דיכאון אחרי לידה: כשהשמחה הופכת לעצב ??

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בנובמבר 2012 | 20 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, קוראות לשינוי

הבוקר קיבלתי הזמנה ליום עיון שיתקיים השבוע באחד מבתי החולים בארץ בנושא דיכאון אחרי לידה.

מחשבה ראשונה: איזה יופי, נהדר שיש פעילות להעלאת המודעות לקושי של נשים אחרי לידה.

פותחת את הקובץ המצורף ורואה שהכותרת של יום העיון הוא: "נפש יולדת: כשהשמחה הופכת לעצב".

מחשבה שנייה: באסה, עוד יום עיון שמתייג את הדיכאון שאחרי לידה כמחלה, עוד יום עיון שההנחה המובלעת שלו היא שהתקופה של אחרי הלידה אמורה להתאפיין ב'שמחה' ועל כן העצב שמופיע בתקופה הזאת הוא פתולוגיה שצריך לפעול לתיקונו ומיגורו. האם זהו המשך לתפיסה חברתית הגורסת שאין מקום לעצב אחרי הלידה ?

ממשיכה לקרוא.

רואה שכל המרצים הם דוקטורים, מייצגים של עולם הרפואה והפסיכיאטריה.

מחשבה שלישית: למה הרופאים והפסיכיאטרים הם האמונים על מה נורמלי ומה פחות נורמלי במה שאנחנו מרגישות אחרי הלידה?  מדוע אין בכנס נשים המייצגות  את מה שאנו מרגישות אחרי לידה כתוצר פוליטי, חברתי, כתגובה למציאות של בדידות נעדרת כל תמיכה, כתגובה לכך  שהחיים שלנו מתהפכים ורבות מאנחנו חסרות כוח אל מול המציאות הזאת ?

ממשיכה לקרוא. מופיע הסבר והחלוקה הידועה של ה'תסמינים הרגשיים' אחרי לידה: בייבי בלוז, דיכאון ופסיכוזה.

מחשבה רביעית: עדיין ? עדיין מתייחסים אל משהו נורמטיבי שכמעט כל הנשים מרגישות (80 אחוז!) כאל 'תסמין' או 'תופעה' וקוראים לו בשם ('בייבי בלוז') ? למה בעצם ?

מחשבה חמישית: אה, זה בטח בגלל שרוצים להדגיש את הפתולוגיה ה'אמיתית'- הדיכאון.

מחשבה שישית: למה תוחמים לנו את התחושות ה'נורמטיביות' לעד שבועיים אחרי הלידה ? מה קורה אחרי השבועיים הללו? החיים שלנו הופכים לדבש ? מקווה שלא יגידו בכנס שההסבר הוא הורמונלי שוב..

מחשבה שביעית: למה את שלילית ? הרי יש פה אנשים שמקדישים את חייהם למען שיפור רווחתן הנפשית של נשים. זה מה שאת רוצה, לא ? שנשים ירגישו טוב אחרי הלידה.

מחשבה שמינית: נכון, אני רוצה שנשים ירגישו טוב אחרי לידה, אבל יש דברים שאנחנו צריכות כדי להרגיש טוב אחרי לידה ! אנחנו צריכות את בן הזוג איתנו, אנחנו צריכות תמיכה רגשית ופיסית, אנחנו צריכות כסף כדי שנוכל להתאוורר מדי פעם מהטיפול האינטנסיבי בתינוקות, אנחנו צריכות שהטיפול בתינוקות במעונות יהיה מעולה, אנחנו צריכות לישון, אנחנו צריכות להיות בחברה של אמהות, אנחנו צריכות הבנה ואוזן קשבת, אנחנו צריכות לדעת שיש כל מיני רגשות אחרי לידה, כן, גם עצב ודיכאון וייאוש ואכזבה וטינה וכעס, אנחנו צריכות לדעת שהאמהוּת אחרי לידה היא ממש לא דבש ואנחנו צריכות לדעת שיש עוד אמהות שמרגישות בדיוק בדיוק כמונו.

אנחנו צריכות לדעת שכולנו, גם אלה שמרגישות שהן מתמודדות עם דיכאון אחרי לידה, חוות את אותן רגשות כמו אלו שלא מתמודדות עם דיכאון ושההבדל בין השניים הוא- העוצמה.

אנחנו צריכות לדעת שכשאנחנו מסתירות את התחושות האותנטיות שלנו אחרי לידה, כן, אלו שאנחנו חושבות שאנחנו היחידות שמרגישות, העוצמה של התחושה גדלה וגדלה וגדלה, עד שנעשה בלתי אפשרי לשאת אותם, עד שבלתי אפשרי לתפקד, עד שבלתי אפשרי לנשום.

אנחנו צריכות לדעת מה הגורמים לדיכאון הזה שאחרי לידה. אנחנו צריכות לדעת שמחקרים מצאו שהעדר תמיכה חברתית, שיחסים לא טובים עם בן הזוג, שתינוק עם בעיות, שהיסטוריה של דיכאון ומצב כלכלי קשה קשורים בקשר ישיר לדיכאון אחרי לידה.

אנחנו צריכות לדעת שאין עקביות במחקרים לטענה הרווחת שהדיכאון שאחרי הלידה הוא על בסיס הורמונלי או בסיס ביולוגי כלשהו.

אנחנו בעיקר צריכות לדעת שאנחנו נורמליות אחרי לידה.

האם הגדרה של תחושות מסוימות של נשים אחרי לידה כפתולוגיות מסייעת לקידום רווחתן הנפשית של אמהות אחרי לידה ? אני חושבת שלא. אני אפילו חושבת שלהיפך. כשנשים יודעות או שומעות שיש איזו פתולוגיה, הפרעה נפשית שתוקפת נשים אחרי לידה כמו מכשפה מסתורית, הן אומרות לעצמן "חס וחלילה" ומפחדות שהמכשפה הזאת תגיע אליהן. אני חושבת שזה מצב גרוע לנשים.

הייתי רוצה שהתחושות של נשים אחרי לידה יהיו גלויות ומדוברות.

