אמא עולה לכיתה א'

מאת : אושרה לין מזרחי

7 בספטמבר 2011 | 8 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

לא יודעת איך לאכול את זה, את שנת הלימודים החדשה. וזה לא סתם – הגדולה שלי עולה לכיתה א', והיא עדיין לא בת 6 !

הימים הראשונים עברו בהתרגשות ובציפייה ובשמחה. הייתי גאה בה, בקטנה שלי, שנהפכה לגדולה, בבקיאות בשיעורי בית, בהשתלבות ה'חלקה' והמרגשת.. ופתאום היום, היא לא רצתה 'ללכת לבית ספר' והסתבר לי שההשתלבות היא לא כל כך חלקה כמו שחשבתי (קיוויתי ..).

כן, גם היא כמו כל הילדים עוברת שלב, גם היא עוברת מהגן מגיל הרך הנחמד והכייפי למשהו רציני יותר, 'מקדם' יותר (?) ומחייב יותר. היא בכתה היום בבוקר בכי רציני ולא היתה מוכנה לשמוע שום הסבר הגיוני או כל שיחה שמגיעה מלב של אמא לבת שלה הבכורה. וזה הפחיד אותי. נשארתי חסרת אונים, לא ידעתי מה לעשות. היא לא רוצה לשמוע ! בשום אופן. היא רוצה ללכת לגן עם אחותה הקטנה, למרות ההסברים השכנועים, וגם הקשיחות (מצד אבא) נדחקה החוצה. שום דבר לא עזר ולא הרגיע את סערת הרגשות- שלה החיצונית ושלי הפנימית.

אז נכנעתי. הרגשתי שזה גדול עליי. זה החזיר אותי אחורה – לאו דווקא לתקופה שהייתי תלמידה, כי אז לא זכור לי בעיות מהסוג הזה, אלא לתקופה מאוחרת יותר, שלא התחשק לי לא בא לי לעשות משהו מחייבת, דווקא בגיל מאוחר יותר – וזה הותיר אותי משותקת.

אני יודעת, היא לא אני, היא בעלת מודעות (למרות היותה בת 6), מה שלי לא היה בגיל כזה. וקיבלתי די הרבה מאוחר יותר – ואת האמת, שאני עדיין עובדת על עצמי עוד ועוד. אבל לא יכול להיות שגם לה יקרה משהו כזה, שמזכיר, שאולי דומה רק בדמיון שלי אבל מפחיד כל כך – אותי .

בסוף, אחרי שעה שהנחתי לה, כשאני מלאה בכעס עליה ועל עצמי, שאיך איך נתתי לה להישאר בבית? נכון רק כיתה א', אבל בכל זאת, בית ספר ורק התחילה השנה. מה, כבר 'קונצים' מעכשיו ??? ניגשתי אליה ואמרתי לה "נו, מותק, זה מה שאת רוצה לעשות היום ? לראות טלוויזיה במקום לעשות משהו מעניין?" והיא מצידה, שהרגישה את הכעס שלי ואת בזבוז הזמן הזה, בבית, השתכנעה בקלות. התלבשנו הסתרקנו התארגנו, והלכנו לבית ספר .

טוב,מה שקרה בבית ספר זה סיפור אחר.

השומר לא נתן לי להיכנס: "הורים עד השער, התלמידים נכנסים לבד לבית הספר".

אני: "אבל היא לא הרגישה טוב והיא בכיתה א', אני צריכה לדבר עם המורה".

הוא:"זו הוראה מהמנהל'.

אני, נלחמת: "אני חייבת להיכנס לדבר עם המורה ולקחת אותה לכיתה ואם המנהל יגיד משהו תגיד לו שאני אשמה ושידבר איתי".

מה קרה פה ?? כולה כיתה א', למה לא נותנים לילדים קטנים כל כך, אחרי כמה שנים בגן ובחממה, להיכנס בליווי ההורים שלהם לכיתה, מה כבר יקרה ??? זה אפילו לא שבוע ראשון .

אוף, איך אני מעכלת את כל זה, איך אני מקבלת את זה יפה ? זו הבעיה שלי בלבד עם עצמי ועם מה שאני זוכרת ממני ? או שזה באמת גדול עליי ?

