היא נכנסת לכיתה א', שתי צמות וחיוך שמעורר שמחה ודמעות, המוח שלי עובד שעות נוספות ( או שמא הפסיק לעבוד?) אני לא מצליחה להתרכז בדבר, אני מוצאת את עצמי מגוננת מידי ומצד שני בוכה מידיי. אני מרגישה מפורקת, האם זה רק המעבר, שינוי הפאזה?

בשבילו את אלוהים. רואים את זה בעיניים שלו כשאת מחליפה איתו מבטים והוא מצפה לך שתדעי, גם אם אין לך. הוא אומר לך: 'את עימי, את חשובה ואת מיד חוזרת בתשובה'.

מישהי אמרה לי שכשנולד ילד, עולה סף המתח ואנחנו מגיבים למצבים חדשים מתוך פחד. לכן, אנחנו בורחים לתגובות האוטומטיות מתוך לחץ וזה לוקח קצת זמן למערכת להתייצב. אני מרגישה שזה כל כך אמיתי, אני רוצה לעוף עכשיו ואי אפשר, אני מגלה שרק הכתיבה נותנת לי כנפיים . אני אסירה בחיק האמהות אסירת תודה שחלקת עימי הזדמנות לגעת בנבכי עצמי שוב ושוב

איך זה כשיש לך זמן את לא ממש כותבת ודווקא עכשיו בשיא העייפות באה לה מתת כתיבה. חמישה ימים אחרי לידה, אני מתעקשת על הכתיבה הזאת הפזורה, הסתורה, זו שחייבת לפרוק רגשות טריים. אומרים שזאת הכתיבה מסוג הנחות ביותר, זאת הכתיבה המשוללת אינטרוספקציה פנימית התבוננות פנימה אמיתית, אבל אני חשה שאני צריכה לכתוב קרוב, במקום הכי אותנטי, שאוכל אח"כ לספר משהו משמעותי לילדים שלי. אז אולי לא נלחמתי למען השלום,…