הייתי רוצה שנשים יתכוננו ל'אחרי הלידה' כמו שהן מתכוננות ללידה.

הייתי רוצה שהחברה ושנשים בפרט תתייחסנה לקושי ולדיכאון שאחרי הלידה כמו שמתייחסים אל הכאב בלידה עצמה-  לדעת שיש כאב אחרי הלידה, שזה כואב מאוד להיות אמא, שזה קורה לכולן ואין דבר כזה תקופת פוסטפרטום (אחרי לידה) נטולת כאבים, כמו שאין לידה שהיא לא כואבת (חוץ מאלו שחוות אורגזמה בלידה, עושות מדיטציה ו… לא משנה). נכון שזה שכואב לנו בטירוף בלידה לא אומר שאנחנו מאובחנות כפתולוגיות? נכון שאנחנו לא מכחישות או מסתירות את הכאב המטורף שבלידה ? אז איך זה שכשכואב לנו אחרי הלידה אנחנו כן מאובחנות ומנסות להסתיר את הכאב הזה כדי להימנע מהאבחון הזה ?

תמיד, אבל תמיד תמיד, כשאני מנסה להסביר את זה למישהי עולה השאלה מהצד השני: אבל יש כאלה שנהנות אחרי הלידה. אז מה זה אומר ?

אז מה ?? זה שיש נשים שרק נהנות אחרי הלידה (יש כאלה ?) ולא חוות קושי, דיכאון, אכזבה וייאוש, הופך את כל השאר ללא נורמליות ? זה שיש כאלה שיולדות תוך כדי התעטשות הופך את כל הסובלות בלידה למאובחנות נפשית ? לא, נכון ?

זה שכואב אחרי לידה (וגם מפעים, מלהיב ומעלף אחרי לידה, שלא תבינו) רק אומר שיש כאב אחרי לידה. יש קושי אחרי לידה. יש סבל אחרי לידה. ככל שנקדים ונבין זאת כחברה ונסכים להודות שגידול תינוקות זה לא רק כיף, אלא גם גובה מחיר עצום מהמטפלות בהם, כך יש סיכוי שנתקדם לעבר חברה בריאה יותר, לעבר נשים בריאות נפשית אחרי לידה.

איך זה יקרה ? כי נשים לא תפחדנה להסתכל על הדברים כמו שהם (יעל, זה הביטוי שלך, תודה), לא תפחדנה להודות בכאב, לא תרגשנה שהן לבד עם התחושות האותנטיות שקיימות בהן אחרי הלידה. ואז- הן תתחלנה לדרוש את מה שמגיע להן- תמיכה, הבנה, נוכחות זוגית, עזרה וירפדו את התקופה שאחרי הלידה בהמון ריפודים שאפשר לנחות עליהם בתוך הכאוס הזה.

כי כשכולן תעזנה להגיד את מה שהן מרגישות באמת, החברה תפסיק לנטוש נשים אחרי לידה באמתלה של 'אמהות זה אושר ושמחה' ו'אתן רציתן את זה' ותתחיל להשקיע באמת ברווחה של נשים אחרי לידה ולא רק בתיוגן ואבחונן של אלו שכבר הגיעו לקצה.

כל עוד שמתייגים את התקופה שאחרי הלידה כ'שמחה' ואת הפתולוגיה כ'עצב', אז חוטאים למציאות עצמה ולטעמי בעצם יוצרים את הפתולוגיה עצמה. רק כשיתחילו להסתכל אל הדיכאון בעיניים ולהודות בקיומו, יוכל להתחיל שינוי אמיתי ברווחתן של נשים אחרי לידה.

ממשיכה לקרוא.

פוגשת את השאלות המופנות לנשים שמטרתן סיוע ב'זיהוי' דיכאון אחרי לידה. הן לא מדברות אליי ואפילו מעצבנות אותי.

מחשבה תשיעית: הגיע הזמן לשנוי, את כבר חייבת לכתוב על זה.

מחשבה עשירית: אבל את בחופשת לידה עכשיו, יש לך דברים חשובים יותר לעשות.

מחשבה אחרונה: אממ… כנראה שלא.

 

ותודה לנוגה, שישנה את הארבעים דקות שלה ונתנה לי לכתוב 🙂

לימור

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.  הבלוג שלי. אפשר ליצור איתי קשר במייל, אני תמיד עונה medabrot.imahut@gmail.com

 

 

עוד חומר למחשבה:

משוגעת / יפעת הרץ

מותר לך להרגיש שאת בדיכאון אחרי לידה / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

מחשבות על אבל לגיטימי- /אפרת דבוש נאור

דיכאון אחרי לידה ושמחה יחד ? / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

האפשרות לקבל את התחושות ולשתף אותן כמפתח להתמודדות עם דיכאון אחרי לידה / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

אני מתחרטת שהבאתי את ילדי לעולם / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

איך זה מרגיש להיות שפויה או משוגעת בדיכאון אחרי לידה? / תמר קלר, מלווה בהריון ואחרי לידה

 

** לאחר כתיבת הטקסט הסבו את תשומת ליבי שהכנס ממומן על ידי ציפרלקס. כל מילה מיותרת..

 

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

20 תגובות ל- “דיכאון אחרי לידה: כשהשמחה הופכת לעצב ??”

  1. ד.ד. הגיב:

    עוד מחשבה: אני מרגישה בעניין הזה הפוך. דווקא ה"תיוג" של דיכאון אחרי לידה כמחלה עזר לי. עזר לי לסלוח לעצמי, עזר לי לקבל עזרה, עזר לי לדעת שעשיתי מה שיכולתי. דווקא הידיעה שמדובר במחלה גורמת לי להבין, שעוד מעט אבריא. שזה מצב זמני. עוזרת לי להבין שזאת לא אשמתי. דווקא המשחבה שמדובר במשהו נורמלי מעציבה אותי. מקטינה את הכאב העצום הזה. גורמת לי לחשוב מה הייתי יכולה לעשות אחרת, גורמת לי להרגיש אשמה, כי אם זה כל כך נורמלי, למה הרב מצליחות להתמודד ואני לא. אני מניחה שזה מאד שונה מאחת לשניה. אבל אולי התיוג הוא לא כל כך נורא.

