משהו בי כל כך רצה לשחרר את ההנקה, אבל רגשות האשם לא נתנו לי

לפעמים הצעד הכי אמיץ שאמא יכולה לעשות למען עצמה ומשפחתה הוא פשוט לשחרר את ההנקה. שיתוף חשוף על המסע שבין רגשות אשם לשלווה פנימית.

היי לימור, קראתי את השיתוף והמילים של רקפת על הפרידה מהנקה, ורציתי לומר לך שממש הרגעת אותי.

אני שלושה חודשים אחרי הלידה השנייה שלי. בלידה הראשונה של הבן (שהיום הוא בן 3, שיהיה בריא), הנקתי אותו מהרגע שנולד ועד גיל שלושה חודשים. כל שלושת החודשים האלו היו קשים ביותר מבחינת ההנקה.

הוא היה יושב עליי שעות ולכן לא ישן הרבה, לא היה רגוע בכלל ולא שבע מההנקה. הכי עצוב היה שבקושי עלה במשקל ובגובה ונשאר קטנצ'יק יחסית.

מהרגע שעברתי איתו לתמ"ל משהו בי כל כך נרגע, וגם הוא. היו לזה כל כך הרבה יתרונות שעשו לי טוב, אבל מצד שני רגשות האשם לא עזבו אותי לרגע. אמרתי לעצמי: בעזרת השם, בלידה הבאה אני אעשה תיקון להנקה, אקח ישר יועצת הנקה, אשאב חלב וכו'.

הלידה השנייה: הייתה לי ציפייה לחוויית הנקה מתקנת

ואז ברוך השם הגיעה הלידה של הבן השני שלי, זה שהיום בן שלושה חודשים (שיהיה בריא). גם אותו התחלתי להניק ישר אחרי שילדתי, עוד בחדר הלידה, והכול היה נראה טוב. אבל שוב, גם בבית החולים הוא כבר היה יושב עליי שעות. שוב.

אמרתי לעצמי שזה נורמלי ולא הפריע לי. הפעם היו גם כאבים ופציעות בפטמה ברמה ממש גבוהה, מה שלא היה עם הילד הראשון. כתוצאה מזה נאלצתי להפסיק להניק בצד אחד לגמרי עד שיירפא האזור. אפילו לשאוב לא יכולתי משם, ואכן המשכתי עם צד אחד.

הימים עברו. ההנקות היו שוב כל היום וכל הלילה, ואני ראיתי בכך משהו נורמלי וניסיתי לזרום עם זה, עד שזה נהיה בלתי אפשרי. הגיע מצב שרק ב-14:00 בצהריים שתיתי את הקפה הראשון שלי, וגם זה בקושי, רק בין הנקה להנקה.

מיד הזמנתי אליי הביתה יועצת הנקה והיא אכן אמרה לי שהחיבור הוא הבעיה. ניסיתי מה שאמרה לי, והרגשתי שזה עדיין לא פותר את ההנקות הארוכות והמרובות. במקביל התחלתי קצת לתת תוספת תמ"ל, כי פחדתי שלא יעלה במשקל כמו הילד הקודם שלי.

כשהנקה הופכת למאבק: כאבים, פציעות ויועצת הנקה

אז כבר הרגשתי איך התינוק מעדיף (ובצדק) את הבקבוק והוא מתעצבן ממש כאשר אני מנסה לחבר אותו. המצב הנפשי שלי רק התדרדר; משהו בי כל כך רצה לשחרר את ההנקה אבל רגשות האשם לא נתנו לי.

מצאתי את עצמי במצוקה נפשית גדולה עם בכי והורמונים שמציפים אותי, ובמקביל הבית שלי לא מתפקד בגלל זה. אין לי זמן כמעט לבן הגדול, שגם הוא חווה חוויה לא פשוטה עם אח חדש שהצטרף למשפחה. גם בעלי כל הזמן שומע אותי מתלוננת ורואה איך אני מיואשת, מתוסכלת ועצובה מכל סיפור ההנקה.

