אמא בקליטה

מאת : הילה גלסר

5 בספטמבר 2011 | 23 תגובות

עכשיו אני מבינה. בתוך עולם יצרני של פגישות ועבודה, אין מקום לאמא בקליטה.

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

עכשיו טוב,עכשיו נפלא! ואני ממשיכה לצעוד אל הטוב.. אבל היומיים של הקליטה בגן היו בשבילי יומיים של דיכאון אחריי קליטה..

כן, אני מעזה להגיד: "קשה לי! קשה לי עם פרידות, עם קליטות, עם מסגרות לא ייאמן איך בתוך כל זה אני עדיין כשירה להיות אמא".

 

האמהות בגן מתבוננות בי, "היא לא משחררת", הן אומרות, "הילד רואה אותה ולא משחרר, היא לא משחררת אותו". כנראה הן צודקות, אז מה ! !

"אני אדם רגיש", אני אומרת "ואני פושעת גדולה שאינה משחררת את ילדה…"

ואני פוגשת את עצמי כשאני משאירה את בני הקטן לבד במקום לא מוכר. אני פוגשת את הילדה הקטנה שבי, אני ננטשת. נכון, זו השלכה, האם זה משהו שבשם הפסיכולוגיה שאני צריכה להדחיק? לא!

חוויתי צער כל כך עמוק, ראיתי את עיניו במקום לא מוכר, "אמא, אל תלכי, אמא !" וביקש וחזר, ואני הרגשתי שבתוכי נבקע חור, שאני לא מצליחה לשלוט בדמעות שהציפו אותי, והתחלתי להתנצל. זה לא במקום, סליחה, וכל הילדים התחילו לבכות והרגשתי לא חזקה. אמא ! תתביישי ! תחזיקי את עצמך…! ועצמי צועק: "לא מצליחה !!" והדמעות שוטפות ואני לא יכולה להשאיר אותו שם ואני אומרת לעצמי: "תירגעי, זה גן, זה לא מלחמה", ועדיין בתוכי החור, נבקע..ונבקע…

 

וזה לא כאילו לא היו דברים מעולם, הרי דברים נוראים קורים כל הזמן, ובאותו הרגע, מבחינתי, השכל נסתם ואני מפחדת להשאיר את ילדיי בתוך הגן והראש מייצר תסריטים נוראיים והלב נופל למקומות אפלים ואני רוצה רק להגן ולהגן.

ושוב, אני נזכרת בי בילדה שהייתי וכבר לא איתי, וכמה ביקשתי מאימי שלא תלך וידה הרכה נמשכה ממני וזה בי וזה קיים, ואני מפחדת כל כך לא להיות בשבילם.

ואז רציתי פתאום לצעוק, לזעוק, לצרוח שהקטן עליי תלויי…"די כבר, די…" אני מבטאה, ואני שמה זין על העולם, בעצם לא זין, את הביציות שלי אני שמה. והגננת מבקשת: "אולי שאבא יביא אותו מחר ?" כן, אולי, אבל למה נראה לך שלאבא יהיה יותר קל ? מה, הוא פחות מחובר?

פחות אימהי ?פחות היסטרי ?פחות נשי ?

 

אני מבטלת פגישות ומודיעה בקול בטוח של משליכה, כנה ואותנטית: כרגע אני בתקופה לא פשוטה, ילדיי בקליטה, תתמודדו. אני עוצרת את הכל וחווה. חווה כאב ונטישה, היסטריה ואהבה.

כאב מפרידה של בני וביתי ושלי, של הילדה. חוגגת את החופש של להרגיש ולהיות בתוך החרא בתוך הכאב ומי שלא מתאים לו צר ורחב לי..

ועכשיו אני מבינה. בתוך עולם יצרני של פגישות ועבודה, אין מקום לאמא בקליטה.

