"הילד הזה נמאס עליי": על חוסר סבלנות לילדים

"הילד הזה נמאס עליי!", "הוא בלתי נסבל!". כולנו מכירות את הרגעים האלה, בהם ההתנהגות של הילד מוציאה אותנו מדעתנו ויוצאים מאיתנו מילים שלא חשבנו שנגיד. זה יכול להיות רגע של תסכול כשהילד מסרב לאכול או מתעקש לעשות את ההפך ממה שביקשנו. רגעים שבהם אנחנו מרגישות את העצבנות, הזעם, את חוסר האונים שלנו, ואת התחושה שאנחנו לא מצליחות להיות האמהות שהיינו רוצות להיות.

ההורות, כמו כל מערכת יחסים, היא לא רק נחת, פרפרים ורודים ופרחים. לפעמים יש בה רגעים קשים, רגשות לא נעימים ותחושות שאנחנו לא יודעות איך להתמודד איתן. זאת לא הבעיה – כל זה הוא חלק מההורות. הבעיה מתחילה כשאנחנו לא יודעות איך להתמודד עם הרגשות הקשים, כשהם משתלטים עלינו ומנהלים אותנו, כשאנחנו מתנהגות בצורה שלא מחמיאה לנו ורחוקות מאיך שאנחנו רואות כהורות טובה דיה.

במילים הבאות אנסה להסביר איך אפשר להתמודד עם הרגשות הקשים שעולים בנו כלפי הילדים בצורה מקבלת, חומלת ואמפתית, לעבר קשר טוב יותר עם עצמנו ועם הילדים.

כשהתנהגות של הילדים לא תואמת את איך שאנחנו רוצות שהם יהיו  

הרגלי שינה, הרגלי אכילה, סדר וניקיון, ארגון, פחדים שונים (כמו פחד מבעלי חיים, גובה, מים) התנהגות חברתית, העדפות – יכולים להביא לחיכוכים בינינו לבין הילדים, בגלל שהם לא מתנהגים כמו שהיינו רוצות שהם יתנהגו.

אנחנו רוצות שהילדים ילכו לישון בשעה מסוימת, שיאכלו בריא ומגוון, יתנהגו בנימוס לחברים ולמבוגרים, שייקחו חלק בפעילויות חברתיות בגן, בבית הספר, שישמרו על הסדר והניקיון, שיתארגנו מהר כדי שנגיע למקומות בזמן.

אין בעיה ברצונות שלנו – הרי אנחנו רוצות דברים שחשובים לנו ולהם כאחד. אבל מה קורה לנו כשהילדים מתנהגים באופן שלא תואם את הציפיות והרצונות שלנו? איזה רגשות ומחשבות מתעוררים בנו כשהילדים עושים בדיוק ההיפך, גם אם לא בכוונה?

"היא כזאת מעופפת ולא מאורגנת, שאני לא מסוגלת איתה. לפני כל יציאה מהבית צריך להעיר לה אלף פעם, ואני מתחרפנת מזה"
"הוא משקר לי בלי הפסקה. אני כבר לא מאמינה לו. כנות זאת תכונה שכל כך חשובה לי, איך אני יכולה להיות איתו בקשר כשהוא מתנהג ככה?"
"היא לא מכבדת אותי. אני ביקשתי ממנה כמה פעמים, ופשוט לא אכפת לה"
"בשעה 20:00 אין עם מי לדבר, אני גמורה - אבל זה לא אכפת לו. הוא רוצה עוד סיפור. עוד תשומת לב. עד שבסוף אני מתפוצצת עליו"
"אני יודעת שהוא קטן, ואני יודעת שהוא עדיין צריך אותי. אבל למה הוא לא יכול להסתדר בימי הולדת לבד? אני נשארת תקועה שם"
_- מתוך שיתופים שונים בקליניקה - 

כשאין הלימה בין הרצונות והערכים שלנו כאמהות לבין ההתנהגות של הילדים, זה יכול להיות מתסכל ומכאיב. התסכול הזה לא רק גורם לנו להרגיש רע, אלא גם עלול להוביל אותנו להתנהג בצורה שלא מתאימה לערכים שלנו. אחרי רגעים בהם לא נהגנו כפי שהיינו רוצות – צעקנו או התפרצנו – גלגל האשמה והבושה מתחיל להסתובב. מחשבות חוזרות כמו "הילד הזה בלתי נסבל", "אני לא יכולה יותר", "אני לא מצליחה להיות אמא טובה" מציפות אותנו. התחושה הזו עלולה להוביל לריחוק מהילד ולפגיעה בקשר.