    • תודה שכתבת, יקרה. זה חשוב לי לשמוע את זה.
      אני זוכרת שהיתה תקופה שגם אני הרגשתי ככה. יש משהו מאוד מנחם בתחושה שיש למה שאני מרגישה שם, טיפול ואולי זמן תחום לחוויה הקשה הזאת.
      אני לא רוצה לקחת כרגע את ה"שם" ממך או ממי שזקוקה לו ומבינה לגמרי את המקום הזה.

      אני מרגישה היום שיותר מהכל, ה"שם", התיוג, מאפשר קבלה, מאפשר חמלה, מאפשר לקבל עזרה, מאפשר לקבל טיפול. אני יודעת שאפשר לקבל את כל אלו גם בלי ה"שם", אבל מכיוון שאנחנו חיות בחברה שבה חוויית האמהות עטופה בנצנצים וסרטים ורודים, אני חושבת שאנחנו חייבות את ה"שם" כדי להדגיש שאנחנו מרגישות אחרת מכולן, שאנחנו לא בדיכי, שאנחנו מרגישות ממש ממש רע.
      ואת כותבת על ההשוואה לאחרות ולא סתם. יש משהו בהשוואה לאחרות, יש משהו בתרבות האמהות כפי שהיא היום, שמעצים את התחושה הקשה שאנחנו חוות. אם כולן מסתדרות, איך אני לא ? אם זה טבעי להרגיש עצב אחרי לידה, אז איך הן הולכות לקניון ואני סגורה בבית ?
      ומה אם לא יהיה מדד כזה ? מה יקרה אם כל אחת תצליח לכבד את עוצמת התחושות שלה, גם אלו הקשות ביותר, בלי מדד ההשוואה ? האם אנחנו צריכות "שם" בשביל לקבל שככה אני מרגישה היום, גם אם אלו תחושות זוועתיות ביותר ?

      אני לא יודעת אם את יכולה להשיב על זה היום, אבל אני שואלת- למה אנחנו בעצם צריכות את התיוג כדי לחמול על עצמנו, כדי לקבל שיש כל מיני נשים שחוות כל מיני דברים אחרי לידה בעוצמות שונות ושאנחנו, בגלל סיבות שונות ומשתנות, ואנחנו מאלו שיצא להן לחוות תחושות קשות אחרי לידה. ככה אנחנו.
      זה לא אומר שאנחנו פחות טובות ופחות מהממות, אלא רק שזה שאנחנו מרגישות. ומכיוון שכך אנחנו מרגישות, אנחנו צריכות עזרה- המון עזרה !

      ואני הולכת עם פמיניסטיות גדולות ממני ושואלת- אולי החוויה של הדיכאון אחרי הלידה היא הנורמלית דווקא ואילו אלו שמרגישות נפלא הן הלא נורמליות ? הן שואלות: כיצד אפשר שלא להיות בדיכאון אחרי לידה ? אלו המתמודדות עם הדיכאון מראות בריאות נפשית תקינה, מכיוון שדווקא הדיכאון זו התגובה הנורמלית למציאות הלא נורמלית שאנו מתמודדות איתה אחרי הלידה

  2. וואו לימור, אני מורידה בפנייך את כל כובע אפשרי.
    אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שקראתי משהו שכתבת מתוך זעם לא מסונן אם כי מאוד מסוגנן.
    אני בטוחה שיש עוד הרבה מאיפה שזה הגיע, כל מילה בסלע, אני חושבת בדיוק ככה, כמו גם על המון תוויות אחרות שאוהבים ליצור בחברה ה"בריאה" שלנו.

    אני כבר המון זמן מרגישה שהגיע הזמן להבריק, לצאת החוצה עם כל האמת הפנימית הזאת שאנחנו מתכתבות עליה כבר זמן רב מידיי.

    אני גם חושבת שהדבר הזה שאת מדברת עליו בצורה כל כך רהוטה ומדוייקת קשור באופן ישיר למאבק של נשים קוראות ללדת ואני אסביר גם למה.

    בשתי הלידות הראשונות שלי ילדתי בבי"ח, אני זוכרת ששמעתי על הבייבי בלוז וקיבלתי את העניין כעובדה הורמונלית שביום השלישי אחרי הלידה היולדת חווה דיכדוך, עצב עמוק ובוכה מכל דבר בעצם.

    הורמונים מה אפשר לעשות?

    את הבן הקטן שלי שילדתי לפני כ 3 חודשים ילדתי בבית, לא אכנס כרגע לכל הסיבות אבל בגדול הרגשתי שזאת הדרך היחידה שבה אני יכולה ללדת באופן שמכבד אותי.

    לצערי הרב אחרי יומיים הייתי צריכה לאשפז את הקטנטן בגלל צהבת ילודים כפי שהיה צפוי מההיסטוריה המשפחתית.

    לכאורה הייתי כבר פעמיים באותו סרט אבל בפועל התחושות היו שונות כמו שמיים וארץ.

    הפעם הייתי לבושה בבגדים שלי אחרי יומיים בבית בשקט ובתאורה חמימה ונעימה, ביליתי לייד מיטתו וטיפלתי בו, לא היה לי קל אבל הרגשתי מאוזנת ורגועה עד כמה שאפשר.

    אחרי כמה שעות הגיעה יולדת אחרת שילדה בביה"ח והבן שלה נכנס לטיפול בצהבת לייד הבן שלי.

    היא כמובן הייתה לבושה במיטב מחלצות ביה"ח, על פניה הבעה בהולה ועיניה אדומות.

    האחיות הסבירו לה על התהליך, מה עושים ומה חשוב וכו' ואני התבוננתי מהצד.
    ראיתי אותה מרוסקת מבפנים, שומעת כלא מאמינה, מרגישה שעולמה חרב עליה, עומדת לפרוץ בבכי, ראיתי אותה ונזכרתי איך אני הייתי בפעם הראשונה שנאלצתי להכניס את הבן הבכור שלי למיטת שיזוף המוזרה הזאת כשהוא ערום עם כיסוי על העיניים והוא צורח את נשמתו.

