איזו מין אמא אני, שלאחרונה בעיקר מחפשת שקט?

מאת :

29 במאי 2014 | 13 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, מה עם הצרכים שלי?, רגשות אשם אחרי לידה

 

חושבת לי איזו מין אמא אני, שלאחרונה בעיקר מחפשת שקט, שיעזבו אותי כבר, שכולם רוצים וצריכים ממני משהו ורק שלא יפריעו לי.

יש רגעים מדהימים באמהות אבל הרבה פעמים אני כל כך זקוקה לזמן לעצמי, לבד, שקט טהור ורחוק…
איפה אני ואיפה הפנטזיה של פעם, של אמא כזאת שהילדים ממלאים את חייה. נכון שאני לא מדמיינת אותי בלעדיהם היום, ועדין, ממשיכה לפנטז על שפת ים רחוקה לבד. רק לבד.

ומחר הוא ילך לגן עם זר פרחים וטנא וחולצה לבנה לשבועות ואני אתרגש ולא אבין איך הוא גדל לי ככה, ואפילו אצלם ואשלח גאה את התמונות לסבא וסבתא ואתרגש באמת, אבל כשיחזור משם אהיה עסוקה באיך נעביר עוד שבת בלי שהוא יחרב את הבית או בלי שאצעק ואולי זה לא אפשרי בכלל ואלו החיים?!
אלו כנראה החיים עם העייפות והסבלנות שיש ואחר כך כבר אין, והפנטזיות על איזה אמא מדומיינת לחלוטין לעומת מה שאני באמת באמת ולהבין בסוף שזה בסדר, והם משתנים וגם אני . זה קשה בטרוף. איכשהוא אני אלמד אותם, ואותי, ונגדל ביחד ואולי יום אחד אני אביט ממרחק על עכשיו ואוכל לחייך קצת יותר.

 

אמהות נוספות כותבות על הרצון להיות אמא קצת אחרת: 

למה אני לא אמא אדמה? / לימור לוי אוסמי

אני מצטערת שילד כמוך קיבלת אמא כמוני / הכי אמיתית

אני אסירה בחיק האמהות, אסירת תודה / מאיה הובני

 

גם את מוזמנת לכתוב באתר ולהשתתף בדיונים בדף הפייסבוק

 

צילום: Robin Benad

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

13 תגובות ל- “איזו מין אמא אני, שלאחרונה בעיקר מחפשת שקט?”

  1. קרן הגיב:

    כאילו כתבתי את הפוסט הזה בעצמי…
    מנחם מעט לדעת שזו לא רק אני.
    תמיד מרגישה שאיכשהו אצל האחרות זה אחרת, שהן פחות צועקות, יותר סבלניות, יותר מושלמות ממני…
    תודה על הזדהות עם עוד אמא אחת שהיא לא מושלמת כמוני 🙂

    • חגית הגיב:

      כן, לגמרי. בדיוק היום חשבתי לעצמי שנראה לי שאמהות אחרות יותר איכפתיות, קשובות, סבלניות וסובלניות, מאפשרות ומבינות. ורק אני כעוסה, הבן שלי קורא לאבא שלו דרדס-אבא ולי רגזני… וזה מבאס לחלוטין… שאני כל כולי בגידול שלהם ותמיד מרגישה לא אמא טובה דיי.

  2. אנונימא הגיב:

    וואו…
    האם אני כתבתי ושלחתי את הפוסט הזה ללימור, ולא שמתי לב שעשיתי את זה? 😉
    כתבת ממש עליי…
    האימהות היא קסם, הדבר הכי מדהים,
    וגם הכי תובעני.

    אין לי יותר מדי מילים.
    זה משהו כל כך טבעי, מה שכתבת.
    חיבוק…

  3. כתבתי גם בפייסבוק. אני נשארתי עם השאלה: איך הגענו למצב הזה שבקשה כל כך פשוטה, טריוויאלית ונכונה לזמן לעצמי הופכת לשאלה הקוראת תיגר על טיב האמהות. אני חוששת שאנחנו במצב חברתי דפוק למדיי.. וזה מצער אותי מאוד. מה קורה לנו?

  4. שרית הגיב:

    ענת, הוצאת לי את המילים מהפה. כל שבת/חופש/חג הפך להיות סיוט. פעם כל כך חיכיתי לדברים האלו ועכשיו זה כמו עונש ורק סופרת את השעות עד שיכלו לישון ושיום ראשון יגיע. נורא לא? בא לי שבת אחת או ערב אחד לא לעשות כלום. לרבוץ במיטה עם ספר בלי שיפריעו לי. בלי לשרת אנשים. בלי העבודה הסיעודית הזו הכל כך לא מתגמלת ומכוערת. והיום בפעם הראשונה חשבתי שאם חס וחלילה אכנס להריון אני עושה הפלה. נורא לא?

    • תודה, שרית.
      לא, אני לא חושבת שזה נורא שאת מבקשת לעצמך להיות משהו שהוא לא רק להיות משרתת..
      עבודת האמהות, אם אין בן זוג שותף, קהילה תומכת, משפחה צמודה או מצב כלכלי שמאפשר עזרה משמעותית, יכולה להפוך אותנו למשרתות בקלות, בקלות. השאיפה לא להיות במקום הזה היא שאיפה בריאה וטובה.