"למה אני מרגישה ככה כלפי הילדים שלי? זה נורא. אני אמא גרועה"

משהו קורה לנו כשהילדים לא מתנהגים כמו שהיינו רוצות. זה מעצבן אותנו, זה מרתיח, מעלה בנו רגשות ומחשבות, כמו: "הם לא רואים אותי", "לא אכפת להם ממני", "הם עושים לי דווקא". אלו מחשבות שלא נשמעות הגיוניות, כי הרי הם ילדים, ואז מתחילה הלקאה עצמית – חוסר שביעות רצון מזה שאנחנו לא מרגישות עם זה אחרת.

אז בואו נעשה סדר.

הילדים מתנהגים כמו ילדים, וזה בסדר. מותר להם, וזה אף רצוי, שלא יהיו רובוטים שעושים כל מה שאנחנו מבקשות מהם.
יחד עם זה, יש אותנו, האמהות, שגם לנו זה מותר ובסדר להרגיש רגשות לא נעימים כלפי ההתנהגות של הילדים.

זה בסדר להתעצבן, להתרגז, לכעוס, להרגיש רגשות חזקים. זה הכי מובן מאליו- לחלק הזה אנחנו רוצות לתת המון אמפתיה והבנה.
זה פחות בסדר להתנהג באלימות, פוגענות, הקטנה, והקנטה כלפי הילדים – את זה אנחנו נרצה לשנות.

בתהליך טיפולי אנחנו לומדות להפריד בין 'מה שמתחת לעור' – הרגשות והמחשבות שלנו. כאן להכול יש מקום. לבין מה ש'מחוץ לעור', גלוי, ואפשר לראות אותו (ההתנהגות) – ואת זה אפשר וכדאי לבחור וללמוד להשהות תגובה.

כשאת טובה לעצמך – קל יותר להבין התנהגות מעצבנת של הילדים

לפעמים אנחנו כל כך שקועות במחשבה ש"הם לא מתנהגים בסדר!", עד שקשה לנו לפתוח את נקודת המבט ולהתבונן על ההתנהגות של הילדים מעוד זוויות. האם זה באמת נורא? האם הוא עושה את זה בכוונה? האם הוא באמת לא רואה אותך? האם היא עושה את זה נגדך?

אנחנו מתהלכות עם חוקיות נוקשה מסוימת לגבי איך דברים צריכים להיות, וכשהם לא מסתדרים לפי החוקיות הזאת – אז יש עצבים ורתיחה.

הדרך לשנות את זה עוברת בחמלה עצמית – קודם כל כלפיכן.

איך אתן מתנהגות לעצמכן כשאתן טועות או מתנהגות 'לא יפה'?
עד כמה חשוב לכן להיות בסדר עם כולם?
באיזו מידה אתן מאפשרות לעצמכן לעשות את מה ש'בא לכן', גם כשזה שונה מהסביבה?
באיזו מידה אתן חיות את החיים שאתן רוצות לחיות?

כשאנחנו קשות עם עצמנו, דורשות מעצמנו להיות תמיד 'בסדר', וללכת לפי ה'חוקים', אנחנו מפתחות גישה ביקורתית ושיפוטית כלפי עצמנו. זו אותה נטייה לפרפקציוניזם וריצוי, ששמה המון דגש על איך 'צריך' להיות, איך 'נכון' לחיות, ומשאירה מעט מקום לרוח חופשית, פריצת גבולות ואנוכיות, במובן הטוב של המילה.

כשאנחנו רואות את העולם כבנוי מאוסף חוקים שצריך לעמוד בהם, יש מעט מאוד מקום לשוני, התאמה אישית, גמישות ו- חמלה עצמית. בדרך כלל, כשאנחנו דורשות מעצמנו לעמוד בסטנדרטיים מסוימים, בלי לשים לב אנחנו נדרוש את זה גם מהילדים, ונורא נתעצבן כשהם לא עומדים בהם. זה יכול לעורר בנו המון כעס ותסכול, ונהיה בטוחות שהם 'לא בסדר'.