    ניזכרתי כמה קשה היה לי לראות אותו ולא להרים אותו כשהוא בוכה, לראות את העור שלו מתקלף מיובש, לראות איך כל 8 שעות דוקרים אותו בעקב כדי לבדוק לו את הדם והוא צורח שוב ושוב ושוב ואני מסתכלת מהצד ולא יודעת את נפשי.

    ראיתי איך כל רגע ניגשת אליה אחות אחרת עם כוונות של מלאך כדי לשאול אותה למה היא בוכה? ולהגיד לה שאין לה מה לבכות שהוא יהיה בסדר. ראיתי איך בכל פעם היא פורצת בבכי נגד רצונה ומוצאת את עצמה צריכה להסביר למה היא בוכה כאילו שיש בזה משהו לא בסדר.

    ראיתי איך בכל פעם שהיא הצליחה קצת להרגע ניגשה אליה עוד איזו אחות בדמות ה"נשמה" התורנית כדי לרסק אותה שוב ולחדור שוב אל הפרטיות של הרגשות שלה.

    כל אחת בדרך שלה כל אחת בסגנון שלה, הייתה אפילו אחת שכבר לא יכולתי לשתוק ועניתי לה במקומה, שתעזוב אותה בשקט כי מותר לה לבכות ואין שוב דבר רע בכמה דמעות והיא גברת רגישות טרחה לענות לי שזה הכל ההורמונים ושהיא סתם לא יודעת אפילו למה היא בוכה, "היא לא שפויה עכשיו זה ההורמונים שולטים בה".

    מה שעוד יותר הדהים אותי היה שהיולדת עצמה הרגישה עוד צורך להודות לאחיות הנחמדות על תשומת הלב שהקדישו לה, אני הייתי בדיוק באותו מצב אחרי שתי הלידות הראשונות, הרגשתי איך חודרים לי לפרטיות במין גסות חיננית, מסבירים לי שאני לא צריכה לבכות, גורמים לי להיות בטוחה שמשהו ממש לא בסדר איתי ושהן רק מנסות להצחיק אותי כי אין סיבה לבכות.

    ראיתי את כל זה ולרגע שכחתי שגם אני ילדתי לפני 3 ימים ושגם אני אמורה לסבול מכל אותם הורמונים ששולטים בנשים אחרי לידה, פתאום הבנתי עד כמה המצב השברירי הזה קשור לריסוק השיטתי שנעשה לביטחון של האישה בעוצמותיה הטבעיות.

    הנה אני אותו אדם בסיטואציה כל כך דומה מרגישה מאוזנת לחלוטין נדהמת לראות איך האחיות לא משנה מאיזו עדה או דת כולן מתוכנתות ע"י מערכת שמאמינה שאישה אחרי לידה היא בסה"כ גוף מלא הורמונים, שאין לה סיבה אמיתית להרגיש את מה שהיא מרגישה ושהן כנציגות שפויות מהמערכת השפויה יעזרו לה לקבל פרופורציה ע"י זה שיתחקרו אותה ויגרמו לה לבכות שוב ושוב ושוב.

    לימורי, שולחת לך חיבוק גדול, פתחת אצלי תיבת פנדורה מלאה בשרצים וכל כך עצוב לי שאנחנו גרות רחוק אחת מהשניה כי באמת אולי הגיע הזמן לארגן איזה כנס משלנו ואנחנו נחליט מי ירצה ומה יהיה כתוב שם.

  3. עדי דרור הגיב:

    מסכימה איתך מאוד, אפילו מעבר לענין ה"דיכאון אחרי לידה", גם סתם אימהות בכל שלב – נראה שעסוקות בלנסות ולממש איזו דמות אידילית של אמא מאושרת, ולקטר בקשט בשקט על הרגשות הקשים והלא נעימים.
    יש עניין של חוסר קבלה והרבה צביעות בחברה שלנו, ואחרי לידה – בתקופה כל כך רגישה ופגיעה זה בולט ומכעיס עוד יותר.
    באיזה שהוא מקום – זה בידיים שלנו – ללמוד וללמד להיות פתוחים, לא ביקורתיים ולהשמיע את קולינו – כמו שאת עושה.

  4. דנה תרון אמיר הגיב:

    כאשת מקצוע שעובדת עם נשים שמתמודדות עם מצבי חיים מורכבים, אני יכולה להעיד שאין מספיק לגיטימציה והבנה לקשיים הרגשיים הנלווים להריון ולידה. יש יד קלה, לצערי, על חשיבה סטיגמטית ומתייגת כלפי נשים אלה. וזה באמת מקשה על ההתמודדות.
    נשים שמגיעות אלי לתהליך טיפולי של שיחות, יוצאות בסופו של דבר מעודדות ומחוזקות. אני מאד מאמינה בערך המרפא של טיפול נפשי רגיש ומותאם לצרכי האישה.
    נשים צריכות לדעת שאסור להשאר עם זה לבד!
    יש אפשרויות רבות לקבלת עזרה!

    • למה הכוונה ב'כלפי נשים "אלה"' ?
      אני לא יודעת אם זאת כוונתך, אבל אני מאוד רגישה לסמנטיקה, אז אגיד לך שכשאת אומרת הנשים ה"אלה", ההבנה והתחושה שלי אומרת: הנשים האלה, שחולות וסובלות אחרי לידה, נשים מסוימות.
      אני לא מרגישה שזה נשים "אלה", אלא כמעט כל אישה מרגישה סוג של מצוקה ברמה כזאת או אחרת אחרי לידה ונזקקת לתמיכה וטיפול ברמה משתנה.
      החשיבה הסטיגמתית בעיניי היא מעצם המונח בלבד "דיכאון אחרי לידה" ותיוגו כפתולוגיה.
      יש קושי ברמות משתנות, יש כאלה שסובלות יותר ויש כאלה שסובלות פחות ובסבל צריך לטפל, קודם כל ברמה החברתית ואחר כך ברמה האישית. אבל פתולוגיה זה לא.