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

דיכאון כיתה א'/ מאיה הובני

כל זה לא חשוב כי אתה היפראקטיבי/ אמא

אמא בקליטה / הילה גלסר

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

8 תגובות ל- “אמא עולה לכיתה א'”

  1. אושרה, אני חושבת שזו אחת הסיבות שהשארתי אותו עוד שנה בגן..
    חששתי שאם אעלה אותו (הוא יליד דצמבר, אז היתה לנו האפשרות לבחור) והוא יגיד שהוא לא רוצה ללכת, אחשוב שאולי זו היתה טעות..
    כמובן שהיו שיקולים נוספים, אבל אין לי ספק שהדבר הזה גם היה שם.

    מאוד מתחברת לתהייה על המעבר החד הזה בין הגן לבית הספר, שמרגיש לא כל כך מותאם לצרכים שלהם. הגיע הזמן למרד נוסף :), אם את מארגנת, אני מצטרפת !

    אני חושבת שרוב הדברים בהתחלה מרגישים שהם "גדולים מדי", אולי כי הם באמת גדולים ? אני בעצמי חוקרת בימים אלה איך אני מתמודד עם דברים שמרגישים לי גדולים מדיי ועדיין אין לי תובנות. מזמינה אותך לחקור ביחד 🙂

  2. דורית שרון הגיב:

    אוי זה קשהההה.
    גם אני עם ילד בכיתה א', ובכל יום שהוא חוזר מבית הספר ואומר שהיה כיף נגולה אבן מליבי. וגם לי קשה החסימה הזו בשער בית הספר…
    מה קרה בסוף? נכנסת איתה? אולי שווה לשוחח עם המורה ולהבין אם קרה משהו יום קודם שגרם לה להרגיש אחרת.

  3. הי אושרה,
    הסיפור שלך כל כך נגע לי ללב, למרות שאני עדיין רחוקה מכיתה א' (הגדולה שלי בת שלוש). אני חושבת שילד בגיל 6 הוא עדיין כל כך רך ופגיע וכל כך זקוק עדיין למסגרת חמה, שהמעבר הזה לכיתה א, הוא דרמטי מידי.
    רק אתמול היתה לי שיחה עם אמא שלי על נושא דומה – אחיינית שלי התחילה השנה גן חובה, וזה אחרי שעד עתה היתה במסגרת פרטית חמה, מחבקת ומכבדת.
    ביומיים הראשונים היא הלכה לגן מאושרת וגאה על כך שהיא ילדה גדולה שהולכת לגן של גדולים, ומהיום השלישי היא כבר לא רוצה ללכת ובוכה בבוקר כשמגיעה לגן. אם זה לא מספיק, אז אתמול פתאום בבוקר כשהגיעו לגן הסתבר שהגננת ביום חופש (על השבוע הראשון ללימודים?!) מה שהקשה עוד יותר את ההגעה לגן. הגננת המחליפה לא מוכרת לילדים, ולא מכירה אותם בשמותיהם. כשראתה את האחיינית שלי בוכה, היא פנתה אליה: "למה את בוכה, ילדה?"
    נו, זה נראה לכם הגיוני? איפה הרגישות?
    אני לא יודעת מה יהיה כשאני אצטרך לשלוח את ילדי למסגרת חינוכית עירונית. אני כבר מפחדת מזה.
    באמת יכול להיות שאין דרך אחרת??

  4. וכמעט שכחתי…
    איזה יופי של תמונה!!!

  5. נעה גביש הגיב:

    כשאנחנו הכנסנו את השלישי לכיתה א להורים היה מותר לשבת בחוץ עוד כחצי שעה
    (בעלי היה ממונה על הישיבה הזו:)) וזה מאוד תרם לקטנציק שלנו…היה לו מאוד קשה…אבל את הקטע של אני לא רוצה ללכת פתרנו בכך שהוא ידע שאבא יושב בחוץ עוד קצת.
    מעניין ומוזר שהחוקים בבית ספר אצלכם כלכך נוקשים.