במקרה כזה, סביר להניח שנשקיע את המאמצים בלתקן את הילדים, לחנך אותם, לשנות אותם, כמו שאנחנו מנסות לשנות את עצמנו. במקום ללמוד איך לקבל את הילדים, להתחבר לנקודת המבט השונה שלהם, לסיבות שלהם להתנהג אחרת ומשם ליצור שינוי. אנחנו נהיה עסוקות בלנסות לתקן אותם (כמו שאנחנו מנסות לתקן את עצמנו), ואז להיות מתוסכלות עליהם כשהם לא משתנים.

חמלה עצמית וגמישות מחשבתית – כדי לכעוס פחות על הילדים ועל עצמנו

באיזה טון את מדברת אל עצמך כשאת טועה? איזה מילים את אומרת לעצמך כשלא הצלחת במשהו שחשוב לך? מה קורה לך כשאת מתאכזבת מההתנהגות שלך? כמה זמן לוקח לך להתאושש מהתנהגות לא יפה שלך?

אם את נוטה לרדת על עצמך, להגיד לעצמך מילים לא טובות, להתאכזב ממך, אומרת לעצמך שהיית יכולה יותר ומסיימת את היום עם אמירות שמקטינות ומכווצות אותך, אז חמלה עצמית מאוד יכולה לעזור.

חמלה עצמית זה אומר לבחור להיות טובות לעצמנו, גם כשאנחנו בתשומת לב למעשים שלנו, ולהבין שאנחנו אנושיות, גם כשאנחנו לא בשעתנו היפה.

להיות איתנו כשקשה לנו, לעודד את עצמנו ברגעים הקשים, למחול על טעויות ואמירות פוגעניות (גם כלפי הילדים), לסמוך על עצמנו שנתאושש ונתנהג אחרת בעתיד, להגיד לעצמנו מילים מעודדות ברגעים הכי קשים – זה להיות טובה לעצמנו.

כשאנחנו מפתחות את המיומנות הזאת לעצמנו – מול התנהגות לא יפה אל הילדים ובמרחבי חיים אחרים – אנחנו נוכל להביא את החמלה הזאת גם כלפי הילדים.

במקום לייחס רעות להתנהגות של הילדים, נוכל להבין אותם, להתקרב אליהם גם כשהם כועסים, להבין שהם בשעתם הקשה או שהם מתנהגים ככה כי אין להם מיומנות או מסוגלות מסוימת. יחד עם זה, נוכל להבין אותנו, ואת מה שקורה לנו בפנים כשהם מתנהגים באופן הזה, בלי לשלול או לגמד את הרגשות.

מבט טוב אל הילדים, ומבט טוב כלפי עצמנו – משם הקשר יכול להתקרב, לצמוח ולשגשג.

מבט טוב כלפי עצמנו וכלפי הילדים – תירגול יומיומי

אחרי שנים שאמרו לנו להשתדל יותר, להתאמץ יותר, להתאים את עצמנו לחברה, לדרוש מעצמנו – זה יכול להיות מאוד מוזר להוריד רגל מהגז ולחשב מסלול מחדש.

הקשר עם הילדים יכול להיות מוטיבציה חזקה לעשות חושבים אם הדרך שהלכנו בה עד עכשיו, עדיין נכונה ומתאימה לנו. הילדים כל כך חשובים לנו ואנחנו רוצות להיות טובות עבורם. אנחנו לא רוצות להעביר אליהם את היחס שאנחנו קיבלנו – יחס של אהבה עם תנאי, נוקשות, ביקורת, שיפוטיות, אבל הרבה פעמים לא יודעות אחרת.

לפעמים אנחנו לא מכירות אלטרנטיבה, אין לנו מודל להתנהגות אמהית או אנושית חומלת, אמפתית, שאוהבת אותנו לא משנה מה. אז איך ננחיל את זה לילדים? הבשורה הטובה היא שאפשר ללמוד את זה, לתרגל ולהפוך את זה לדרך חיים שתשפיע עליכן לטובה, וגם על הילדים.

כשאנחנו מטפחות מבט פנימי חומל ואמפתי לגבי הקשיים, האתגרים והחולשות שלנו – המבט הזה יעבור גם אל ההתנהגות הבלתי נסבלת של הילדים.

אנחנו גם נתעצבן, וגם נבין שהם שונים מאיתנו.
גם נרגיש קצרות רוח, וגם נכבד את הקצב האישי שלהם.
גם נחשוב שהם "בלתי נסבלים", וגם נבחר איך להתנהג אליהם כשההתנהגות שלהם קשה לנו.