      • דנה תרון אמיר הגיב:

        הכוונה שלי הייתה, ותודה לך לימור על הארתך,

        כלפי נשים אלה = כלפי כל הנשים = כלפינו הנשים.

  5. יפעת הרץ הגיב:

    הי לימור.
    ראשית תודה, זו רשימה חשובה. אני מחוברת לעיקר שבה ואני חושבת שהוא שיש צורך לחלוק את המורכבות ואת "הדברים כמו שהם" שקורים לאחר הלידה ברמה הרחבה החברתית וגם הקלינית.
    אבל… יש לי כמה אבלים, הפיין טיונינג חשוב אחרת רשימות כאלו הם ה"גארי יורפסקי" לטבעונות, הווה אומר רשימה עם מסר חשוב שמלאה באי דיוקים שבעצם מפריעים למסר העיקרי בעיני לעבור.
    בעיני אין בעיה עם ציפיה לשמחה אחרי לידה, כן, אני חושבת שזה נורמאלי לשמוח :-)כמו שאני חושבת שזה נורמאלי להיות עצובים. כשהעצב גולש לדיכאון צריך ימי עיון כאלו, כי צריך לטפל בדיכאון. כי הוא לא ע צ ב . והוא לא משאיר שום מקום לשום שמחה, אפילו לא לקצת. הוא לא משאיר מקום לתפקוד מינימאלי, הוא לא משאיר מקום לחלקים חשובים מאוד מאוד של שפיות ועשוי להיות אסוני. כן, ממש כך. זו לגמרי לגמרי מכשפה, או שד, ועם שניהם אפשר לרקוד אם מטפלים בהם. וכן, יש סיבה לפחד. לגמרי יש סיבה.
    ההבדל בין עצב לדיכאון רחוק מלהיות רק הכמות. יש עוד קריטריונים ברורים שמפרידים בין השנים ותדירות היא רק אחת מהן.
    עצב, גם הרבה עצב, זה נורמאלי אחרי לידה, דיכאון הוא מה לעשות תופעה פתולוגית. ואפשר לטפל בה. ולא, לא צריך להתבייש בה. אבל כן, היא הפרעה/מחלה, לשמחתינו לא רק מחלה כרונית אלא גם מחלה מצבית. כמו בשפעת שבאה וחולפת וחלק מהשפעות הופכות לפתולוגיות פיזיות אחרות כך גם דיכאון אחרי לידה. גם בגוף וגם בנפש.
    כן, הורמונים הוכחו באופן לא עיקבי כקשורים, אבל אין שום דבר שמוכח באופן חד משמעי ועקבי והעובדה הזו לא מבטלת את המקום המשמעותי שיש לגוף בתוך הדיכאון הזה. והעובדה שיש לגוף מקום משמעותי לא מבטלת את המקום שיש לגורמים הסביבתיים, כמו בכל הפרעה נפשית.
    כן, נשים שחוות בימינו קושי רב אחרי לידה ממהרות להשתמש בביטוי "דיכאון אחרי לידה" אבל הקושי ה"נורמאלי" אחרי לידה הוא בד"כ לא דיכאון, הוא קושי, ועצב ומורכבות שאכן יש צורך לדון ולשתף בהם אבל לא להכליל אותן תחת ההגדרה הזו. למה רופאים ואנשי בריאות הנפש דנים במה נורמאלי? מממ…שאלה מעניינת, מי היית רוצה שיסמן את הגבול או הנקודה שבה מתחילים לטפל? אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאנשים שמצליחים בשל מקצועם לפגוש פלח רחב מאוד מהאוכלוסיה ונגיש למחקרים הקשורים בגוף ובנפש יכולים לסמן את הקו הזה באופן טוב למדי…
    ובכלל אולי חשוב לעדכן שבכלל אין קו אמיתי גם אצל אנשי מקצוע ( טובים) יש רצף וכשהרצף הזה נוטה מאוד לכיוון מסויים של קצה סקאלה שבה כתוב דיכאון אחרי לידה יש צורך לזהות, והזיהוי הוא "תיוג" אבל לא תיוג במובן של סטיגמה אלא במובן של שיוך. וכן, כולנו יושבות על הרצף הזה ונעות עליו וחשוב מאוד מאוד שיהיו שם אנשי מקצועי שידעו לזהות ניעות שזזה לה למקום שמזיק שיש סיכוי שהוא מסוכן קודם כל לאישה שנעה ואחר כך לאנשים סביבה. הפתולוגיה לעולם לא הוגדרה כעצב. עצב הוא רגש ודיכאון הוא מצב שמכיל בין השאר גם את עצב הזה.

    אני איתך בצורך לשתף ולאוורר את השמיכות לגבי המורכבות אחרי לידה וגם לגבי דיכאון אחרי לידה, אבל השיתוף חייב להיות גם סביב דיוק כי אחרת הוא מזיק לא פחות מהשתיקה. אני שומעת היום הרבה יותר מידי תרעומת סביב המושג דיכאון אחרי לידה ואני חשה כי חלק מהתרעומת היא כי כולן רוצות "להשתתף" או לפחות להשתמש בקלות יחסיתבהגדרה מחד ורוצות גם שה"תופעה" שלהן תוגדר "נורמאלית". אז לא, אי אפשר לרקוד על כל החתונות… כמעט כל מי שהיה לה קשה ומורכב בשנה הראשונה להורות מגדירה את עצמה כדיכאון אחרי לידה. זה כמעט "נורמלי" להגיד הייתי בדיכאון אחרי לידה זמן שאין מה לעשות, לא רוב האוכלוסיה הנשים לוקה בדיכאון אחרי לידה אבל כל האוכלוסיה הנשים מתקשה להתמודד עם האחרי לידה. הקושי והמורכבות נורמאלים והדיכאון לא. וטוב שכך! הבושה אגב לא מגיעה רק ממקור של סטיגמה עצמית וחברתית אלא גם כאלמנט כמעט מובנה בדיכאון, וגם בתחושה הזו מטפלים. נותנים לה מקום ולגיטימציה. כמו גם לשאר הרגשות. הכנס שהיית בו לא נועד לדון בכל הנשים שמתקשות אלא באלו שנעות לקיצון הסקאלה. אני לא יודעת מה נאמר שם כי לא נכחתי אבל הכנסים האלו סופר חשובים וקריטים להמשך הזרימה וההתפתחות של האינפורמציה והטיפול הנאות במצב הזה- הדיכאון אחרי לידה. לא המצב- המורכבות אחרי לידה.
    צריך לדבר, צריך לשתף אבל דיכאון הוא מפחיד ובצדק רב! אני קוראת שוב ושוב ולא מבינה מה הקפיץ בהזמנה לכנס… יש פה התחלה של שיח שיש לו פוטנציאל עצום וחשוב לעזור אבל יש לו גם פוטנציאל משמעותי בעינילהיות יריה ברגל וחשוב לשים לב…
    תודה, גם על הרשימה וגם על תשומת הלב אם את עוד פה…
    יפעת, זאת מהפוסט של לא משוגעת 🙂