    המעבר הזה הוא מתסכל ולא פשוט, במיוחד לילדים ולהורים שקשה להם עם מעברים ופרדות.
    לא ברור לי למה את כועסת על עצמך ועליה זה כלכך נורמלי שזה יהיה קשה…אין צורך לכעוס על אף אחת משתיכן…
    חבקי אותך ואותה ותלכו לאט בקצב המאים…תעשו את כיתה א למשהו כייפי ומעניין…שהלימודים הם סוג של משחק בכלל….
    אל תשכחי, זה כמו שכתבת, רק כיתה א ורק ההתחלה…היא צריכה ללמוד ולהכיר כלכך הרבה דברים וחוקים חדשים.
    יש לה עוד הרבה שנים ללמידה ולביס..נסי לקחת את הקושי שלה יותר באהבה וקלות
    }{

  6. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    יקרות , כולכן . תודה רבה על התגובות..
    הימים האחרונים דווקא עוברים די בשלום, ובגבורה גם מצידי..:)
    אני כן חושבת שבתי מתאימה למסגרת, כי סה"כ הן די נהנית (בהתחשב במעבר החד), מכינה שיעורים ובקיאה בחומר הלימוד..
    אני חושבת שהקושי נובע משילוב של שתינו, אבל אין ספק ,כאשר אני חזקה יותר , כך גם היא.
    אצלנו לא מרשים להכנס לבית הספר , אבל גם לזה (אחרי בקושי שבוע וחצי ) הסתגלנו..
    אני כן מנסה , להתרגל למערכת , זה די קשה אי אפשר לומר שלא, וכל יום לומדת עליה דברים חדשים – (מחר לדוגמא יש לנו אסיפת הורים סוף סוף).. בקיצור אני כמו כל אמא עם האצבע על הדופק . חייבת להיות (גם עם הקטנה שנמצאת עדיין בגן פרטי), אחרת הילדים שלנו ילכו לאיבוד .
    חיבוק

  7. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    ו לימורי, האתר שלך פשוט נ פ ל א !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאת : מאירה ברנע גולדברג

20 בנובמבר 20117 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, ספרים לאמהות, רוצות הריון

רק לאחר הולדת בני אבישי הרשתי לעצמי לפרסם את הספר שכתבתי לאורך חמש שנים של קושי מתמשך, טיפולי פוריות מתישים ותקופת המתנה בתור לאימוץ תינוק בשרות למען הילד. למרות שהספר עוסק בנושאים כאובים, ניסיתי ככל יכולתי לכתוב אותו בצורה משעשעת, מצחיקה ומעוררת תקווה.

כנס: "אימהוּת – מרכז או שוליים? על מקומן של אימהות בחברה הישראלית"

6 ביוני 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אימהוּת היא מלאכת-חיים. זהו התפקיד החשוב והמשמעותי ביותר שיכול אדם לעשות למען אדם אחר. אימהוֹת הן התשתית שעליה נשענת כל חברה. אך בחברה שלנו, עבודת האימהוּת אינה זוכה להכרה, וגם לא להוקרה.
האם אנחנו מודעים לתרומה המכרעת שתורמות אימהוֹת להמשך קיומה של החברה?

רצו שאעשה הפלה, אבל עכשיו אני אמא.

מאת : אמא צילה

13 באוקטובר 20102 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

אבא שלי הגיע יחסית מאוחר מאוד ועד אז סבלתי עד עמקי נשמתי וניסיתי להתאפק שלא לקחת אפידורל. בסוף,אבא הגיע ובמקום לחתום הוא התחיל לדבר עם המרדים ברוסית לגביי ההשלכות של האפידורל.

בסוף התחלתי להתעצבן ואמרתי לו באמצע ציר: "אני לא יכולה יותר תחתום כבר !!!!"

אבא שלי חתם ומאז הכול הפך להיות רגוע.

אחריי קבלת האפידורל התחלתי להזיז את הרגליים והאצבעות וככה עד סוף הלידה העיקר שאוכל אחר כך ללחוץ.

מקבלת האפידורל הכול זרם מאוד מהר. תוך כמה שעות בודדות פתיחה 5 ואז 9 . בין לבין, אבא שלי נכנס לחדר הלידה וניסה לתמוך בי