רינה רונן

לרוב מטופלות הפריון, אחד הדברים הכי קשים בטיפול הוא 12 הימים שמחכים עם בטן מלאה (תרתי משמע) לבצע את בדיקת הבטא (בדיקת הריון) ולקוות שהפעם יש הריון.

ב-12 יום האלו אין מעקבים, אין זריקות, יש קיר טיפוס, אכילת ציפורניים ומריטת שיער (של הראש).

הפחד התערבב עם שמחה, עם רצון כבר להיות בבית עם הקטנטונת, להתחיל לחיות, עם פחד להתמודד. התנהלתי כחצי עיוורת וחצי מפוקחת. הניתוקים היו מדאיגים. יכולתי לשמוח ולחבק ולנשק ולשחק עם הקטנטונת שלי ולצאת מהשער ולהגיד לעצמי- "אלוהים מה עשיתי ?"
שבוע לפני היציאה מהשער כמשפחה, תקפו אותי כאבי חזה וחרדה מהעתיד במשך כמה ערבים בארץ זרה במלונית. עברו לי סרטים ארוכים של ניתוק מהחופש, עברו לי מחשבות של "מה לא הספקתי לפני שהפכתי לאמא ?!"

אמא, כואב לי עכשיו בלב ובנשמה…

התחבקתי, נצמדתי חזק המון המון פעמים והבטן לא גדלה כמו שהסברת..

הרופא נותן לי כל פעם מחדש עוד בדיקה חופרנית, עוד זריקה שאין לי כבר מה לפחד ממנה, זו השגרה.

אמא, אני לא יודעת כבר מה זה אינטימיות..

אמא, כואבת לי הבטן ולא מרוב ממתקים..

הבטן כואבת לי ממחטים שמוחדרות לבטני וחומר שמוזרק לשביב תקווה נוסף

שאולי החודש הוא החודש שלי.