כולם רוצים ממני אהבה

מאת : לימור גריף

3 בנובמבר 2011 | 8 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

כולם רוצים ממני אהבה. תרתי משמע וכפילותיה. האימהות אכן גרמה לי להכיר את עצמי קצת יותר מקרוב, לאהוב את עצמי, לא פעם גם להיגעל (לילות בהן הייתי נזכרת לפתע, שפשוט שכחתי להתקלח) בשל העייפות המכניעה.

כשגאיה שלי נולדה, מגעה של תינוקת רכה נחה בזרועותיי עורר בי תחושות של חמלה, אהבה, אמפתיה, סימבוליקה והמון רגש נשי, שלא הכרתי בעצמי קודם לכן. לאט לאט התחלנו להתאהב אחת בשנייה, להכיר, להחליף מבטים, ליצור שפת זהות וניואנסים שהיו רק לנו. עם הזמן, גיליתי להפתעתי שבשל התמכרותי לייצור הקטן והמתפתח שינק משדיי ללא הרף, נולדה גם התמכרות למגע. ההתמכרות שלי אליה, עור לעור, נשימה לנשימה, עד שהתעוררתי בוקר אחד ושמתי לב, שלמעט המגע שלי אתה, לא יצרתי כל מגע פיזי עם מישהו אחר בסביבה. הבנתן?

לגאיה יש אבא מדהים, תעזבו שהוא חתיך הורס וסקסי, שאותו קצת שכחתי, שלא במתכוון, פשוט הייתי כל כך מכורה, לריחות, לטעמים, לקולות הקטנים, לכל חמשת או ששת חושיי, שעבדו שעות והמריצו כל נימי נשמה בליבי. התעשתי וחזרתי לחיים. עם גפן שלי לא חזרתי על אותה הטעות והשתדלתי לאהוב אות כולם, שלא נאמר במידה שווה, אך בהגינות הולמת.

אבל מה לעשות שאני כל כך עייפה? לא מעט מומחים ימצאו פתרונות של תזונה נכונה, שעת שינה ביום, עזרה של סבתות ודודות (שלי אין בכלל ולמדתי לחיות עם זה באהבה – רק שאף חברה לא תתקשר לספר לי שהיא מניחה את הבנות אצל אמא שלה כדי לעשות קניות "בשקט"), שהוכיחו את עצמן כעצות מועילות יותר או פחות. אך כמוני כמוכן – אני כל כך עייפה, מותשת, יש ימים בהם אני מתעוררת מלאת אנרגיה, כמעט קוסמית, מוכנה לכבוש את העולם, ולקראת השעה 17:00, אני נאלמת דום, לא יכולה לשמוע עוד הברה, צעקה, צחוק מתגלגל או מחשבה על האמבטיות וארוחת הערב הקרבות.

יש ימים בהם אני יותר ויש ימים בהם אני פחות. אני מתקשה להסביר לבני המשפחה שלי (רובם ככולם – בעלי ושתי בנותיי) שאני מתקשה לחלק את כל תשומת ליבי בין כולם באופן כמעט פרדוקסאלי, ורק המחשבה גורמת לי לעייפות יתר, שלא נחוצה לי בכלל.  

אחת מהאמירות הקולניות שהפכה לחציה לעג חציה בדיחה היא לא אחרת מאשר: "תפסיקי כבר עם העייפות הזו, היא מוגזמת", דותן לפעמים מוסיף: "לכי לרופא ותבדקי את זה, זה כבר לא נשמע לי הגיוני" (ואז אני מזכירה לו שלאדם חרדתי לא אומרים רופא או מזכירים מחלות). גם גאיה רמזה לי בשבוע שעבר: "אמא, אני יעשה שיעורים, ואת תנוחי קצת, כדי שאחר הצהריים לא תהיי כל כך עייפה…."

מישהו מוכן להגיד להם להניח לי? אני פשוט רוצה לנוח, למה מיד מקטלגים את מי שעייף לפחות בסדר, לחולה, אולי לא שפוי או חלילה לוקה בדיכאון? למה סובביי האהובים לא יכולים פשוט להבין שאני רק רוצה לנוח?? שתשומת הלב שמתחלקת בין כולם היא זו שמעייפת?

אני גדלתי בבית שבו לדמות האימהית היה מקור של כוח, עוצמה, אולי גם מעט שליטה (זה ביחד עם חרדות – תמיד כמתנה לחגים), ואני אמא כזו, לא מתביישת, אוהבת לשלוט, לדעת, לנהל את הענייניים. בינינו, כולנו יודעות שמתפקידנו לאחוז בשתי ידינו את הכוח, וכולנו גם חייבות להזכיר אחת לשנייה וגם לבני זוגנו וילדינו, שאם אנחנו לא ננוח, מי ינהל את העולם?

