איפה אני בתוך האמהוּת?

אני רוצה חופש.

חופש מהכל.

אני מרגישה בזמן האחרון שאני לא מסוגלת כבר להיות אימא.

שקשה לי.

שאני רוצה להיות לבד.

לבד לבד לבד

רוצה להעלם.

להזרק במדבר ולשמוע רק רוח. לראות את הכוכבים בלילה, להיטמע בהם.

בלי הבכי שמוציא אותי מדעתי. בלי להרים ולערסל ולהרדים ולהניק. בלי לנקות את האוכל שנזרק על הרצפה. בלי לדאוג כמה שהוא רזה. בלי הבלגן בבית שמתחדש כל יום מחדש. בלי לקום בלילות. בלי להיות עייפה.

רוצה להעלם.

להיות גרגר אחד במדבר הגדול, חלק ממשהו, שייכת.

ללא הבדידות שמלווה אותי מאז הפכתי לאמא, החיפוש אחר עיניים פנויות בג'ימבורי או בגינה, אולי יהיה עם מי לדבר, גם אם זו שיחת חולין על בני כמה הילדים. רוצה לחיות בלי העיניים השיפוטיות, המבקרות, המעירות, פשוט חייבות להעיר שצריך להלביש יותר או פחות ואיפה הכובע, ומה, הוא עוד לא יודע למחוא כפיים, כמה להניק ואולי הוא רעב.

זהו, נגמר החופש. לא נעים לומר, אבל כל כך חיכיתי לרגע הזה, אני מסיימת את חג החירות השנה בתחושה קשה של עבדות.

איך בכלל הגעתי למצב שהפכתי לשונאת חופשים ? אני, שכל כך חיכיתי שיגיע החופש ובמיוחד חופש פסח שכבר ייתן את הארומה לקראת החופש הגדול.

התקופה הזאת של השנה טעונה בכל כך הרבה סמלים שטופחים על פניי כמו סטירות לחי.