לא לי ! אני עוצרת את הנסיעה הזאת, שהיא כלל לא בטוחה. ופתאום המזכירה של הבית ספר שאני מלמדת אומרת: "אני מבינה, גם לי זה קרה  עם ילדיי, חוויתי את אותה תחושה, היום אל תבואי לעבודה". ואני מגיעה לפגישה אחרת בתיאטרון עם עיניים דומעות ופתאום אור גדול נפתח בפגישה…כי כשיש כנות ואמת מתרחשת מהפכה…

 

אז אני מחליטה לעשות פעולה ואני עם דן יוצאת להפגנה הגדולה מארגנת עגלות, שני ילדים קטנים בהפרש שנה וחצי ביניהם ואני מבינה שאני מוחה על זה שאין זמן לאימהות בקליטה, בלידה, בעבודה, בזוגיות, בבהייה, ביצירה. בלהיות אישה!

אז אני אמא כזאת. זהו, אני מודה ומתוודה (ופתאום חשה גאווה), משליכה ומשליכה את עצמי עם ילדיי וכל הזמן, ברוך השם, מתפללת לגדילה !

עכשיו טוב ויהיה שבוע נפלא…

 

הילה גלסר,  שחקנית יוצרת, מנסה לגשר וליהנות ביין יצירה ועבודה ליצירת חיים. מעלה בימים אלו הצגת יחיד ״יומן הריון״ בתיאטרון הסימטה.Hilloolla@gmail.co

לבלוג שלי.

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

דיכאון כיתה א'/ מאיה הובני

כל זה לא חשוב כי אתה היפראקטיבי/ אמא

אמא עולה לכיתה א'/ אושה לין מזרחי

 

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

23 תגובות ל- “אמא בקליטה”

  1. אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

    הכל טוב הכל הגיוני תרגישי טוב עם עצמת לא לשחרר גם הרגע הזה יגיע זוהי רק ההתחלה הימים הראשוניםיהיה טוב חייב להיות כולם הסתגלו את והילדים והכל יסתדר לאט לאט, וכל הכבוד על הפוסט אהבתי מאוד

  2. הילה גלסר הגיב:

    תודה אביבית,תודה רבה,כנראה גם לשחרר צריך ללמוד…

  3. איך אני אוהבת את המעבר הזה שקורה בתודעה שלנו, מעבר ממקום של הלקאה עצמית או ביקורת עצמית, לשאלה- רגע, למה בעצם ככה אני חייבת להתנהג ? למה לא אחרת ? מי קבע ? למה קבעו ? מי אמר שהם צודקים ?
    ואז למצוא את הדרך שלנו 🙂
    מקסים

  4. תמר קלר הגיב:

    חזק הילה,

    זה הכיף , זו החוויה, זו האמת למצוא את האיזון שלנו ,כל אחד בדרכו שלו
    בנתיב שלו, בזמן שלו, בקצב שלו.
    הכל בסדר "זמן לכל עת תחת השמיים " לכל זמן.
    וכמו שאומר השיר של ריטה:
    יום אחד זה יקרה ..בלי שנרגיש משהו ישנה. משהו יגע בנו משהו ירגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש.
    וגם אם לא זה בסדר.
    חיבוקים .

    • הילה גלסר הגיב:

      נכון שישתחרר בזמני..היום אני מבינה שלהיות אמא זה גם להראות לילדים שלי בכנות את החולשות שלי בדיוק כמו את הכוח. וללמד אותם שלא להסכים לשחרר או כן להסכים זה להסכים להיות בדיאלוג ושם מתרחש הפלא.

  5. דלית לוי הגיב:

    וואו, פשוט צעקת מגרוני, פשוט ככה. כל הכבוד, תחי הלגיטימציה להיות אמא בבכל דרך וצורה ןללא שיפוטיות ואנשים שחושבים "מה את עושה עניין, ככה זה, נגמרה הקייטנה!"
    בהצלחה בכל השינויים שעוד נחווה ונבכה ונשמח איתם.