עוד אמהות כותבות:

אמא מתקלחת עכשיו / שירה דרוקר

איזו מין אמא אני שלאחרונה רוצה רק שקט / ענת

הדרך למימוש עוברת במספרה / סשה חזנוב

ואיפה אני בתוך האמהות? / ליטל גרין

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

8 תגובות ל- “כולם רוצים ממני אהבה”

  1. תמר קלר הגיב:

    לימור יקרה,
    אכן מנוחה היא המפתח להרבה רגשות אחרים נלווים ועם זאת אין חוקיות בתחושות וכוחות.
    לכן ,נוחי ונוחי הרבה. קחי לך אפילו יומיים שלושה רק לעצמך במקום אחר ותשני. ובשגרה ובשוטף תפני לעצמך "חלונות זמן" של שינה קבועים.
    לאחר מכן , אני מציעה לבדוק את הענין על פרק זמן מסויים שאת ורק את תחליטי מהו וכמה הוא. אם עדיין תרגישי מותשת ברמות של "דום" כפי שציינת אז תוכלי לבדוק ערוצים נוספים כמו שמן הסתם כבר הוצעו לך.
    הריון ,לידה, גידול ילדים -כל אלו כרוכים בהרבה משאבים (זמן, כוח פיזי, ועוד )ומשנים לנו את החיים מקצה לקצה ,עובדה זו כשלעצמה יכולה להיות מאוד מתישה.

  2. היי לימור,
    משתפת משהו מהבוקר שנראה לי קשור.
    הבוקר, בדרך לגן, אמרתי לבן שלי (בן ה6):"אתה יודעת, אני מרגישה שבי חלק בגוף שממש עצבני, כועס, חסר סבלנות.. אני ממש מרגישה אותו. ואתה יודע מה ? עכשיו כשאני מספרת לך, אני שמה לב שהוא ממש עייף"
    ואייל בתגובה: "אז למה את לא הולכת לישון?"
    אני: "כי תכננתי ללכת לאוניברסיטה ולהתקדם בעבודה שאני צריכה להגיש.

    המשכתי לאוניברסיטה, לא היה מקום חניה באופק, גשם שוטף ואני בלי מטריה. עצרתי בצד, נשמתי וחשבתי לעצמי מה אני צריכה עכשיו שיכול לעזור לי, משהו כזה שקשוב יותר לגוף שלי.

    הסתובבתי והמשכתי לכיוון שבחרתי.

    הגוף פשוט מדבר: לנוח, לנוח. מה האפשרות להעניק לו את זה ?

  3. מיכל הגיב:

    קודם כל – חיבוק. כזה ענקי, של מישהי שכשהיא עייפה יכולה להתפוצץ על כל העולם.
    אז קודם כל הסביבה שלי, כולל בן זוגי שיכול לחיות על 4 שעות שינה ומעולם לא הבין את האהבה שלי לשינה ארוכה וטובה, למדו פשוט לחיות עם זה גם אם לא להבין. לדעת שאם אני עייפה, אני אומללה. נקודה. בלי להסביר, בלי שיבינו, בלי שיתחברו לזה. ככה אני וזהו. נ-ק-ו-ד-ה.
    לימדתי גם את ביתי בת ה-3.5, שגם היא כמוני, להיות מודעת מגיל צעיר. היא יודעת לומר שהיא עייפה, שהיא צריכה שיתנו לה קצת זמן שקט לבד. היא יודעת לומר, כמוני, שזה מתסכל אותה שהיא רוצה לישון עכשיו ולא יכולה. זה גם עוזר לה לתמלל את התחושות שלה וגם נותן לגיטימציה בשיח של הבית לתחושות שלי – עוד יותר.
    וחוץ מזה – לישון. כמה שיותר. גם לי אין עזרה של משפחה, אני מביאה בייביסיטר. בימים שאני חוזרת מהעבודה קרועה אני בודקת איתה ואם היא זמינה, היא עם הילדים ואני שמה ראש שעה. מעדיפה לפעמים אפילו להגיע לעבודה ממש מוקדם, כדי לחזור מוקדם ולנמנם במיטה חצי שעה לפני שמוציאה את הילדים מהגן. נכון, הייתי יכולה גם להוציא אותם יותר מוקדם אבל ככה יש לי כח ואנרגיה וחשק.
    ושוב – חיבוק

    • מיכל, איזו מלכה את על ההתנהלות !
      מאוד מאוד מזדהה עם "כשאני עייפה אני אומללה" וגם בעלי ישן איזה 4 שעות בלילה! את יכולה לתאר איך היה לי אחרי הלידה..
      וכמה הייתי צריכה לעבוד על הביקורת הפנימית הבלתי פוסקת על כך שאני צריכה לישון.. זה הרגיש לי כזה מפונק. עדיין לפעמים עולה חלק כזה בתוכי..
      תודה !

