-
איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?
הסל-קל הזה כבד. הוא אמור להיות קל. המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ. אז איך זה שהוא כל כך כבד? איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה? כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה. ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין. הגוף…
-
לא ידעתי כמה אומץ נדרש ממני כדי להיות אמא
הקיץ מביא איתו דביקות מיוזעת, המוח הופך לעיסה. החום הכבד מכביד גם על הנשימה וכולם מבקשים מפלט במרחבים ממוזגים. גם כשבחדר הממוזג נעים, הגוף כמו ממשיך לפלוט מתוכו אדים, משחרר עוד ועוד מן הבעירה. זה מזכיר לי את התחושות של לאחר לידה.
-
בהיריון הזה יש גם מן ההיעדר
הגוף שלנו זוכר ואיתו אנחנו. היריון זו תקופה של חגיגה הורמונאלית, אנרגטית, פיזיולוגית ורגשית. מן בלנדר שכזה בתוכו מעורבב הכול. לרוב בסביבה שלנו יש מקום לתחושות השמחות, לפלא הבריאה. כל השאר נדחק לעיתים החוצה. ומה עם היריון שמגיע לאחר אובדן היריון קודם? בין "האיזה יופי" ל"ברוך השם" ו"כמה זה משמח" יש עוד תחושות שאם עולה צורך, כדאי מאוד לתת להם מקום, במרחב המתאים , בזמן המתאים. משתפת בטקסט קצר שכתבתי…
-
קשה לך? תדלגי
"קשה לך? תדלגי..." תדלגי מעל הקושי, מעל הבור, בקלילות, בלי עומק, בלי לחשוב, בלי לתהות. לדלג לשלב הבא, לדבר הבא שעומד לבוא, לדבר הבא שכבר פה. אני לא מהמדלגות. אני מקופצות הראש ישר למעמקים, בהילוך איטי, כזה שמאפשר לשהות בכל רגע. לעצור, להרגיש את מגע המים בעור, להרגיש את הרגעים של בין לבין, טרום התמקמות במים או בקרקע. כשהגוף עדיין לא החליט היכן הוא מבכר להיות.
-
ההנקה זה נהדר לאחרות, אבל לא בשבילי
החלק הזה שבתוכי שמתנגד, שצועק בקול רם 'הנקה זה נהדר אבל לא בשבילי' מבקש לספר את הסיפור מנקודת מבטו. הוא מביט בעיניים עייפות, מתיישב בגוף לאה על כיסא, אוחז בתינוק בחיוך רפה. מסביבו ערימות של כביסה, כלים נערמים בכיור, שאריות ופליטות היום מצטברות בדפנותיו כמו מבקשות לההאחז במשהו יציב. החלק הזה בתוכי כמו מבקש לנוע אל האימהות בחלקים ולא בבת אחת, להתמסר מתוך חיבור שייבנה במקצב תופים איטי. ההנקה עבורו…
-
רסיס של רגע מתוך אלפי רגעים, אחרי שהפכתי לאם
אני מתבוננת בתמונה שמנציחה רסיס של רגע מתוך אלפי רגעים, שחולפים במהירות כמעוף נוצה ברוח עזה שמפזרת חלקיקים של תחושות לכל עבר. עיניי נחות על מבט העיניים, מהן משתקפים אוחזים זה בזה גם עצב ושמחה, געגוע והוקרת תודה. ממרחק של זמן ומקום, נשכחים לעיתים הדי התמונה ומה שנשאר זה רגע מתוק לנצור, רגע של חסד ואהבה. ההדים מספרים על הולדתה של אמא וילדון. על זרות שניכרת לפתע בכל מקום. מגופי,…
-
מתאהבת לאט לאט, כמו צעדים קטנים
אני מקשיבה לגוף, ידיים מושטות קדימה. עיניים מדברות, חיוך שמתרחב, תחושה לא ידועה מתחילה לתפוס מקום בלב. לא בבת אחת, בחלקים קטנים. מתאהבת לאט לאט, כמו צעדים קטנים, שפוסעים מתוך הלב פנימה והחוצה. מביטה בו ישן בעריסה, ופוגשת את עצמי.
