שירה דרוקר

אמא מתקלחת עכשיו.

אמא מתקלחת עכשיו, והמים חמים כל כך,

החדר מתמלא אדים וכמעט אי אפשר לראות.

מים זורמים על כל הגוף, שוטפים את הלכלוך, מתירים את הקשרים, מרככים את הקשה.

המים מרעישים, ואמא כמעט לא שומעת את מה שמחוץ לדלת.

את הבכי, את הצעקות, את הריבים.

את מה שנפל, ונשבר, ונשפך.

אני כועסת. על המדינה, על מקום העבודה שלו. איך מפקירים אותי ככה לבד אחרי לידה ? בלי החצי השני שלי?

הוא עצוב. הוא כל כך היה שם בלידה ואחריה. מאוד רוצה להיות חלק מהתהליך הזה שאנחנו עוברים יחד מאז הלידה. תהליך שנקטע כך, באחת, כשהוא חוזר לעבוד.

בבת אחת חיי היומיום שלנו נפרדים. מעכשיו כל אחד יחיה את החיים שלו.

נצטרך גם לפנות מקום להחלפת חוויות ורשמים. אחרת איך נוכל לקרוא לעצמנו "ביחד" בכלל?

הבוקר כשהילה התעוררה והעירה אותי, הייתי עצבנית כל כך. לא הצלחתי לראות עד כמה היא חמודה וחייכנית. רק רציתי לישון. וכמובן שזה לא קרה… אחרי שעה ארוכה של ניסיונות כושלים לחזור לישון, רועי, בעלי, לקח אותה איתו לסלון.

נשארתי לבד בחדר. בכיתי.

במקום להרגיש שהוא מנסה להקל עליי, הרגשתי שאני בעונש. המחשבה שעברה לי בראש שוב ושוב הבוקר – "אין לי שליטה". אין לי בחירה. בנוגע לשום דבר.

אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי. שאני לא מחליטה שום דבר. שאני נגררת, נשלטת, חסרת חוט שדרה. סדר היום שלי נקבע ומנוהל על ידי אחרים. וזאת כל כך לא אני…

חצי שנה אחרי הלידה, לאט ובהדרגה אני מבינה שכבר לא אהיה מי שהייתי. לא מבחוץ ולא מבפנים.

הגוף שלי החלים, כבר לא כואב, כבר יכולה להשתמש בחופשיות בשרירי הבטן שלי, היציבה השתפרה, המשקל חזר להראות מספרים שאני מכירה מפעם, אבל הכול מרגיש שונה.

"איזה יופי חזרת לעצמך" אני שומעת הרבה. לא ממש יודעת איך להגיב. להגיד תודה?…

אני מבינה שזאת אמורה להיות מחמאה, אבל קשה לי עם הביטוי הזה.

כאילו אישה בהריון היא לא עצמה, ואישה שיולדת היא לא עצמה, ואישה שהשתנתה לאחר הלידה היא לא עצמה?