לא יודעת איך לאכול את זה, את שנת הלימודים החדשה. וזה לא סתם – הגדולה שלי עולה לכיתה א', והיא עדיין לא בת 6 !

הימים הראשונים עברו בהתרגשות ובציפייה ובשמחה. הייתי גאה בה, בקטנה שלי, שנהפכה לגדולה, בבקיאות בשיעורי בית, בהשתלבות ה'חלקה' והמרגשת.. ופתאום היום, היא לא רצתה 'ללכת לבית ספר' והסתבר לי שההשתלבות היא לא כל כך חלקה כמו שחשבתי (קיוויתי ..).

כן, גם היא כמו כל הילדים עוברת שלב, גם היא עוברת מהגן מגיל הרך הנחמד והכייפי למשהו רציני יותר, 'מקדם' יותר (?) ומחייב יותר. היא בכתה היום בבוקר בכי רציני ולא היתה מוכנה לשמוע שום הסבר הגיוני או כל שיחה שמגיעה מלב של אמא לבת שלה הבכורה. וזה הפחיד אותי. נשארתי חסרת אונים, לא ידעתי מה לעשות. היא לא רוצה לשמוע ! בשום אופן. היא רוצה ללכת לגן עם אחותה הקטנה, למרות ההסברים השכנועים, וגם הקשיחות (מצד אבא) נדחקה החוצה. שום דבר לא עזר ולא הרגיע את סערת הרגשות- שלה החיצונית ושלי הפנימית.

אז נכנעתי. הרגשתי שזה גדול עליי. זה החזיר אותי אחורה – לאו דווקא לתקופה שהייתי תלמידה, כי אז לא זכור לי בעיות מהסוג הזה, אלא לתקופה מאוחרת יותר, שלא התחשק לי לא בא לי לעשות משהו מחייבת, דווקא בגיל מאוחר יותר – וזה הותיר אותי משותקת.

אני יודעת, היא לא אני, היא בעלת מודעות (למרות היותה בת 6), מה שלי לא היה בגיל כזה. וקיבלתי די הרבה מאוחר יותר – ואת האמת, שאני עדיין עובדת על עצמי עוד ועוד. אבל לא יכול להיות שגם לה יקרה משהו כזה, שמזכיר, שאולי דומה רק בדמיון שלי אבל מפחיד כל כך – אותי .

בסוף, אחרי שעה שהנחתי לה, כשאני מלאה בכעס עליה ועל עצמי, שאיך איך נתתי לה להישאר בבית? נכון רק כיתה א', אבל בכל זאת, בית ספר ורק התחילה השנה. מה, כבר 'קונצים' מעכשיו ??? ניגשתי אליה ואמרתי לה "נו, מותק, זה מה שאת רוצה לעשות היום ? לראות טלוויזיה במקום לעשות משהו מעניין?" והיא מצידה, שהרגישה את הכעס שלי ואת בזבוז הזמן הזה, בבית, השתכנעה בקלות. התלבשנו הסתרקנו התארגנו, והלכנו לבית ספר .

טוב,מה שקרה בבית ספר זה סיפור אחר.

השומר לא נתן לי להיכנס: "הורים עד השער, התלמידים נכנסים לבד לבית הספר".

אני: "אבל היא לא הרגישה טוב והיא בכיתה א', אני צריכה לדבר עם המורה".

הוא:"זו הוראה מהמנהל'.

אני, נלחמת: "אני חייבת להיכנס לדבר עם המורה ולקחת אותה לכיתה ואם המנהל יגיד משהו תגיד לו שאני אשמה ושידבר איתי".

מה קרה פה ?? כולה כיתה א', למה לא נותנים לילדים קטנים כל כך, אחרי כמה שנים בגן ובחממה, להיכנס בליווי ההורים שלהם לכיתה, מה כבר יקרה ??? זה אפילו לא שבוע ראשון .

אוף, איך אני מעכלת את כל זה, איך אני מקבלת את זה יפה ? זו הבעיה שלי בלבד עם עצמי ועם מה שאני זוכרת ממני ? או שזה באמת גדול עליי ?

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

דיכאון כיתה א'/ מאיה הובני

כל זה לא חשוב כי אתה היפראקטיבי/ אמא

אמא בקליטה / הילה גלסר

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה