הסל-קל הזה כבד. הוא אמור להיות קל. המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ. אז איך זה שהוא כל כך כבד? איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה? כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה. ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין. הגוף…

הקיץ מביא איתו דביקות מיוזעת, המוח הופך לעיסה. החום הכבד מכביד גם על הנשימה וכולם מבקשים מפלט במרחבים ממוזגים. גם כשבחדר הממוזג נעים, הגוף כמו ממשיך לפלוט מתוכו אדים, משחרר עוד ועוד מן הבעירה. זה מזכיר לי את התחושות של לאחר לידה.

אני מקשיבה לגוף, ידיים מושטות קדימה. עיניים מדברות, חיוך שמתרחב, תחושה לא ידועה מתחילה לתפוס מקום בלב. לא בבת אחת, בחלקים קטנים. מתאהבת לאט לאט, כמו צעדים קטנים,  שפוסעים מתוך הלב פנימה והחוצה. מביטה בו ישן בעריסה, ופוגשת את עצמי.

אנחנו חיות בסביבה שקשה לה להכיל רגשות טעונים וקושי בתוך בראשית ההורות, אז במקום לתת הכרה לחוויה הפנימית, יש כאלה שמעדיפים לזרוק משפטים כמו "ילדים זה שמחה", "לא נורא, זה יעבור ", ומצפים לשמוע ש"הכול בסדר" כששואלים "מה שלומך?" והאישה שהפכה לאם? היא עוטה מסיכה של חיוך שהכינה מבעוד מועד במאמץ רב ומשיבה "הכול טוב, הרי אני אמא עכשיו."