  4. כרמית הגיב:

    היי לימור

    קודם כל את כותבת מקסים ואני מאוד מבינה את תחושת העייפות שאופפת אותך,
    מה שהיה לי קשה להבין זה האם מדובר בעייפות פיזית- זאת אומרת אם תשני עכשיו מלא שעות (הלוואי!) זה יעזור לך?
    או שמא מדובר על עייפות של שגרה? של עומס יומיומי? של כובד האחריות שלנו כאימהות?

    הייתי מציעה לך קודם לחשוב מה מקורה העייפות ולשאול את עצמך מה יעזור לי?/מה ייתן לי מרץ?

    ברגע שתדעי את זה הדברים יסתדרו לקראתך.

    בהצלחה, חיבוק ענק
    כרמית

    • היי כרמית, מתחברת,
      רק שנראה לי במקום לחשוב על זה כדאי לישון על זה :). רק אחרי תקופה של שינה טובה אפשר להקשיב לגוף ולבדוק אם החוסר או לא רק פיסי

  5. כשאני עם משפחתי- כל האנטנות שלי מתנועעות כלפי חוץ- להיות קשובה למה שקורה בחוץ. אצלהם. וכמעט ואיני שומעת את הקול הפנימי שלי – המצפן שלי. גם אם כל אחד עסוק בשלו- אני בקשב מלא. כמו להיות בסטנד ביי כדיילת או כחייל או כעיתונאי- כל רגע משהו יכול לקרות. ולא מדובר בציפייה לאסון, כי לא על זה אני מדברת. מדובר בסוג של קשב אימהי. מדובר בעיניים בגב. וזה חלק ממני. וזה שוחק. עשר מנועים עובדים בו זמנית.

    אתמול לדוגמא, הילדים הלכו לישון, והייתי גמורה מעייפות. ולא הבנתי למה. (הילדים כבר בני 10) ואז במקום ללכת לישון בתשע בערב, ישבתי רגע.
    ועוד רגע.
    היה שקט.
    ועוד שקט ועוד שקט.
    ירד גשם.
    שמעתי את הגשם.
    שמעתי את הגשם נושם.
    שמעתי את עצמי נושמת.
    משהו- איזו חייה התחילה לזוז בתוכי. אהה- זו אני.
    אט אט ובהדרגה התשישות עזבה אותי. יכולתי לשמוע את עצמי. והתעוררתי.

    טיפול בילדים -במיוחד קטנים- דורש מהמטפל/ת לחשוב מאה קילומטרים בשעה. דורש לחשוב קדימה, לפענח תנועות גוף, לתכנן, לתרגם מה שאנו רואות, ולחפש ולבחור ולברור מילים או מעשים נכונים. טון דיבור מתאים. ושוב לתרגם- לשפה של הגיל שלהם. מה יתאים? מה לא יתאים? כל זה עובר לנו בראש. אסור להגיב באופן "ספונטאני" כי אנו לא מול שווים. מי שסופרת את כל המיליוני מיליונים של פעולות שאנו עושות/ים -גם מנטלית וגם פיזית – כשאנו עם ילדים -לא יופתע שאחד מתוצרי הלוואי הינו- עייפות.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

למה אני רואה את קיום הכנס הנפרד לנשים כהתקדמות ולא כנסיגה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

10 בינואר 20127 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

בעקבות הפרגונים והביקורת כאחד בנוגע להצעה העומדת להתממש, שמכון פוע"ה יקיים כנס גניקולוגיה לנשים בלבד בקיץ, רציתי להבהיר כמה דברים, כי אני רואה שרוחות רבות סוערות בעניין.

כיום ציבור דתי רחב מאמין בלב שלם כי אין זה צנוע שגבר ישמע את קולה של אישה, לצורך העניין, בשירה או בהרצאה. מכון פוע"ה לא המציאו את זה והם חלק מציבור גדול שחי בקירבנו שמאמין בכך.

הזכות להיות אמא | כל המידע על זכויות נשים בישראל

מאת : כל זכות. אמיתי קורן

10 באפריל 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

  מרבית הנשים אינן מודעות ל-50% מהזכויות המגיעות להן, ומצבם של הגברים לא יותר טוב. הנתונים של מודעות האוכלוסיה לזכויות המגיעות לה מבוססים על מחקרים שנעשו במדינות ה-OECD ומשקפים פערי מידע גדולים. לפערים האלה יש כמובן גם משמעות כספית כי מי שיודעת פחות, גם מממשת פחות זכויות. אי ידיעת הזכויות משפיעה רבות על חיינו ומונעת […]

"נתינה"

מאת : רונית טסלר

19 באוקטובר 20115 תגובות

מתוך יצירה נשית

חיבור נשי, חיבור של מטפלת ומטופלת, חיבור של קשב, של קבלה ונתינה, רכות. הפסל הזה מופיע על שער האתר שלי ובין הפסלים היחידים שלי, שאינם למכירה

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)