  6. נירה מירון0מדריכה להתפתחות תינוקות הגיב:

    מניסיוני עוד כמה דקות של נוכחות לא יכולה להזיק. מי אמר שצריך לשים אותם ולברוח? זה אולי פחות נוח לגננת אבל בילדים זה משרה ביטחון. השיטה הגרועה ביותר היא להעלם כשהם לא שמים לב.
    תמיד ההורים מממהרים, בדרך למשימה הבאה (לפקק, לבוס הנוזף, לעוד מצגת). קחו עוד כמה דקות בבוקר עם הקטנים ( קומו חמש דקות קודם!) ותנו להם את הזמן להחליק אל היום בלי לחץ . הרי הפעם הבאה שתראו אותם תהיה כמעט בערב!

    • הילה גלסר הגיב:

      מסכימה איתך לחלוטין..בשנה הראשונה בגן לקחו אותי לשיחה שבגלל שאני נשארת יותר מדיי זמן אני מפריעה למהלך הגן..אז בזמן שנשארתי עשיתי להם שיעורים תיאטרון והגננת סתמה כל החודש של הקליטה:)
      וכולם נהנו …ורק חיזקת אותי. תודה רבה לך.
      העשה זאת והמשיך.

  7. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    כל כך מבינה… הגדולה שלי נכנסה לכיתה א' , והיום לא רצתה ללכת.. לא ידעתי אם ללחוץ או לשחרר . פשוט לא ידעתי , לא הייתי מוכנה לזה. היא בכתה ובכתה . ואני כעסתי (עליי, עליה)שלא שלחתי אותה.. אחרי שעה אמרתי לה :'ככה את רוצה להעביר את היום בלראות טלויזיה?.. בואי תעשי משהו מעניין '. והיא השתכנעה . לקחתי אותה לבית ספר וליוויתי אותה עד לכיתה (למרות שהשומר בשער ניסה לעצור אותי – זה לא עזר לו!) דיברתי עם המורה.. עכשיו היא כבר בצהרון .. מקווה שהשנה תעבור בשלום – ובבטחה . גם אני חדשה בזה.. במערכת החינוך –
    הלוואי שהיתה הנחיה גם בזה..

    • הילה גלסר הגיב:

      תודה אושרת כן אני יודעת מה חווית .יש לנו חלום שהקטנים האלו ידלגו בשמחה לכל שלב שהם כביכול אמורים להיות בו …זה נחמד לשיחות סלון טיפשיות שבה כולם מספרים שלהם קל..פתאום אני מבינה כמה אני רוצה להיות בשבילם באמת ולא בשביל רק שילך חלק..ברור שזה מה שאני מאחלת להם אבל אני מאחלת להם גם להיות נאמנים לזמן שלהם ולא רק למה שמצפים מהם.כן הלוואי ותיהיה שנה טובה!!! ושהם יהנו מגיע להם!

  8. נעה גביש הגיב:

    נהדרת :)) אוהבת מאוד את איך ומה שכתבת…ממש דמעתי איתך כשקראתי…הלב הזה שנקרע …נקרע לי מחדש עכשיו כשקראתי אותך…זה קשה וזה בכלל לא מובן מאליו, למרות שבעולם שלנו משום מה מאלצים אותנו לחשוב שלשחרר בגיל כזה זה צריך ונכון…

    זה נכון וצריך בגיל 20, טוב, אולי קצת לפני…אבל תאמיני לי זה קשה גם אז :))

    אין לי ספק שלא מעט אימהות חשות ורוצות להתנהג בדיוק כמוך ….נהדרת :)!

    • הילה גלסר הגיב:

      תודה רבה נועה..היום אני מבינה שעד עכשיו כלומר עד היום כולמר בגיל שלושים ושלוש אני רוצה שאמא שלי תישאר איתי עוד קצת…כן זה נעים להיות נאמן לעצמך! ושוב תודה.

  9. רונית הגיב:

    כל כך, אבל כל כך מזדהה.
    כששמתי את הבנות שלי בגן, אחרי שנשארתי איתן בפנים (לפחות חצי שעה), הייתי יושבת עם ספר מעבר לגדר של הגן (מזל שיש שם גדר חיה גדולה. הם לא ראו אותי, אני בקושי יכולתי לראות אותן, אבל יכולתי לשמוע הכל).
    אני כבר לא זוכרת כמה ספרים הספקתי לסיים שם, אבל לקח לי לא מעט זמן עד שיכולתי להמשיך את היום ולשחרר.

    • הילה גלסר הגיב:

      מכירה את זה..ואוו לשמוע לפעמים יותר קשה מלראות.תודה על התגובה. ותודה על המראה!

  10. אולגה רגלמן הגיב:

    הילה ואימהות יקרות, בדף הזה סוף סוף מצאתי נשים שמבינות אותי. הלב שלי כואב ואני בוכה כבר שבוע עם הילדים שלי. רגע הפרידה קשה מאוד לשלושתנו (בני בן שלוש ובתי בת שנה וחצי ואצלה זוהי היכרות ראשונה עם הגן), כל בוקר הגננות נאלצות ל"קרוע" את האפרוחים שלי ממני, ואני בהתלבטות אם זה שווה את הכאב הזה. נכון שיש תקופת הסתגלות, אבל למה הם צריכים להסתגל? לזה שהם מבקשים שאמא תישאר איתם ואני מאכזבת אותם ומשאירה אותם. אני יודעת שהם צריכים וללמוד להיות בלעדי, אבל למה זה כל כך קשה? איך אפשר לעזור להם ולהקל על הפרידה? אני גם נשארת בחוץ ואני שומעת שהם נרגעים כעבור כמה דקות ואחר כך מתפקדים מצויין. מה עושים!?1!?

    • היי אולגה, … זה נשמע כואב..
      בשנה הבאה, אולי יכול לעזור לך להיכנס למסגרת שמאפשרת הסתגלות הדרגתית וגמישות בפרידה.
      השנה, אולי יעזור לקחת רגע ולחשוב מה יכול לעזור לך עכשיו, כשזהו המצב. אולי לדבר עם הילדים ולהסביר להם, אולי להתקשר לגננת או אולי משהו אחר לגמרי.
      המשך הסתגלות קלה,
      לימור

  11. הילה גלסר הגיב:

    הי אולגה כן נכון זה נשמע כואב..וזה מרגיש כואב..גם אני כבר חשבתי לעצמי אם זה שווה בכלל ועוד מחשבות שאת מעלה שאולי בכלל הם אמורים להיות עם אמא כל הזמן.
    אוי יקירה אני מזדהה איתך כל כך.. ונכון אחר כך הם נהנים …וטוב להם…נראה לי שהעיקר שאנחנו מדברות על זה לא מתביישות בזה ונוכחות בזה מסכימות להיות בזה ולנהל על זה דיאלוג…
    למשל היום בבוקר אמרתי בכנות לבר ועדן שלי שאני מאחלת לנו בוקר טוב שאני יודעת שלא פשוט לנו ושאני תמיד בשבילם גם אם לא ממש פיזית אבל איתם בלב!
    נראה לי שמתחילה להתרכך הפרידה..ואולי הזמן
    כן אנחנו לא ממש יודעות אבל זה העניין ,החקירה וההסכמה
    שלך בשעת בוקר זאת אחריי פרידה ומחוץ לגן…
    הילה

    • אולגה רגלמן הגיב:

      בוקר טוב, היום בבוקר בדרך לגן נועם שלי אמר "אני מרגיש ממש טוב, אני כבר לא כועס עליך ועל אבא" ופעם ראשונה הוא נכנס רגוע לגן נתן נשיקה ואמר בייבי. תמיד מפליא אותי עד כמה שהילדים שלנו חכמים וכל כך אמיתיים וכנים! הוא באמת סלח לנו על זה שאנחנו מתעקשים להביא אותו לגן. ובהמלצתכן התעקשתי להישאר היום קצת יותר עם הקטנטונת ובפרידה היא בכתה אבל היא נרגעה מהר יותר מבעבר.
      תודה לכן על השיתוף וההקשבה, זה באמת הקל עליי בהרבה ונתן לי יותר כוח לשחרר אותם, אני גם מרגישה הרבה יותר טוב היום!