      • שרית הגיב:

        תודה לך לימור על האתר המדהים! סתם- אמא שלי שאלה אותי מדוע לא אפיתי עוגת גבינה לשבועות? למה- ילד אחד חזר מהגן מלא כינים והבת עם וירוס הקאות שדרש איפוזיה בתרם. 🙁

        • ואווי, ואוויי… אצלנו אין עוגות 🙂
          אפילו לימי הולדת אני מבקשת מדי פעם מחמותי שתכין.
          הבקשה הפנימית שלך לא להיות משרתת היא בקשה בריאה וטובה! תזכרי את זה. לא נולדנו כדי להיות שפחות, זה לא הייעוד שלנו בחיים. ילדים מקבלים המון ויותר בלי שנהפוך למשרתות.

  5. אמא ענת הגיב:

    תודה נשים יקרות על כל מה שכתבתם. רבות כנראה חשות כמוני.. לא יודעת אם זה מנחם אבל זה גורם לי להרגיש שאני נורמלית,שזה בסדר להיות ככה וזה בסדר לרצות גם את עצמי בנוסף לאמהות. וכן יש קושי לרבות לעשות זאת בלי מערכת תומכת.
    מסכימה עם לימור שהשיח החברתי גורם לנו לשפוט את עצמו מאד בחומרה וזה יוצר נזק רב. יש סטנדרט לא כתוב של איזה אמא טובה צריך להיות, איך אני צריכה להראות, וזה לא נגמר שם.נהיינו הנשים ,השופט הכי מחמיר ואכזרי של עצמנו.זה עצוב והרסני גם לנו וגם לילדים שאנחנו מגדלות..

    • ויש לנו את האפשרות ליצור לעצמנו ולילדינו מציאות אחרת, שקרובה יותר לאמונה שלנו. השיח החברתי מחלחל, משפיע, אבל ברגע שאנחנו שמות לב אליו ולעיוות שבתוכו, אנחנו יכולות להתחיל לבחור.

  6. דנה ליברמן הגיב:

    לא נעים לי לכתוב שוב תגובה דומה, אבל מרגישה שאני כתבתי את זה .. קושי מטורףףףף , עומס, רצון לשקט וחופש, לפעמים שואלת את עצמי ככה זה? ככה זה אמהות? ולא אני לא חושבת שאני אמא פחות טובה שאני חושבת ככה . אבל זה פשוט קשה. היעדר קהילה, העדר תמיכה משמעותית ואין לי כבר תינוקות בבית אבל זה לא משנה.
    קימה בבוקר, ארגון, חוגים,שיעורים, אירוח חברים של הילדים… בעע ……. ובתכל'ס די לבד.
    לימור לא מרגישה שמשהו משתנה , לפחות לא כאן בחברה שאני נמצאת בה. לצערי. וגם לא יודעת איך לשנות

    • בהחלט יכול להיות שבחברה סביבך אין שינוי וגם יכול להיות שלא מתקיים ביניכן שיח אותנטי שבו יש מקום לדברים הללו לצוף.
      כשאני אומרת שינוי, אני בעיקר מתכוונת אל עצמי, אל השותפות שלי למסע ואת ביניהן. עצם זה שאנחנו פה, שואלות שאלות, מעזות לקרוא תיגר, מתעניינות במה קורה אצל האחרות, משתפות מנבכי נשמתנו, זה שינוי- אדיר! ממש ככה נעשות מהפכות. הגל השני של הפמיניזם, זה שאיפשר לנשים לצאת לעבוד, התחיל מנשים כמוני וכמוך שהתחילו לשאול שאלות ולאסוף נשים נוספות סביבן, שהרגישו בול אותו דבר.

      לא לוותר על הבדיקה העצמית המתמדת של מה מתאים ומה לא, מה אפשר להוריד ומה לא. ולהוריד, להוריד עוד ועוד דברים.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

דיכאון אחרי לידה ? אני ?

מאת :

16 באוקטובר 20104 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

אם זה לא דיכאון, אז למה אני מרגישה שאני רוצה שהכל ייגמר ?
אם זה לא דיכאון, אז למה החיים שלי מרגישים לא שייכים ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני מרגישה שהחיים שלי נגמרו ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני לא מצליחה לאהוב אותו ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני לא רוצה להיות פה. לא, לא רק פה כרגע. פה בחיים. לא רוצה. לא טוב לי.

על תבונה ורגישות של הריון שני

מאת :

11 במאי 201215 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, הריון, יומן הריון, שיתופים אישיים

אז זהו. זה רשמי. אפשר לברך ולהגיד מזל טוב. אני בהריון, שני במספר.

ויחד עם כל הברכות, והאיחולים, אני מרגישה ריקנות, ממש מכריחה את עצמי להתרגש. אני לוקחת את ההריון הזה באדישות מסוימת מחד, ובפחדים וחרדות מאידך. נשמע פרדוקסלי ? גם לי, כך בדיוק אני חשה.

האם זה שאני רוצה אפידורל אומר שגם אקבל ? חלק ב'

מאת :

19 בפברואר 20113 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

סיגל חוזרת ואני מסבירה לה שיש אנשים שפשוט לא נועדו להיות אמהות כי הם לא יכולים לעמוד בכאבי לידה – ואני אחת מהן. What the hell was I thinking כשחשבתי שאני יכולה ללדת ? סיגל אומרת לי לתת לגוף לנוח בין ציר לציר, ואני מסבירה לה שאין "בין ציר לציר" – הצירים כבר עולים אחד על השני. אה, ואני רוצה למות. ושבעלי ימות. ושכולם ימותו. אבל אני קודם. סיגל הולכת לזרז את המרדים.