תוך כדי, קיבלתי דלקת רצינית בשד כתוצאה מגודש חמור והתחלתי לקחת אנטיביוטיקה. שם הרגשתי שזה פשוט מאת השם! הקדוש ברוך הוא אומר לי לשחרר ומראה לי סימנים שלא משאירים לי ברירה.

מהר מאוד הקטני כבר בקושי רצה לינוק ממני, וגם כמויות החלב פחתו, כך שהצלחתי להניק אותו איזה 5-6 שבועות בלבד. עד היום זה יושב עליי, למרות מיליון ואחת שיחות עם בעלי, המשפחה, נשים נוספות וכו'.

במגזר החרדי יש ציפייה להניק

ראיתי את הפוסט של רקפת וממש נרגעתי. אני מרגישה שיש הרבה נשים שחוות את אי-ההצלחה בהנקה ויש צורך לתת להן תמיכה ולדבר על זה.

אני חב"דניקית, ובמגזר החרדי זה הכי ברור וצפוי שיש להניק, וזה מעלה עוד יותר את המצוקה והסטרס שבדבר. אני עד היום לא רוצה ללכת לבית הכנסת של הקהילה שלנו בשבת בשביל שלא יראו שאני נותנת בקבוק.. את קולטת איזו שריטה זו?

בעזרת השם שאצליח להיות גאה ושמחה באימא שאני, ולדעת שאני האימא הכי טובה ומדויקת לילדים שלי.

מילה מאשת מקצוע: הבחירה לא להניק היא לגיטימית וחשובה

כשאמהות קשובות לעצמן, מודעות ליכולות שלהן ובוחרות בבריאותן הפיזית והנפשית, הן מעניקות לילדיהן את המודל החשוב ביותר למוגנות ולביטחון. הבחירה להגיד "די" כשכואב וכשהסבל מתמשך היא לא אקט נגד הילדים, אלא היא בהחלט בעדם. בהנקה אין "טוב ורע" או "הצלחה וכישלון", אלא הקשבה עדינה לגבולות הגוף והנפש מתוך התחשבות במציאות המשפחתית הכוללת. זהו מודל של שמירה עצמית ומוגנות שנוכל להעביר לילדינו, וזהו צעד שאפשר וראוי לשאת בגאווה.

אם בחרת להפסיק להניק כי הרגשת שהדבר פוגע בך, בתינוק או בקשר ביניכם – את עשית צעד חכם, אמיץ ואחראי. העובדה שהצעד הזה מלווה בעצב, בכאב או בצביטה בלב, לא מעידה על זה שהבחירה הייתה שגויה; היא רק מעידה על זה שהיה לך רצון עמוק וכמיהה עמוקה שלא התממשה. המציאות לא תמיד מסתנכרנת עם הציפיות שלנו, וזה בהחלט מותיר צלקת, אך זו צלקת של אמא שהייתה קשובה לנסיבות ובחרה את מה שהרגישה שהכי נכון.

לעצב על הנקה שלא התממשה יש מקום, וחשוב לתת לעצמך את הרשות להתאבל על זה. אך – עצב הוא לא אשמה. זה שיש עצב, לא אומר שהיה נכון לבחור אחרת, אלא הוא אומר שעצוב לך על מה שלא התממש, וזה מובן. את עשית את מה שהבנת שהכי נכון עבורך, גם אם הדרך נראית אחרת ממה שדמיינת. אני שולחת חיבוק גדול לכל מה שאיבדת ושהיה חשוב לך, ויודעת שהבחירה שבחרת היא התיקון האמיתי עבורך ועבור התינוק'ת שלך.

לתהליך טיפולי – הפרטים כאן

אפשר ליצור איתי קשר דרך הווטסאפ

שלכן,
לימור.