  12. יעל הגיב:

    עצוב.מאד עצוב.אני מזדהה מאד עם מה שכתבת.אצלי הילדה מעולם לא הלכה למסגרת,תמיד איתי,בת שנתיים וחצי,אנחנו גם בלינה משותפת,ורשמתי אותה לחצי יום,וזה בלתי אפשרי:((היא לא מוכנה שאעזוב,בוכה,שואלת איפה אמא,בוכההההה,ונתלית לי על הבגדים.אני לא מתכוונת לעזוב אותה ככה בגן:((חשבתי שיהיה לי יותר קל,וגם לה……הפסדתי את הדמי רישום והחודש הראשון….אני מאוכזבת מעצמי,וכועסת עליה,ורע לי.

    • היי יעל,
      זה קורה..
      במידה ואת עדיין רוצה שהיא תלך לגן, אז אפשר לעשות את זה.
      אפשר שזו תהא הסתגלות איטית, אפילו בהתחלה תלכי איתה לגן ותחזרי אחרי שעה וחצי, על מנת שיהיו לה חוויות טובות מהגן והיא תחכה לחזור לשם.
      יש גם אפשרות שמישהי/ו אחר/ת ייעשו את הקליטה ולא את.
      לא לכל הילדים והאמהות מתאים אותו דבר, נסי לבדוק מה הדרך הייחודית שלכם להיפרד.

  13. לי-את דנקר הגיב:

    קלטתי אותך!
    הילולה שלמה את של רגש וכנות. התחברתי לכל מילה. ושכל האמהות עם ידי החמאה ימשיכו לנעוץ מבט ויוסיפו לעצמן שאלה: למה אני מקנאה ביכולת שלה להיות שקופה ללא פחד

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לפעמים

מאת : לימור לוי אוסמי

15 באפריל 20126 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

לפעמים אני לבד ולפעמים ביחד

לפעמים בהדממה ולפעמים בחיבור

לפעמים בהתקרבות ולפעמים בריחוק

לפעמים במגע ולפעמים בדיבור

לפעמים בקירבה ולפעמים רחוק רחוק

כשהבית ריק, הבית ריק… | הילדה נכנסת לגן

מאת : ליטל אוהב ציון

5 במאי 20117 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

וואו, כנראה שזה לא פוסח בשום שלב, הרגע הזה שכל הילדים בעניינים שלהם, במסגרות שלהם, ואת חוזרת הביתה לבית ריק, ממש ריק. לא שקט, כי מישהו ישן ותכף יתעורר. ריק, לבד, סוליקו.

חשבתי שאחכה לרגע הזה בכיליון עיניים, להיות קצת עם עצמי, ליהנות מהשקט, לכתוב משהו, לקרוא משהו, לסיים את כל הסידורים שדחיתי….

האם את באמת אשמה בכך שבן זוגך מתנהג באלימות?

מאת : עטרת סנפיר

25 בנובמבר 20143 תגובות

מתוך אלימות במשפחה, לכל אמא

אחד המרכיבים המרכזיים בהם משתמש מתעלל הוא העתקת האשמה אלייך בכל הנוגע למה שמתרחש בחייכם. אני שומעת נשים רבות שאני מלווה במשפטים של חוסר בטחון ואשמה כלפי עצמן לגבי מקרים שחוו בבית. משפטים כמו: "אולי באמת אני לא הייתי בסדר", "זאת אני שגרמתי לו לאבד את.. אם לא הייתי מתעקשת ורבה איתו הוא לא היה שוכח את זה…" . "האוכל שהכנתי לא היה מספיק טוב, לא השקעתי מספיק, לכן הוא כעס…". נוספים בהן את עלולה להאשים את עצמך במקרים המתרחשים בחייכם.