    • היי יפעת,
      נגעת בנקודה שהיתה הכי הכי רגישה אצלי עד לא מזמן, זאת שלא הצלחתי לכתוב בגללה.
      נורא חששתי לצאת לא מדויקת, לא מקצועית, איזה הזויה אחת שאומרת כל מיני דברים לא מבוססים שבאים מהבטן שלה.
      אז יצאתי לחקור. את רוב המחקר שלי את יכולה למצוא כאן http://bit.ly/L6Crvq

      אני מבינה שאת יוצאת מתוך הנחה שדיכאון זו פתולוגיה והפרעה נפשית (ברובה ביולוגית?), חד משמעית. אני חושבת שלא. וזה לא אי דיוק זו השקפה אחרת, כן, ממש ככה.
      הקושי והעצב של אחרי הלידה יכולים להתעצם עד אשר הם גורמים לאי תפקוד ממשי בחיים ואז הם נקראים 'הפרעה', אך למעשה הם בלתי נפרדים מהקושי והעצב ה'רגילים'.
      מכיוון שהתחלת להגיב מהמקום של ה'אי דיוק' וזימנתי אותך לקרוא על זה קצת יותר, אני מזמינה אותך לנסות להסתכל על זה גם אחרת ואם לא, אז זה גם בסדר.

      אגב, זו השקפה לחיים, לא רק לדיכאון.
      אני לא מאמינה במכשפות, אני מאמינה שיש מצבים נפשיים ממש ממש רעים שאנחנו יכולות להגיע אליהם, אבל אם לא היינו מפחדות כל כך מהמצבים האלה ואם התנאים שלנו להתמודד עם המציאות היו טובים בהרבה, הרווחה הנפשית שלנו היתה טובה יותר במקרים האלה.
      חלק ממה שאני מנסה להגיד, כלפי הדיכאון שאחרי הלידה וכלפי בכלל, הוא שהתיוג עצמו מסייע להעצים את הפחד, מסייע להתרחק מהמקום הבעייתי כי הוא מפחיד, הוא מקטין את הסיכוי שנשים יתכוננו לאחרי הלידה כמו לטירונות או מלחמה, בגלל מחשבה שהמכשפה לא מגיעה אל כל אחת אלא רק לנשים מסוימות ואליי היא לא תגיע. התיוג גורם לנשים לפחד ממה ש'חס וחלילה' יקרה להם במקום לחשוב שככה זה אחרי לידה, לכולם (ולא רק למושגעות) ושההכנה והמודעות מסייעים מאוד מאוד במניעתה.
      ידעת שמחקרים הראו שהדבר היחיד שהצליח במניעה של דיכאון אחרי לידה זה מתן מידע על תחושות של נשים אחרי לידה ? זה לא סתם.
      אם לא יהיה תיוג, אלא רק מתן מידע, מתן טיפול ותמיכה ועזרה והבנה שקושי אחרי לידה, שמשבר הזהות שקיים שם והמשבר בחיים בכלל, הוא פוטנציאל לפגיעה ממשית ברווחה הנפשית אצל כל אחת (!!) ולא רק אצל חסרות מזל או משוגעות, כך יש סיכוי שנצעד לעבר חברה בריאה יותר.

      עצם ההפרדה הזו בין דיכאון אחרי לידה פתולוגי לבין סתם דיכי אחרי לידה הוא דבר מסוכן בעיניי מבחינה חברתית, כזה שמעצים את הסיכוי לדיכאון אחרי לידה. ברור שיש הבדל, יש הבדל עצום בריקבון שמרגישים בפנים, בתחושת החידלון ואפשר לטפל בזה, וכל דרך לטיפול היא טובה בעיניי, אבל חשוב לי להדגיש שכל אחת כמעט יכולה להיות שם בקלות, ממש בקלות.
      מספיק שלא יהיו לאישה את התנאים הדרושים לתפקד (חוסר שעות שינה מטורף ובן זוג לא תומך,לדוג') יחד חוסר ידע על כך שזה מה שנשים מרגישות בהיעדר תנאים מספקים אחרי לידה ויחד עם הבושה וההסתרה והחפד שאולי יש לה את המחלה הארורה הזאת שתוקפת אמהות ויש מתכון בטוח לדיכאון אחרי לידה.

      התקופה של אחרי הלידה היא תקופה משברית בהמון מובנים, לא פחות מאובדן על אדם אהוב שמת. רק שאחרי הלידה נוצרים חיים, יש בריאה, יש המון טוב שנוצר, יש גם המון שמחה וקשה לנו לתפוס כחברה שיש שם גם שבר. שבר גדול.

