל המושב היה מנותק ורחוק, ולא היה לי איך להסתובב איתה בחוץ, דבר שאני מאוד אוהבת לעשות.
יצא שרוב היום הייתי די לבד עם הבת שלי, שגם הייתה המון על הידיים, כי היא לא ישנה טוב במיטה. בן הזוג שלי היה מורה, ואמנם הגיע יחסית מוקדם הביתה, אבל הוא טיפל בה מעט מאוד ולא קם אליה בלילות. אמא שלי באה לעזור פעם אחת בשבוע או שבועיים, וגם חברה באה כמה פעמים נדירות – אבל זהו. אלו היו ימים ולילות של המון שעות לבד איתה, מנותקת, מרוחקת, בבית קטן וחנוק ותינוקת שנמצאת המון שעות על הידיים. זו הייתה תקופה קשה ואינטנסיבית. נהניתי להיות איתה, אבל גם הרגשתי שזה יותר מדי.
ההנקה היא לא בחינם
לא מעט מהזמן הייתי עייפה, רעבה ועצבנית. בכלל, ההנקה עשתה אותי מאוד רעבה והיא עניין בפני עצמו, שאני רוצה להתעכב עליו. נורא מעצבן אותי שאומרים על ההנקה שהיא בחינם, כי אני מרגישה שבאמירה הזאת זורקים לפח את כל מה שאני תורמת לעניין – את כל הקושי שלי, הכאבים, הקימות בלילה, את כל מה שאני חווה ומתמודדת איתו בהנקה. יש נשים שכיף להן וטוב להן בהנקה, וזה נהדר, אבל זה לא בחינם.
אני גם מרגישה שנשים אחרות לא מבינות שגם אם אני אוהבת להניק, עדיין יש לזה מחיר. גם אם אני מרגישה שהמחיר שאני משלמת על ההנקה הוא גבוה והוא שווה את זה – עדיין יש לזה מחיר. לפעמים אני מרגישה שאנשים לא רואים את המחיר הזה, וזה מפריע לי.
ידעתי שאני לא היחידה שקשה לה אחרי הלידה
למרות הקשיים הרבים שהיו- גם הפיסיים וגם הרגשיים – לא נבהלתי מהם או חשבתי שאני לא נורמלית או היחידה בעולם שמרגישה אותם. כבר לפני הלידה דיברתי עם חברות על ההורות והייתי חלק ממעגל אמהות שדיברו בו על הכול – גם על הרזולוציות של התחושות הלא מדוברות והמורכבות, אז ידעתי את כל הדברים האלה מראש. הרגשתי שאני מוכנה להורות.
כשהיו רגעים קשים, והיו לא מעט כאלה, לא שקעתי בהאשמה עצמית או אמרתי לעצמי שאני "אמא רעה', אלא ידעתי שזה נורמלי ושעוד אמהות לתינוקות מרגישות כמוני. הרבה בזכות החברות שלי, שלא ציירו לי את ההורות בוורוד- שמעתי מהן גם את הדברים הטובים וגם את הרעים.
אני בייחוד זוכרת משפט אחד שאמרה לי אותה חברה הקרובה שציינתי קודם, שנשאר איתי לאורך התקופה של אחרי הלידה: "יהיו פעמים שתרגישי הרגשות נוראיות, שתהיי בטוחה שאף אמא לא הרגישה ככה קודם, אבל תדעי שזה לא נכון וכולן מרגישות ככה בשלב כזה או אחר."
האם הבחירה להיות אמא הייתה נכונה?
לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם לא הייתי בוחרת להיות אמא, אבל רוב הזמן אני מגיעה למסקנה שעשיתי את הדבר הנכון. היום אני נהנית מהבת שלי ומההורות, למרות שלפעמים היא מטריפה אותי, כמובן. אם כאמא לתינוקת הרגשתי שלפעמים זה יותר מדי, אז היום אני מנסה למצוא את האיזון ולאפשר יותר זמן לעצמי. זה כמובן מגיע עם קצת רגשות אשמה, כי זה אומר שהיא נמצאת לבד חלק מהזמן, אבל אני חשוב לי לטפח חלקים נוספים בחיים שלי, מלבד ההורות.
אם יש אישה אחרי לידה שקוראת את זה – אני רוצה להגיד לה שכל מה שהיא מרגישה, הרבה נשים הרגישו לפניה והכול בסדר. לכל קושי שעולה, כדאי לחפש עוד נשים להתייעץ איתן- לא לפחד לדבר ולבקש עזרה".
אם הראיון עורר בך מחשבות, תחושות, זיכרונות, את מוזמנת לחלוק אותם כאן, ואשמח לקרוא ולהגיב.
אם אתן רוצות לקבל עדכון על ראיון חדש שיוצא, אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ השקטה
שלכן,
לימור לוי אוסמי
מטפלת בנשים ואמהות, יוצרת האתר.
.