זה השילוב בין לראות אותנו ואת מה מפעיל אותנו בהתנהגות שלהם, לבין לראות את הילדים בצורה מכבדת ומופרדת מאיתנו.

לא רק לחנך, לשנות, להעניש, לתגמל- אלא ללמוד איך לכבד אותם כיצורים אנושיים שונים מאיתנו, שמתנהלים אחרת מאיתנו בעולם, ולדרך הזאת יש זכות קיום. זה יכול לקרות בצורה קלה יותר, כשאנחנו לומדות איך להיות טובות אל עצמנו בכל תנאי ובכל התנהגות, ומפחיתות את ההלקאה העצמית וחוסר שביעות הרצון מהתנהגות שלנו, שלא הולכת בתלם.

תירגול חמלה עצמית- כדי להתנהג בחמלה כלפי הילדים

חמלה עצמית היא מיומנות נלמדת, שאפשר לתרגל אותה בכל רגע, אפשר כבר מהיום. להתחיל להיות בתשומת לב למחשבות הלא נעימות שיש לכן כלפי עצמכן- גם בהקשר של ההורות, וגם בכלל. לאתר מחשבות פנימיות של ביקורת עצמית, הלקאה עצמית, חוסר שביעות רצון מעצמכן – להתחיל לתפוס אותן איך שהן מתחילות להופיע, ולהגיד לעצמכן: "אני בוחרת שלא לחזק את המחשבה הזאת" ולהפסיק להגיד אותה.

במקביל, לקנות מחברת חדשה ויפה של חמלה עצמית ולרשום בתוכה בכל פעם שהייתן טובות לעצמכן. לרשום שם כל פעם שהפסקתן מחשבה של ביקורת, בכל פעם שפירגנתן לעצמכן, שאמרתן מילה טובה לעצמכן, שהתנהגתן בחמלה, אמפתיה, סבלנות ופתיחות לעצמכן.

תירגול חמלה עצמית דורש התמדה ומחויבות ולהיות "על זה", אחרת השיח הפנימי הביקורתי ייקח שליטה מאוד מהר, כמו שהיה רגיל לעשות עד עכשיו.

לקום בבוקר ולהיות טובות לעצמכן גם כשקשה לכן להתעורר. לחמול על איטיות ועל התנהגות שהיא לא כמו שהייתן רוצות להתנהג. להגיד לעצמכן מילה טובה גם כשעלה בכן זעם או חוסר אונים, לעצור ולהדוף מילות פוגעניות כלפי עצמכן וכלפי הילדים.

כל מי שמטפחת קשר כזה עם עצמה, סביר שתזכה באיכות חיים גבוהה יותר, ויכולת להניח בצד התנהגות שלא נעימה – מצידה או מצד הילדים.

חמלה תוכל להתחיל לפעפע מכם החוצה, ברגע שהיא תהפוך לדרך חיים. הילדים כבר לא יהיו "בלתי נסבלים", אלא הם יהיו ילדים שמתנהגים בדרך שלהם, שלא נוחה לך.

במקום להתאמץ לשנות אותם, האנרגיה תופנה אל קבלה עצמית – שלך ושלהם- ואל פיתרונות חדשים ויצירתיים שיוכלו לגשר על הפער ביניכם. זה לא תמיד יהיה קל, אבל סביר להניח שמשהו בלב יהיה רגוע יותר, ולו רק בגלל ההבנה הפשוטה שיש דברים שלא חייבים לשנות. כי ככה הם. ככה את. ואפשר לחיות עם זה, ואפילו בטוב.

אם אתן רוצות ללמוד יותר על איך להתמודד עם רגשות בהורות ולבנות מערכת יחסים בריאה עם הרגשות שלכם, אני כאן לעזור לכן. אפשר לכתוב לי בווטסאפ

שלכן,
לימור לוי אוסמי, מטפלת ומלווה רגשית בנשים ואמהות יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'.

**

יש שתי כתבות מעניינות שכדאי לכן לקרוא בנושא של רגשות לא מדוברים כלפי הילדים: פרדוקס האמהות אחרי לידה: שמחה ועצב בו זמנית, כשאמהות יכירו בכך שהן שונאות את הילדים, האהבה שלהן רק תתעצם / נועה לימונה, הארץ