      ולא, זה לא אי דיוק. זה רק אחרת. ובבקשה, אם את יכולה, אל תשווי אותי לגארי..
      תודה שכתבת, זה עוזר לי לבדוק היכן יש אי הסכמות, אי בהירויות ואיך אפשר להעביר את המסר

      • יפעת הרץ הגיב:

        ראשית התנצלותי אם ההשוואה לגארי העליבה.
        אנחנו אכן מחזיקות בהשקפות מאוד שונות לגבי ההבדל בין "דיכי" ו"בייבי בלוז" לבין דיכאון אחרי לידה. לא אני ממש לא חושבת שדיכאון אחרי לידה הוא ברובו ביולוגי אבל אני נותנת לגוף את המקום המכובד שמגיע לו בכל הסיפור הזה…אין לי ויכוח עם המקדמים החברתיים אבל אני לא מסכימה איתך לגבי הסיכון שבדיוק המידע, חשוב להעביר את ההבדל העצום שיש בין דיכי לבין דיכאון והעובדה שכל אחת מאיתנו על הרצף רק מדגישה את הצורך בדיוק הזה בעיני.
        ואת מעלה דיון יפה שנוגע שעלה בעבר ( וזה יכול להפנות אותך להמון מחקר שנעשה לגבי הפרעות ומחלות אחרות) בתחום השיקום לגבי האם ידיעה בדבר מחלה או הפרעה תורמת או מפחיתה מאיכות החיים של האדם עם המחלה/הפרעה/נכות. יש ממצאים סותרים, יש מחלות שבהם ה"תיוג" מפריע מאוד ויש אחרות שבהן כמו שכתבה לך הכותבת הראשונה פה ה"תיוג" הוא קרש קפיצה או גלגל הצלה. לפעמים עצם זה שיש לזה שם וספרות והתנהלות זה מאוד מקל זה משהו שנותן תקווה לגבי הזמן הקרוב מה שחסר המון פעמים בתוך דכאון.למה לקרא לילד בשמו מאדיר את הפחד? למה להציג את המציאות כמו שהיא דיוק כמו שאת מתארת אותה רק בתוספת של שמות וסימנים זה אלמנט מרחיק? לדעתי זה אלמנט מסייע וכאן שוב אנחנו חלוקות. אבל המקום שבו שתינו תמימות דעים לחלוטין וזה לא קשור לרשומה שלך הוא המקום שבו שתינו מאמינות וחושבות שמתן מקסימום אינפורמציה הוא קריטי. אני מצידי מוסיפה "שלא נדע" ואת מצידך מוסיפה " סביר שנדע". מזמינה מפגש פנים מול פנים כדי לחשוב איך מקדמים את מתן האינפורמציה מעבר לשאלונים המרהיבים של טיפת חלב בהם בודקים באותה נשימה אם את בדיכאון וגם אם על הדרך אולי בן זוגך מרביץ לך…
        ותודה שוב על דיון נהדר וחשוב מאין כמהו.

  6. מעין הגיב:

    כל כך נכון לימור כל מה שכתבת!
    מאוד מהדהד אצלי.
    פוגש אותי בשתי מקומות.

    במקום אישי שמתקומם על כל עניין המגדר, שתמיכה זוגית אמיתית במקום הכל כך רגיש לאחר הלידה היא מאוד נדירה, שעדיין במאה העשרים, רב האחריות ההורית מונחת על כתפיה של האשה.

    במקום שעובד כבר כמה שנים עם מפגש אמיתי עם כל מנעד הרגשות (גם בחיי האישיים וגם בלעזור לאנשים אחרים לקבל, להרגיש ולפגוש את כל מנעד הרגשות) ויודע שכל נתיבי הבריחה מהרגשות פשוט לא עוזרים (נתיבי בריחה כהדחקה, הוצאת הרגשות על מישהו אחר או בריחה אל הראש – הסיפורים והפרשנויות המנטליות שאנו מספרים לעצמנו).

    מצרפת קישור לשני מאמרים שכתבתי בנושא הזה "עולם הרגש" ו"לפגוש כאב וסבל":
    http://www.simply-yoga.co.il/world-of-emotions/
    http://www.simply-yoga.co.il/meeting-pain-and-suffering/

  7. רוני הגיב:

    הכל נכון. איני יודעת עד כמה הגורם הוא הורמונלי\גנטי ועד כמה נסיבתי, אבל יודעת שלא חשתי אחרי הלידות שלי כל שמץ דיכאון. לא עצב, לא בכי, לא חרדה. וזאת משום שעברתי הכנה מאוד יסודית וטובה לפני הלידה הראשונה. אני ובן זוגי. וידענו היטב מה מצפה לנו והתכוננו לכך במשך זמן רב (קריאה מרובה, שיחה ביננו לבין עצמנו ועם הורים שאנו מעריכים את דעתם). קורס טוב ויסודי של הכנה ללידה (בשום אופן לא בבית חולים) ולידה במקום טוב שמתחשב, משתדל ומכבד את היולדת (רצוי בבית, אבל לא תמיד מתאפשר). כך הלידות עוברות ללא מצוקה נפשית (כאב פיזי, אבל ללא תחושת בדידות, מצוקה, השפלה וניכור) והימים שאחרי הלידה עוברים בנינוחות ובנעימים. יולדות רבות כלל לא מודעות לזכויות שלהן בבית חולים (חוויה פוגענית בבית החולים יכולה לגרום להרבה עצב וסבל), לא יודעות שאין כל סיבה לחתך בלידה ולכאבי התפרים הנוראיים שאחריו (יש דרכים להימנע מכך), ולא יודעות שזה לגיטימי והכרחי לבקש מבן הזוג לקחת חופש ולהיות איתן אחרי הלידה. כמובן שיש תופעות של דיכאון קשה שלא ניתן לצפות או למנוע, אבל אני חושבת שהרבה מהעצב והסבל שאת מתארת יכול להימנע בעזרת הכנה טובה וממושכת. ככל שנדע יותר על מה שמצפה לנו, ייקל עלינו להתמודד עם זה.