-
מחשבות על התחפשות בהורות – האם אני יכולה להסיר את המסיכה?
אנחנו חיות בסביבה שקשה לה להכיל רגשות טעונים וקושי בתוך בראשית ההורות, אז במקום לתת הכרה לחוויה הפנימית, יש כאלה שמעדיפים לזרוק משפטים כמו "ילדים זה שמחה", "לא נורא, זה יעבור ", ומצפים לשמוע ש"הכול בסדר" כששואלים "מה שלומך?" והאישה שהפכה לאם? היא עוטה מסיכה של חיוך שהכינה מבעוד מועד במאמץ רב ומשיבה "הכול טוב, הרי אני אמא עכשיו."
-
ללמוד מחדש להיוולד
אני מתבוננת בבטן התופחת לאיטה ואיתה תופחים גם החששות והפחדים. פחד מעומס האחראיות הגדולה: לטפל, לחנך, ללמד להכיל, להקשיב, להיות עבורו משענת תומכת. לדעת גם לשחרר, לאפשר לו לבחור באיזה נתיב ללכת. ואיך אדע מה נכון? ואם לא אמצא פיתרון? פוחדת להיות אמא כישלון. חשש מהול בהתרגשות וציפייה עולה בי כשאני מהרהרת בלידה הצפויה. לידתו של תינוק ולידתה של אמא חדשה. האם התפקיד החדש והתובעני יצמצם את זהותי או ירחיב…
-
שבוע 36 מתדפק לו בדלת
שבוע 36 מתדפק לו בדלת בנקישות ארוכות. מבקש בנחישות אישור כניסה, נותן הודעה מוקדמת- אני פה בעוד יומיים. אני מעניקה לו את ברכת הדרך, בפחד שבקצהו מעורבלת גם תחושה שמרמזת אט אט כי בפתח עומד לו שינוי מרגש. זו תחושה חמקמקה, שמתחלפת ומתהפכת תדיר.
-
הבטן תופחת ואיתה המחשבות והתחושות
הבטן תופחת ואיתה כמובן המחשבות והתחושות. ככל שהיא גדלה לה, כך גובר לו דווקא הצורך והרצון לטפח את המרחב הרגשי האישי שלי- עם עצמי ובזוג. לאתר בתוכי את הנקודות שזקוקות לשיטוט, לעיבוד, לחידוד. לזקק את הרצון האמיתי שלי בסימביוזה הפלאית הזו שלעיתים כמו מפחידה ומאיימת ולעיתים משרה שלווה וביתיות.
-
מה אתן חושבות כלפי ילדה שמביאה ילד/ה לעולם?
לאחרונה, אני נתקלת בלא מעט ילדות בסוף שנות העשרה לחייהן או בתחילת שנות העשרים שמחליטות באופן מושכל (עד כמה שגיל כה צעיר יכול לאפשר לטעמי בחירה מושכלת) להגדיר עצמן כנשים שמדברות אימהוּת, אך בפועל כל אחת מהן היא ילדה שהולכת לגדל ולעצב ילד. אני מודה ומתוודה: קשה לי וכואב לי כי אותן ילדות יקרות לליבי עד מאוד. קשה לי לעמוד מן הצד בעודן מטלטלות את ספינת נעוריהן הרחק, מותירות רסיסי…
-
להיות אמא- מחשבות רגע לפני ההורות
להיות אמא. אמא אוהבת, אמא עוטפת, אמא חזקה ואמא גיבורה כל יכולה. אלו הן בדרך כלל האסוציאציות שרצות לנו בראש זו אחר זו כאשר אנו חושבות על "להיות אמא". כי אמא שלנו תמיד כל יודעת, כל דואגת ובעיקר כל טוטאלית. כי אמא שלי הייתה הכול. וכעת אמא היא בלשון עבר.