  8. הילה גלסר הגיב:

    טוב זו הפעם השלישית שאני מנסה לכתוב תגובה וכל פעם אני ניקראת למשהו.ועכשיו אני כבר במחזור אז בכלל איין לי כוח!
    מה שרציתי לכתובניראה לי ארוך פתאום.כשקראתי פשוט הזדהיתי איתך לחלוטין אני מחוברת לרשומה הזאת מאוד.יותר מכל לצורך שלך לשנות ובעיקר לזה שאת מסוגלת לכתוב את זה הרי הניסוח והתפיסה שלך על זה רדיקאלית ביותר והיא הולכת נגד הזרם המרכזי מבחינתי התעוזה שלך שווה הכל הרי ללכת נגד הזרם ונגד התפיסות המקובלות אפילו שאת יודעת את האמת בתוכך זה הקושי מבחינתי.העליהום תמיד מה שמפחיד אותי.אני אוהבת וגאה בך כן גאה כמו שהדעת לאמא עם התאומים אני מצדיעה לך.מדהים אותי כמה הפחידו אותי אחריי הלידה מדיכאון ומהתחושות האלו וחוויתי אותם כמעט מבחירה אחריי הלידות כאילו זו זכותי להרגיש אותם הם בדמי ואולי דווקא בגלל שהתעקשתי וידעתי בתוכי שאני צריכה לבטא ולכאוב ולהרפות ולכתוב איכשהו הם השתחררו ממני.כן ירבו נשים בעלות דעה חופשית בעולם והפחד שהן יאמרו פשוט ישתחרר.אמן!

    • הילה יקירתי, יש רגעים שאני צריכה אותך פה איתי, שתזכירי לי כל הזמן, תמשיכי לפרגן ולתת לי את הכוח.|
      עוד לא הספקתי להגיד לך, אבל נתת לי השראה בצורה של כתיבת הטקסט. נתתי לצד החייתי והלא מרוסן שלי לנהל את הכתיבה (טוב, הוא לא מגיע לרמות שלך, יש על מה לעבוד :)) ואהבתי את התהליך שלי בזה וגם את התוצר

  9. הילה גלסר הגיב:

    ואוו מדהים כי כשקראתי את זה הרגשתי אומץ. עוצמה.וחיתיות זה ריגש אותי והלכתי לכתוב אחר כך.ומבחינתי המושג דיכאון אחריי לידה הוא נוח לחברה הגברית רופאית שאנחנו חיות בינהם ככה הם מרחיקים מאיתנו את אותן נשים רגישות שזקוקות לתמיכה ויוצרים סביבם בועה מחלתית ומדירים את כולן מהן.רק לא להידבק….רוב חברותיי שחשו כאב עוצמתי אחריי לידה חוו סוג של אובדן גדול באותה העת מבן זוג מאחד ההורים ומעבר לזה כולנו חוות אובדן גדול אחריי לידה אובדן החופש האני ועוד זה לא אומר כלום לעזעזל על האהבה והקירה והאיכות הנשית הגבוהה שקיבלנו ועדיין זכותנו לעבד ולאבד!
    איין עלייך תודה על הפידבק.אהבה גדולה.

  10. ,תמר קלר הגיב:

    לימורי…דווקא ימי עיון שכאלה עוזרים לי להבין מה אני יכולה להשלים עבור אנשי המקצוע..מה שם חסר …
    להעניק להם את הרבדים שלא יקבלו בהרצאות ..מסוג שדיברת עליהם.
    ובמקביל אני תמיד זוכרת את התקופה ההיא הקשה האכזרית, המכוערת, הבלתי אפשרית.
    ההגדרות ואנשי המקצוע היו חלק נכבד בהבראה.

    כנראה שנדון עוד בסוגיה זו תקופת מה.

    ד"א אני בדרך להעלות פוסט..זה מתקרב:-))).

    • תמר,
      כיום, במצב הבלתי נסבל של היום, עוזר לנשים שיש הגדרה של מה שהן עוברות, גם אם ההגדרה הזאת מוגדרת כפתולוגיה, מכיוון שהיא מאפשרת להן לקבל עזרה וליצור שינוי. אני מקווה שהמצב הזה ישתנה. מאוד !
      אני כבר לא יכולה ללכת לכנסים האלה

Trackbacks/Pingbacks

  1. די לאלימות « האחות הגדולה - 12/11/2012

    […] דיכאון אחרי לידה: כשהשמחה הופכת לעצב ?? (לימור לוי אוסמי, נשים מדברות אמהות) […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

חווית לידה חיובית

מאת : אמא אורית פינגלה

9 בנובמבר 20102 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

שנייה אחר כך, אני מתחילה ממש לצעוק ולאנח ומרגישה את הילדה יוצאת ממש עכשיו,עוד מספיקה לשמוע את המיילדת מרימה טלפון לחדר לידה ומבקשת שתגיע מהר מישהי עם ערכת לידה (כי בדיוק נגמרו להם ערכות הלידה בחדר).

אחרי כמה שניות הילדה פשוט החליקה לה לידיים, מבלי להמתין לערכת הלידה, מבלי להמתין לאבא שלה שנמצא בדרך ובדיעבד הגיע לחדר לידה ושאל אם אני שם וכשאמרו לו שלא אז הוא הגיע למחלקה והפנו אותו לחדר שבו היינו.

פתאום התגלתה מפלצת הקנאה. זוגיות

מאת : שני אביטל יעקב

30 בנובמבר 201122 תגובות

מתוך אחרי לידה, אלימות במשפחה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

אני כותבת מתוך מטרה שאולי אולי הפוסט הזה יעזור למישהי להבין ואולי אף יציל אותה…

כבר אחרי שבועיים בערך של קשר, ידעתי שהוא הגבר שלי לכל החיים והוא ידע שאני שלו.

אחרי כ- 3 חודשים של מערכת יחסים חמה ואוהבת עם הפרפרים בבטן והכול, התגלתה בפניי מפלצת גדולה ומכוערת- מפלצת הקנאה!

הזכות להיות אמא | כל המידע על זכויות נשים בישראל

מאת : כל זכות. אמיתי קורן

10 באפריל 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

  מרבית הנשים אינן מודעות ל-50% מהזכויות המגיעות להן, ומצבם של הגברים לא יותר טוב. הנתונים של מודעות האוכלוסיה לזכויות המגיעות לה מבוססים על מחקרים שנעשו במדינות ה-OECD ומשקפים פערי מידע גדולים. לפערים האלה יש כמובן גם משמעות כספית כי מי שיודעת פחות, גם מממשת פחות זכויות. אי ידיעת הזכויות משפיעה רבות על חיינו ומונעת […]